סמכות בית הדין בדיני ירושות וצוואות

הרצאה שנמסרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י עו"ד הרב יובל בדיחי שליט"א ראש מכון צוואה כהלכה | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ


הקניית סמכות

בשפה מליצית אומרים שכשאדם הולך לבית עולמו כולם מברכים ברוך דיין האמת אך יש מי שבנוסף מברך גם הטוב והמטיב. לפעמים ברכה זו יוצרת מאבקים קשים. טרם אגש לעצם העניין של סמכות שיפוט בתי הדין בענייני בצוואות וירושות אקדים ואתמצת את ההיסטוריה של שיפוט בתי הדין בעניינים אלו.

לפני קום המדינה ענייני צוואות וירושות היו נתונים אך ורק לסמכותם של בתי הדין הרבניים כך בזמן הטורקים ובזמן המנדט הבריטי, בשנת 1922 בתקופת המנדט חל מפנה והוקמו לראשונה בתי המשפט האזרחיים, אך מאז ומתמיד נושא הירושות והצוואות היה נידון כחלק מהמעד האישי ולא כעניין ממוני גרידא, לכן השיפוט בעניינים אלו היה רק לבתי הדין הדתיים.

בתקופת קום המדינה התקיימו מאבקים רבים על חקיקת חוק הירושה ועל שאלת הותרת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בעניינים אלו. הסיבה למאבק העז, משום שכבר בשנת 1951 נחקק חוק שיוון זכויות האישה, הקובע כי יש לתת שיווין זכויות מלא לאישה כמו לגבר, חוק זה למעשה מכיל סתירה מובנית לדין הירושה כפי שנוהג ע"פ ההלכה המונע שיווין זכויות בין הגברים לנשים.

סופו של דבר, כשנחקק חוק הירושה בשנת 1965 שהחליף את פקודת הירושה שנחקק בזמן המנדט (ולכן מכונה פקודת ולא חוק), המחוקק מותיר סמכות לבתי הדין הדתיים לדון בענייני צוואות וירושות אך הסמכות איננה מלאה ונתונה תחת מגבלות. בחוק הירושה סעיף 155 תחת הכותר שיפוט בתי-דין דתיים (תיקון מס' 9)  תשנ"ח-1998 נקבע כך:

" (א)  על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

(תיקון מס' 7) תשנ"ח-1998

(א1) נתן בית הדין צו ירושה או צו קיום צוואה לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לעניני ירושה לשם רישום לי סעיף 73ד.

(תיקון מס' 6) תשמ"א-1981

(ב)  היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.

(ג)   בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.

(תיקון מס' 6) תשמ"א-1981

(ד)  בענין שהובא לפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק הששי, למעט סעיפים 105 ו-106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאילו מדובר בבית דין דתי.

(ה)  סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. "

(כבדרך אגב יוער כי סעיף קטן ג' יהווה מכשול כבד לבית הדין באם תהיה קטינה שבית הדין צריך לדון בעניינה מפני שבד"כ זכויותיה תקופחנה בהלכה בהשוואה לזכויותיה ע"פ חוק.)

בכדי שבית הדין יקנה סמכות לדון בענייני הירושה והצוואה דרוש כי "כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה יביעו בכתב הסכמתם לכך." עם זאת מרגע שבית הדין קנה סמכות, אין אפשרות לבטל את הסמכות לעולם.

סעיף זה מחייב גם שיקול דעת מעמיק טרם מתן סמכות לבית הדין, מתן הסכמה זו לבית הדין הינה דרך אל חזור, מרגע שיורש הסמיך את בית הדין לדון בענייני הירושה והצוואה אין הוא יכול לחזור בו כלל מהסכמתו זו והסמכות הבלעדית לדון בעיזבון תהיה לבית הדין הרבני. כך נפסק בפד"ר יא עמ' 289 במותב הדיינים הרב שלמה גורן הרב יוסף קאפח והרב מרדכי אליהו. הנדון בשאלה האם אדם יכול לחזור בו מהסכמה שנתן (בפרט מכיוון שלא נעשה קניין כדין) פסיקה זו הינה פסיקה מנחה, כך נכתב בפסק הדין: "נראה לנו שלאחר שכל הצדדים קבלו עליהם בכתב את הסמכות של ביה"ד הרבני האזורי לתת צו ירושה, שוב אינם יכולים לחזור בהם מהסכמתם זו, ולא להטיל בה תנאי, סימפון ואמתלא, שיש בהם כדי לערער את הסמכות השיפוטית שניתנה על ידם לביה"ד. וזאת לפי ההלכה ועל פי כל חוק ומשפט, ולאחר שניתנה סמכות שיפוטית לביה"ד, יכול הוא לדון לפי דין תורה, הכל כפי ראות עיני הדיינים. "

המשמעות, לאחר שניתנה סמכות לבית הדין אין אפשרות של שום צד לטעון לא ידעתי שאני גורם לעצמי שאפסיד או חלקי בבית הדין אינו שווה לחלקי בבית המשפט. ברגע שאדם שהסמיך את בית הדין אין דרך חזור! ייתרה מכך בית הדין אף מוסמך לדון ע"פ דין תורה ואינו מחוייב לחוק כלל, אף לא לשוויון זכויות בין גבר ואישה. דבר זה חובה להסביר ולהבהיר למידיינים על עניינים אלו טרם ייגשו לבית הדין בכדי למנוע אי הבנות לאחר מכן.

 

סמכויות בית הדין

צוואה וירושה הינם שני עניינים נפרדים, צו ירושה יינתן על כל נכס שלא נכתבה לגביו צוואה, לעומת זאת על נכס שהיורש רוצה לקבל מכח צוואה יינתן צו קיום צוואה. קיים מצב בו ישנו צורך להוציא גם צו ירושה וגם צו קיום צוואה, לדוגמא מנוח שכתב צוואה רק על ביתו אך על שאר נכסיו לא כתב צוואה יש צורך בשני צווים.

השאלה העולה מה יהיה במקרה בו אדם הסמיך את בית הדין לדון בנושא אחד כגון קיום צוואה, ולאחר שבית הדין דן בצוואה החליט בית הדין כי הצוואה איננה כשרה ומשכך יש לדון בדין ירושה, אך האדם שהסמיך את בית הדין לדון בצוואה אינו מעוניין שבית הדין ידון בדין הירושה. או להיפך אדם שבא לדון בדין ירושה בבית הדין הרבני, ובאותו מקרה חלק מהנכסים נרשמו בצוואה וחלקם לא, על אותו החלק שלא נרשמה צוואה מבקש האדם להוציא צו ירושה מבית הדין, בית הדין שהעניין הגיע לשיפוטו מעוניין גם לדון בצוואה. לפעמים יתכן שלאחר שבאו יורשים לדון במתן צו ירושה גילו שישנה צוואה שלא ידעו על קיומה עד עתה ועל אותה צוואה מעוניינים לדון בבית המשפט. האם יש לבית הדין סמכות לדון בחלק שאליו לא הוסמך ?

בתיק מס 8820-41-1 מתאריך ו' כסליו תש"ע 23/11/2009 בבית הדין הגדול במותב הרבנים מצגר איזרר ושרמן, דן בשאלה זו, ובית הדין קובע כי ברגע שאדם הסכים לדון בעיזבון המנוח ולא הגדיר מראש לאיזה חלק נותן לבית הדין סמכות קנה בית הדין סמכות לדון בכל ענייני הצוואות והירושות ואף על אותו החלק שלא התכוון המידיין לדון בו בבית הדין. על אף שאותו האדם נפגע מכך שבית הדין ידון בחלק שאינו מעוניין וברור שלא הייתה כוונתו להסמיך את בית הדין לדון באותו חלק, לא תישמע טענתו כיוון שכבר הקנה סמכות לבית הדין לדון בכל.

כך כותב בית הדין: "כבר בשנת תש"מ, נכתבו דברים ברורים בענין זה: "הסמכות של בתי הדין לדון בענייני ירושה וקיום צוואות מבוססת בראש וראשונה על תורת ישראל", ונקבע כי "אין היורשים יכולים לטעון שאינם רוצים בביה"ד שהוסמך ע"י המוריש לדון בירושה", והוסיפו כי "לפי חוק הירושה תשכ"ה, מוסמך ביה"ד לתת צווי ירושה וצווי קיום צוואה. לפי חוק הירושה, הסכמת הצדדים להתדיין בפני ביה"ד כוללת גם הסכמה לשיפוטו וגם הסכמה שיפסוק לפי דין התורה", ונפסק כי "אדם שקיבל עליו בכתב להתדיין בפני בי"ד איננו יכול לחזור בו" (פד"ר חי"א עמ' 289).

...מעבר לכך, מונח בפנינו טופס הנושא את הכותרת "הסכמה לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני" (מיום 17/7/07), שעליו חתמו כל הנוגעים בדבר. תוכנו של טופס זה ברור: "אני הח"מ... מסכים לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני לגבי עזבון המנוח". במתן הסכמה זו, מסרו היורשים את ההכרעה בכל ענייני העזבון לבית הדין הרבני, ובכלל זה "צו ירושה."

הסכמה להסמיך את בית הדין לדון בעיזבון (בפרט ע"י מילוי הטופס הפורמאלי המצוי בבית הדין) נותן לבית הדין סמכות רחבה ביותר לדון בכל ענייני העיזבון.

הפתרון כיצד לשמור על הזכויות ולדון בבית הדין רק על העניין שמעוניינים לדון בו, לכתוב בכתב ההסכמה בפירוש כי הצד נותן את הסכמתו לסמכות בית הדין לדון בענייני צוואה בלבד ואין הוא נותן סמכות ביד בית הדין לדון בענייני הירושה או להיפך, כך האדם ישמור על זכויותיו וידון רק לפי העניין שהוא מעוניין.

לסיכום: יש אפשרות לפצל את סמכות בית הדין וחובה לעשות שיקול דעת רחב על איזה נושא מסמיכים את בית הדין.

(במאמר המוסגר רואה אני חובה להוסיף, כי אין יושר בדבר זה של פיצול הסמכות ואינו ראוי כיוון שאדם שרוצה לנהוג על פי דין תורה אינו יכול למסור רק את הדברים שמתאימים לו לבית הדין אלא עליו לקבל את דין התורה לטוב ולרע. עם זאת הדברים חייבים להאמר ולהיות ברורים, משום שחובה להסביר את הדברים ללקוח אותו מייצגים לפעמים הדברים בעלי משמעות גדולה כגון באישה שבידה צוואה שיתכן שהצוואה תיפסל ולפי דין תורה תהיה האישה מנושלת מהירושה, במקרה בו לא הסביר המייצג את הדברים באר היטב ללקוחו עלול להיות חשוף לתביעת רשלנות.)

 

מי הם הנוגעים בדבר

המחוקק קבע כי בכדי שבית הדין יקנה סמכות צריך את הסכמת כל הנוגעים בדבר. כאן המקום לדון מי מכונה "נוגע בדבר", האם כל אדם שמתנגד לצוואה ועל אף שאינו קרוב משפחה יוכל להתנגד ל"סמכות" בית הדין? לדוגמא שכן או ידיד שטוען כי יש בידו צוואה אחרת שהרי כשיש שני צוואות, תמיד הצוואה האחרונה היא תקפה, לפעמים ישנם כמה בעלי צוואות, והשאלה האם כשמגיע אדם בעל צוואה שאינה תקפה שוודאי יכול להתנגד לעצם קיום הצוואה, באם יש לו הסבר המניח את הדעת. אזי השאלה האם גם יש לו יכולת להתנגד לסמכותו של בית הדין הרבני משום שהוא נוגע בדבר לפי צוואה אחרת.

בית הדין האזורי ברחובות דן בשאלה זו ובפסק דין בתיק מספר 926618/1 מתאריך כא' אייר תשע"ג 01/05/213 בהרכב האב"ד הרב גורטלר והרבנים אשכנזי ושחור, מצטט את בית משפט העליון וכך כותב:

" למעשה בנושא הגדרת ה"נוגע בדבר" לעניין סמכות בית הדין וה"מעוניין בדבר" לעניין הגשת ההתנגדות, בית המשפט העליון כבר נתן את החלטתו, ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי ואח' פ"ד מט (2) 250. אמר שם השופט י' קדמי: "ה"נוגע בדבר" הוא, לשיטתי, מי שטוען לזכות הנאה "ישירה" בעיזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה, בעוד שה"מעונין בדבר" יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות "קיימת", להבדיל מ"ציפייה" לזכות בעתיד... "נוגע בדבר" ו"מעונין בדבר" הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גירסתם – הם עצמם נהנים "מיד" מן העיזבון, ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא "ציפייתו" סבירה ככל שתהא"

מסיים בית הדין את פסק דינו כך :

"המסקנה העולה מכלל הדברים היא, כי המתנגדת רשאית להגיש את התנגדותה אל בית הדין לקיום צוואה, אך אינה נחשבת ל"צד הנוגע בדבר" אשר צריך את הסכמת בכתב לסמכות בית הדין לדון בעניין."

דהינו יורש ע"פ דין צאצא או ב"ז ע"פ חוק הירושה למרות שישנה צוואה והוא מנושל ממנה לא ידון בית הדין ללא הסכמתו מפני שהוא נוגע בדבר. אולם מי שירוויח אפילו באופן ישיר מכך שתבוטל הצוואה ואינו בן משפחה מדרגה ראשונה הינו מעוניין בדבר כהגדרת בית המשפט ואינו יכול להתנגד לסמכות בית הדין.

להשלמת עניין הסמכות חשוב להבהיר פרט נוסף, יתכן שבית הדין ייתן צו ירושה גם אם צו קיום צוואה ניתן בבית המשפט וכן להיפך ואע"פ שבית המשפט כבר דן במה שדן, הירושה והצוואה אינם תלויים זה בזה כפי שהוסבר. הדברים נכתבו בפירוש בפסק דין בבית הדין בנתניה בהרכב האב"ד הרב זמיר בתיק מספר 342841/1  כתב כך : "כיון שלצורך העברת העזבון ליורשים השונים, יש צורך בשתי פעולות משפטיות שונות המצריכות פתיחת תיקים נפרדים ומצריכות הוצאת שתי צווים, אין מניעה שהמעוניינים בהוצאת הצו יבחרו בערכאה המקובלת עליהם להוצאת הצו המבוקש, ואף אם שני ערכאות נפרדות מוציאות צווים אלו. "

כשיש זוכה אחד בלבד בצוואה

חוזר ובו הנחיה של היעוהמ"ש של בית הדין הרבני הרב יעקובי מצוטט בתיק מספר 926685/2 בבית הדין האזורי בנתניה, הרב יעקובי יוצר מצב חדש והוא קובע שבכדי להקנות לבית הדין סמכות לאשר את הצוואה אין צורך שכל הנוגעים בדבר יביעו את הסכמתם אלא אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי הצוואה שבידי המבקשים הינה כשרה, לכן לא ידרשו להסכמתם של הצדדים שאינם זוכים בחלק מין הירושה ומספיק שרק הזוכים ע"פ הצוואה יקנו סמכות לבית הדין, אם תוגש התנגדות של אחד הנוגעים שאינו זוכה יוכל גם להתנגד לסמכות (החשש שהצדדים האחרים לא ידעו קלוש כיוון שבית הדין מחייב פרסום). כך מצטט בית הדין:

"אמנם בצוואה שביה"ד הוציא עליה צו קיום צוואה נכתב שם כי היורש היחיד הזוכה הוא מר [אלמוני], ומשכך ע"פ החוק אין צורך בהסכמתם של אחים אחרים. והדברים מבוארים בחוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, עו"ד הרב שמעון יעקבי (חוזר תשסג/6), כדלהלן:

1.‏ ע"פ סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה–1965, 'היורשים הם יורשים על־פי דין או ‏זוכים על־פי ‏צוואה; הירושה היא על־פי דין זולת במידה שהיא על־פי צוואה'.‏

2.‏ בעת הגשת בקשה למתן צו קיום לצוואה, יוצאים מנקודת מוצא לכאורית, שמדובר ‏בצוואה ‏כשרה. בהנחה שהצוואה אכן כשרה, אין היורשים על פי דין "נוגעים בדבר", שהרי ‏זכות ‏ירושתם התאיינה, הלכה למעשה, ע"י המוריש. ‏

3.‏ לפיכך, די בהסכמת הזוכים ע"פ הצוואה, כדי להקנות סמכות לביה"ד ליתן צו ‏קיום צוואה, ‏ואין צורך בהסכמת היורשים ע"פ דין (=ע"פ חוק).‏

‏4.‏ אם מי מהיורשים ע"פ דין, יגיש התנגדות לקיום הצוואה, או אם תוך כדי דיון, ‏מתקשה ביה"ד ‏ליתן צו קיום, עקב ספקות לגבי תוקף הצוואה, כי אז הופכים היורשים להיות ‏‏"נוגעים בדבר", ‏והסכמתם נדרשת כדי להמשיך ולקיים את סמכות השיפוט של ביה"ד.‏

5.‏ גישה זו נתמכת גם בכך, שע"פ סעיף 14(ב)(4) לתקנות הירושה, התשנ"ח־1998, ‏כאשר מוגשת ‏בקשה לצו קיום צוואה לרשם לענייני ירושה, אין צורך ליתן הודעה על כך ‏ליורשים על ‏פי דין, כי אם לזוכים ע"פ הצוואה. ע"פ סעיף 48(א) לתקנות אלו, חל האמור ‏בתקנה 14 הנ"ל ‏על בית הדין הרבני, בשינויים המחוייבים.‏

6.‏ זאת הסיבה, בין היתר, שיש צורך בפרסום של בקשות למתן צווי ירושה או קיום ‏צוואה. ‏הפרסום אמור להסב את תשומת לבו של כל מעוניין בדבר לזכותו להגיש התנגדות ‏לקיום ‏הצוואה. לענייננו, אם מי מן היורשים ע"פ דין, מעוניין לתקוף את תקפות הצוואה, ‏יכול הוא ‏להגיש לבית הדין התנגדות למתן צו הקיום. כאמור, בכך הופך הוא להיות נוגע ‏בדבר. בהקשר ‏זה ראוי לצטט את סעיף 50 לתקנות הירושה הנ"ל:‏

(א')‏ הוגשה התנגדות לבקשה לצו ירושה או לצו קיום ואין בה הסכמה לסמכות ‏השיפוט ‏של בית הדין – ימחק בית הדין את הבקשה.‏

(ב')‏ לא הוגשה התנגדות בתוך המועדים הקבועים בתקנה 17 או 49, לפי המאוחר ‏‏מביניהם, רשאי בית הדין ליתן את הצו המבוקש.


לאור האמור לא היה צורך בקבלת הסכמתם של שאר האחים שאינם זוכים על פי הצוואה."

ההנחיה מחייבת ומקובלת בכל בתי הדין הרבניים.

סיכום: על פי ההנחיה בבקשה לקיום צוואה לא צריך להביא את כל היורשים ע"פ דין ומספיק להביא את הזוכים בצוואה. הנוגעים בדבר אע"פ שאינם זוכים יכולים להתנגד לסמכות בכל מקרה. צד ג' כגון נושים אינם יכולים להתנגד לסמכות אלא רק למהות.

 

ידועים בציבור

במקרה בו המתנגדת לצוואה היא ידועה בציבור בית הדין מאבד את סמכותו לדון בעיזבון המנוח כיוון שאין לבית הדין סמכות לדון בדין האישי של הידועה בציבור ובמקרה כזה יעבור התיק לידון בבית המשפט לענייני משפחה.

פסק דין חדשני שניתן ע"י בית הדין בחיפה בתיק 835722/2 מתאריך 16/03/2011 קובע כי במקרה והידוע בציבור הינו מאותו המין של המנוח לא שלל המחוקק את סמכותו של בית הדין לדון בעזבונו של המנוח ומשכך מסמכותו של בית הדין לדון בעיזבון. להלן יבואו הדברים כפי שנכתבו ע"י בית הדין:

"בפנינו התנגדות לבקשה למתן צו ירושה על עיזבון המנוח פלוני (להלן - המנוח).

המנוח נפטר ביום כ"ט כסלו תשע"א (5.12.2010) כשהוא רווק, ללא ילדים, והותיר אחריו את אמו האלמנה, אשר הגישה בפנינו בקשה למתן צו ירושה על עזבון המנוח (להלן - המבקשת).

ביום 28/01/2011 הגיש מר אלמוני התנגדות למתן צו הירושה (להלן - המתנגד), וביקש להעביר את הדיון בהתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה.

לטענת המתנגד, הוא והמנוח הכירו לפני כתשע שנים באתר הכרויות באינטרנט. לאחר שניהלו קשר רומנטי במשך חמש שנים, הם עברו להתגורר יחדיו בדירה שכורה במשך כשנתיים וחצי. הם חיו כזוג לכל דבר ועניין, קיימו משק בית משותף, רכשו ביחד ריהוט וציוד אחר לבית ובילו יחד בחופשות בארץ ובחו"ל.

לדבריו, לפני כחצי שנה עברו בני הזוג להתגורר בדירה הרשומה ע"ש המנוח. במשך התקופה שבה התגוררו המנוח והמתנגד בדירה שכורה, עמדה דירת המנוח ריקה, לאור העובדה שהדירה נמצאת בקרבה רבה לדירות של בני משפחה קרובים של המנוח, ומתוך שהמנוח והמתנגד העדיפו לשמור על פרטיותם ולהתגורר במרחק מהם.

לטענת המתנגד, מתקיימים במנוח ובו כל התנאים המנויים בסעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לפיהם ניתן להכיר בבני זוג כ"ידועים בציבור" לענין חוק הירושה. המתנגד מפנה ל-ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין(מאגר נבו) וכן אל ע"א 1717/98 בלאו נ' פוזש (מאגר נבו) . באשר ל"ידועים בציבור" בני אותו מין, מפנה המתנגד אל ע"א (נצרת) 3245/03 ירושת המנוח ש.ר ז"ל נ' היועמ"ש לממשלה ואח' (מאגר נבו) וכן אל תמ"ש 6960/09 (מאגר משפטי  Law data).

לאור אלו, מבקש המתנגד, שבית הדין יקבע כי אין בסמכותו ליתן צו ירושה בעניין המנוח, וכן מבקש הוא להעביר את הדיון בהתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה."

בית הדין כאמור דוחה את ההתנגדות וקובע כי בסמכותו לדון בעיזבון כך נכתב בהמשך פסק הדין:

" על פי סעיף 55 לחוק הירושה -

מעין צוואה

55.       איש ואשה החיים חיי-משפחה במשק-בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש." ....

....מסכימים אנו, כי לשונה של הוראת סעיף 55 לחוק היא ברורה וחד-משמעית, ולא ניתן לקרוא לתוכה כל תכלית אחרת מלבד התכלית הסובייקטיבית המתייחסת לאיש ואישה. לשון החוק אינה סובלת את הפירוש שלפיו עניינה גם ב"איש ואיש" או גם ב"אשה ואשה". הסמכות לשנות את הוראת סעיף 55 לחוק ומשמעותה מסורה למחוקק ובית-המשפט אינו בן חורין לתת לה פירוש הסותר את הכתוב בה."

האם פסק הדין יעמוד במבחן בג"ץ ? ימים יגידו.

בוררות

דיני הירושות ניתנים לדון בבורות, חוק הבוררות קובע כי אי אפשר להעביר לבוררות דברים שאין עניין בהסכמת הצדדים עליהם כגון משמורת הילדים שאינו תלוי בדעת ובטענות המידיינים אלא בגורמים חיצוניים כגון תסקירים וחוו"ד אין עניין בדעת הצדדים כלל בעת ההכרעה העניין היחיד הקובע הוא טובת הילד. ענייני עיזבונות אינם כך ולכן ניתנים לדון בבורות, לפעמים הצדדים מעדיפים להעביר את הדיון לבוררות מסיבות שונות ויתכן שעדיף כך, עם זאת חשוב לקחת בחשבון כמה דברים טרם ניגש לבוררות.

לאחר שהוסמך בית הדין הרבני לדון בעיזבון לא רק שקיבל סמכות להחליט בעניין העיזבון, אלא אף קנה סמכות לדון לפי הדין הדתי. סמכות זו היא רק לבית הדין הממלכתי בשונה מבוררות שדבר זה אינו, הבורר מחויב לעקרונות שיוויון הזכויות של החוק שלא לקפח נשים ולפי כך אם ינשל אישה מהירושה מכח דין תורה יבטל בית המשפט את פסק דינו של הבורר.

חשוב להבהיר כי במקרה בו התיק מועבר מבית המשפט לבוררות בבית דין שאינו ממלכתי אין צורך בחתימה על שטר בוררות כיוון שעצם ההסכמה בבית המשפט כפי שנכתב בפרוטוקול מאצילה סמכות לבורר לדון, מכאן הסמכות לבורר לתת את פסק דינו בעניין הנדון, חתימה על שטר בוררות נדרשת רק במקרה בו הצדדים לא הופיעו מעולם בערכאה ממלכתית ומעוניינים לסגור את ענייניהם בבוררות במקרה כזה אין לבורר כלל סמכות ונדרש לכך שהצדדים יחתמו ויקבלו את סמכותו. כהמחשה לסמכותו של בורר מכח העברת תיק מבית המשפט, יאמר כי במקרה בו הועבר תיק לבוררות ואחד הצדדים החליט להתחמק ולא להופיע לדיונים רשאי הבורר לדון ללא נוכחותו.

בתוספת הראשונה לחוק הבוררות נקבע כי הבורר אמנם אינו כפוף לדין המהותי, אך הבורר מחוייב לפסוק לפי הצדק. הצדק בתפיסה החוקית אינה עולה בקנה אחד עם קביעת ההלכה לפיה בנות מנושלות מן הירושה, כך שגם תיק שהועבר לבוררות בבית דין צדק יהיה מחוייב לפסוק ע"פ הצדק כפי שנתפס לפי הדין האזרחי ולא ע"פ דין תורה. רק במקרה בו הצהירו הצדדים בפירוש בבית המשפט בעת העברת התיק לבוררות כי הם מעוניינים שהבורר ידון לפי דין תורה יהיה לבורר סמכות לדון לפי דין תורה.

רע"א מס' 5061/11 פסק דין שניתן ע"י השופט אליקים רובינשטיין במקרה בו הבורר נישל את הבנות מהירושה כפי דין תורה, נכתב כי: "במקרים בהם לא ניתנה הסכמה ברורה, חופשית ומפורשת, להחיל על הבוררות דין תורה; ובהקשר זה, אין די בעובדה שהצדדים הסכימו להביא את עניינם להתברר בפני רב, שכן נדרשת הסכמה עצמאית גם להחלת הדין הדתי (השוו בג"צ  9734/03  פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד נט (2) 259, 302-301)  וכמובן שאלה נכבדה היא - ואין להקל בה ראש - מהי הסכמה חופשית. מכל מקום, בתי דין רבים לענייני ממונות פוסקים על פי דין תורה (ראו אדם חפרי-וינוגרדוב "התעצמות הפלורליזם המשפטי בישראל: עלייתם של בתי-הדין ההלכתיים לדיני ממונות במגזר הציוני-דתי" עיוני משפט לד 47 (2011) ובהקשר לענייננו ראו הערת שוליים 58 והטקסט הסמוך לה: ראו גם:Ayelet Shachar “Privatizing Diversity: A Cautionary  Tale from Religious Arbitration in Family Law” 9 Theoretical Inquiries in Law 573 (2008))  פלורליזם זה טוב וראוי הוא, ואולם יש להישמר מפני קיפוח זכויות יסוד של המתדיינים בפני בתי דין אלה, ובהן זכותן של נשים לשויון בדיני משפחה, אשר הושגה בעמל רב לאחר שנות דור של מאבק."

בדידי הווי עובדא שייצגתי בתיק בו הייתה אלמנה מנישואין שניים שבניה של בעלה רצו לנשלה מהירושה, היא הסכימה לבוא לבוררות והסכימה לדון ע"פ דין תורה כנראה משום שחשבה שלא תקופח, ברגע שהבינה כי גורלה עומד להיחרץ ועומדת להפסיד בדין החלה לעשות ניסיונות לחזור לבית המשפט, אך אז בית המשפט המחוזי כתב שמרגע שהסכימה לדון בבורות לפי דין תורה הדרך היא דרך אל חזור ורק הבורר יפסוק את דינה.

המסקנה מכל האמור כי אם מעוניינים לדון בבוררות ע"פ דין תורה יש להוסיף בהסכמה שמסכימים בפרוטוקול, לדון בבורות "ע"פ הדין הדתי" בהוספת מילים אלו פסק הדין של הבורר יהיה כשר לכל הדעות ויעמוד בכל מבחני החוק.

מי יורש

דיני הירושה בדין התורה שונה מהדין האזרחי, סדר הירושה ע"פ דין נקבע בתורה בפרשת בנות צלפחד (במדבר כ"ז,ח') "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם נחלתו לבתו". העיקרון הוא כי בנים זכרים, יורשים ראשונים ואם אין בנים אזי הבנות יורשות, במקרה ואין בנות אזי האב ירש וכן הלאה כך שאין אדם מישראל שאין לו יורשים ע"פ דין תורה (חוץ מגר). כך הדברים גם מפורשים ברמב"ם הלכות נחלאות פ"א ה"א ואילך.

לפי החוק האזרחי יש שלוש דרגות בירושה א. צאצאים  ב. הורים ג. אחיינים או בני דודים ואם אין קרובי משפחה בדרגת קרבה הזו המדינה יורשת.

צוואות כשרות

הדרך הבטוחה ביותר לאדם להבטיח שרכושו יגיע ליעד שחפץ הינה לערוך צוואה, ישנם 5 דרכים לערוך צוואה בצורה שתהיה קבילה משפטית ע"פ החוק:

  1. צוואה בפני שני עדים – עריכת צוואה בפני שני עדים גברים שחותמים על הצוואה.
  2. צוואה בפני הרשות – היא הצוואה המועדפת, כיוון שמאוד קשה לערער עליה, היא צוואה שנעשית בבית הדין או בבית משפט ומאושרת ע"י השופט או הדיין לאחר שמוודא כי אכן הצוואה כשרה לפי כל דין.
  3. צוואה בפני נוטריון.
  4. צוואה בכתב ידו של המוריש לא מודפסת אך צריכה לשאת חתימה ותאריך.
  5. צוואת שכיב מרע הנאמרת בע"פ בפני שני עדים ופחות מ30 יום קודם פטירת המנוח העדים צריכים לרשום על דף נייר את מה שהם שמעו.

מקרה מעניין שאליו נדרש בית המשפט העליון, ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' ציפורה דוידי, אדם שהיה חבר בקהילה בה הרב היה אב"ד בבית הדין הרבני, האדם ניגש לרב וביקש ממנו לערוך לו צוואה, הרב ערך את הצוואה בביתו כשלאחר פטירתו של האדם נדרש בית המשפט לשאלה האם צוואה שנערכת ע"י שופט או דיין שלא בבית המשפט/הדין נחשבת כצוואה בפני הרשות. בית המשפט לא מחשיב את הצוואה כצוואה בפני הרשות, למקום ולטקס עריכת הצוואה במקום רשמי יש משמעות רבה, להלן ציטוט מפסק הדין:

"בעצם המעמד בפני הרשות יש מדה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה ואת גמירות הדעת הדרושים לצוואה (ראה ע"א 851/79 בנדל נ. בנדל פד"י ל"ה(3) 107 ,101) מאשר בצואה בפני עדים, כשם שברישום על ידי הרשות יש ערובה לכך שהוא נאמן לדברי המצוה שנאמרו בעל פה, ולכך שאשור הרשות שהצוואה נקראה ושהמצווה הצהיר כי זו צואתו, הוא אמין. "

צוואה הלכתית אינה צוואה חוקית צוואה חוקית מנוסחת בלשון מה יעשה ברכושי לאחר מותי בהלכה אין אפשרות להעביר את הכסף לאחר מיתה אלא הצוואה צריכה להיות מנוסחת בלשון מתנה לפני מיתתי וכד'.