תביעות נזיקין בבית המשפט בגין סרבנות גט

תביעות נזיקין - התופעה

הנושא שנעסוק בו הפך בשנים האחרונות לסוג של שיטפון, אנו עדים לעוד ועוד תביעות נזיקין שמוגשות לבתי המשפט האזרחיים בגין סרבנות גט, ואף כשלא מוגשות תביעות אלו בפועל אזי משתמשים בזה כאיום, ואף גרוע מכך ישנם אנשים הטוענים זאת כמשיח לפי תומו, ואכן בתי המשפט לא אחת פוסקים סכומים גבוהים מאוד בתביעות נזיקין אלו בגין סרבנות גט ופסיקות אלו פוגעות מאוד הן בבעלי הדין עצמם והן בבית הדין כיון שהן חוסמות את הדרך להגיע לסידור הגט כדין.

אני מרגיש חובה לדבר על הנושא הזה דווקא בפורום הזה, הן משום שהמייצגים יכולים למנוע תופעה זו, והן מפני שהמייצגים הם אלו שבדרך כלל דואגים להגיש תביעה זו, ברור שלכשתובן הבעייתיות הגדולה הנוצרת ע"י תביעות אלו, שפעמים שתביא לסגירת תיק הגירושין בכלל או לכל הפחות להקפאתו,  אפשר ותוכל להימנע ע"י היושבים בפורום זה. בהמשך נעסוק בדרכים לפתרון  הבעיות הנוצרות בגין תביעות אלו.

מרוץ הסמכויות

לאחר הלכת פלמן אפשר לומר כי הייתה רגיעה יחסית במרוץ הסמכויות כאשר בין הערכאות שרר כבוד הדדי, אולם לאחרונה עם התפתחות המגמה שבהגשת תביעות נזיקין אלו נראה כי המתח חזר לשרור וקיימת התכתשות בין הערכאות.

משיחות עם שופטים בתקופות האחרונות עולה כי עדיין קיימים שני נושאים בהם תהום פעורה בין גישתם של בתי הדין לזו של בתי המשפט, הנושא האחד הוא המדור הייחודי (ספציפי) - מקרים שבהם בתי המשפט מעוניינים לחלק את הרכוש ובית הדין מונע זאת בטענה שאולי יש עוד מקום לשלום בית. בית הדין רוצה לתת עוד צ'אנס ולמעשה בית המשפט מרגיש כי בית הדין חוסם את דרכו לפירוק השיתוף.

הנושא השני, כאמור, הוא תביעות נזיקין בגין סרבנות גט, כפי שארחיב בהמשך נראה כי הנושא של תביעות נזיקין הוא נושא בלתי פתיר, מאז שהשופט מנחם כהן הוציא את החלטתו הראשונה בעניין זה מרגישים בתי המשפט כאילו יש להם איזו חובה מוסרית לעזור לבתי הדין להביא זוגות לגירושין, וללכת נגד הסרבנים והסרבניות, הם מוצאים לכך אסמכתאות בחוק לפי חוק הנזיקין, פקודת העוולה ועוד, ופוסקים פיצויים בגין סרבנות גט. בתי הדין אינם יכולים לקבל את הדבר הזה כיוון שזה פוגע בכשרות הגט, ועלול להרבות ממזרים בישראל.

בדרך כלל, כאשר קיימת התנגשות בין גישות הערכאות, מי שאחראי לפתור את המשבר הוא בג"ץ, עד עתה התחמק בג"ץ מלומר את דברו בעניינים אלו בכל פעם שהגיע לפתחו, אך ברור כי בא יבוא היום ובג"ץ יצטרך לתת את דעתו בנושא, אך גם אם יאמר כי פסיקות אלו של נזיקין בגין סרבנות גט שרירות וקיימות, בתי הדין לא יוכלו לקבל זאת, שכן פסיקות אלו פוגעות כאמור בכשרותו של הגט.

בג"ץ אינו יכול לבוא ולומר לבית הדין לסדר גט נגד דעתו ומצפונו, בית הדין יכבד את החלטת בג"ץ אך לא יוכל לסדר גט שלדעתו הוא פסול, הכלל הוא שבית הדין עושה גיטין כשרים ואינו עושה גיטין פסולים.

סוג חדש של עיגון

אם כן, נוצר סוג חדש של עיגון כאשר לא הבעל מעגן את האישה ולא האישה את הבעל אלא הערכאה שפסקה בתביעת הנזיקין היא זו שגורמת למעשה לעגינות בכך שמונעת מבית הדין לסדר את הגט.

האמת תאמר כי בתקופה האחרונה קיימים לבית הדין כלים רבים על מנת לאכוף את פסקי הדין ולמנוע סרבנות גט, ניתן להגדיר זאת אף בכך שבתי הדין אגרסיביים בנושא זה של סרבנות גט ואינם מאפשרים כלל סרבנות, למעשה מאז חלותו של חוק קיום פסקי דין של גירושין ואליו נוספו גם תיקונים לחוק ועוד כלים שיפורטו בהמשך, ישנם בידי בית הדין כלים רבים ומשמעותיים המסייעים לבית הדין  להביא אנשים להתגרש.

החוק עצמו מבוסס על הרחקות דרבנו תם, דהיינו הימנעות פסיבית של החברה מן האדם כאשר מדובר על שלילת רישיון נהיגה או שלילת קצבאות או שלילת האפשרות לצאת מן הארץ, אדם נורמטיבי לא יוכל לעמוד בהגבלות שהחוק מטיל עליו ויהיה חייב לגרש. מי שרגיל לנהוג ולא יכול לנהוג, או  שרגיל שיש לו חשבון בנק וסוגרים לו אותו או שרגיל לצאת מן הארץ ופתאום נהיה מוגבל, או מי שרגיל לקבל קצבאות והן נשללות ממנו, אותו אדם יילחץ מאד  ויבין שעדיף לו לתת גט.

כך כשמגיעים לדרגה של כפיית גט ניתן לשלוח אדם למאסר, דבר שאנשים בדרך כלל אינם יכולים לעמוד בו, מתוך ניסיון אומר כי על פי רוב מספיק האיום במאסר בכדי שאדם ייתן את הגט ולא צריך להגיע לזה בפועל, בעניין זה קיים הבדל גדול מאוד בין בעל לאישה, כידוע ע"פ החוק החלטת בית דין אינה צריכה כל אישור, אלא בעניין הטלת מאסר על אישה שאז יש צורך באישור נשיא בית הדין הגדול שמזמין את האישה לשימוע ומאשר את ההחלטה, ללא אישורו לא ניתן להטיל על אישה סנקציה זו. יש לזה הסברים ויש גם ארגונים שדאגו לדבר זה, מה שברור שכעת זה החוק ועם זה אנו צריכים להתמודד.

ככלל, ולידיעה בלבד, בצד המעשי בתי הדין משתמשים כנגד גברים בכלי זה של מאסר, ולמרות שישנם גברים רבים שנכלאים בגין סרבנות גט, בין נכלאים לתקופה ארוכה ובין נכלאים לתקופה קצרה, לגבי נשים בית הדין ממעט להשתמש בסנקציה זו של מאסר, זאת משתי סיבות: ראשית, בדרך כלל האישה מטפלת בילדים ובבית ומעגל הנפגעים כתוצאה ממאסרה יהיה גדול יותר, והסיבה השנייה מפני שלגבר יש אופציה של היתר נישואין שהרי אם האישה מסרבת בעיקשות לקבל גט למרות שחויבה בכך לבעל אפשרות לקבל היתר לשאת אישה שניה, מה שלא קיים בצד ההפוך.

פסיקת הגירושין

פסיקות הגירושין שפוסק בית הדין נפסקות בכמה דרגות:

  1. מצווה לגרש
  2. המלצה להתגרש
  3. הוראה להתגרש
  4. חיוב בגט
  5. כפיה לגט

באופן אישי איני אוהב להשתמש במונח של מצווה לגרש כיוון שרוב הנידונים אינם שומרי מצוות והמושג מצווה אינו מחייב אותם כלל, הם אינם מקיימים מצוות אחרות וישנם אף כאלו שמצוות ברית מילה הייתה המצווה האחרונה שקיימו מימיהם, ומדוע שיחליטו לקיים מצווה זו. וכך גם במינוח 'המלצה להתגרש' איני נוהג להשתמש בהחלטות שוב כיוון שהמשמעות של המלצה להתגרש אינה ישימה, כדוגמה לדבר, אשתמש במשל לנאשם ברצח שיובא למשפט והשופט יקבע כי הוא ממליץ לנאשם להיכנס למאסר עולם.

המלצה לדידי אינה החלטה שיפוטית, על השופט להחליט האם יש או אין מקום לגירושין. המלצה לגירושין, כלומר הצד שתבע גירושין נתון עתה לחסדיו של הצד השני אולי יואיל בטובו לקבל את המלצת בית הדין, לכן לדעתי פסקי הדין צריכים להיות בצורה מוחלטת האם מחייבים בגירושין או לא.

לאחר שחויב אדם בגט כבר יש מקום להטלת סנקציות, מכאן הדרך פתוחה גם לעבות את חיובו מחיוב לכפיה כשאז נוכל גם להשתמש בכלי המאסר העומד לרשותנו מכח החוק.

גם כאשר בית הדין שוקל לשלוח אדם למאסר, הוא בוחן  את מכלול השיקולים, כך לדוגמא, ייתכן  שאדם יישלח לכלא ל- 5 שנים כפי שמאפשר החוק, יתרגל לבית הכלא, ינהל את חייו שם וימשיך לעמוד עיקש בסירובו, ואז יהיה הרבה יותר קשה להוציא ממנו גט  מאשר טרם הוכנס למאסר, משכך יש לנהל שיחות עם גורמי הרווחה ועם הצוות של בית הכלא, ואף עם רב בית הכלא שישוחחו עימו וישכנעו אותו.

כאן גם עולה השאלה לאיזה בית כלא לשלוח אותו, וכמובן כמה זמן ישהה בכלא, חרף כך שהחוק נותן עד 10 שנים (5 ועוד 5). כיון שכאמור, לעיתים יהיה הרבה יותר אפקטיבי לשלוח אדם לכלא למשך יומיים או שבוע מאשר לשלוח אותו לכתחילה ל- 5 שנים,

כפיה בממון

וישנן דרכים נוספות, לאחרונה גילו את סעיף 7א' לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 המתיר הטלת קנסות בגין אי ציות לפסקי דין של בית הדין, כך שאדם שאינו נשמע לפסק הדין המחייבו בגירושין ניתן להטיל עליו קנס כספי, שהרי גם בהלכה אדם שנפסק כי ניתן לכופו לגרש ניתן לכופו גם בממון, ע"י קנסות חודשיים שבועיים או יומיים, ולפעמים כלי זה יעיל הרבה יותר ממאסר.

אמנם הדבר מצריך אישור של נשיאת בית המשפט העליון, אך בדרך כלל הוא מגיע, ואז יש בו אפקטיביות ותועלת רבה.

הפן ההלכתי בתביעות נזיקין

לאחרונה נכתבו מספר פסקי דין בעניין זה של תביעות נזיקין, כבר בשנת 2008 ניתן ע"י בית הדין הגדול פסק דין בתיק מס' 7041-21-1, במקרה זה חויב הבעל בגט ולא רצה לתת משכך פנתה האישה לבית המשפט שפסק כי על הבעל לשלם פיצוי חד פעמי על סך 400,000 ₪ ועוד הוצאות משפט ע"ס 40,000 ₪ ובנוסף תשלום חודשי ע"ס 4,000 ₪ בגין נזקים עתידיים, כאן הבעל נשבר והסכים כבר לגרש אך כמובן בתנאי שהאישה תבטל את פסק הדין. המקורות להלכה זו להלן:

שנינו במשנה גיטין פח,ב: גט מעושה, בישראל - כשר, ובעובדי כוכבים - פסול ובגמרא שם, אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין - כשר, שלא כדין פסול ופוסל; ובעובדי כוכבים, כדין - פסול ופוסל, שלא כדין - אפי' ריח הגט אין בו.

הסבר דברי הגמרא והמשנה; גט המעושה פירושו גט שאדם נותן נגד רצונו, למעשה על אף שהגדרנו לעיל כמה הגדרות לעניין החיוב בגט בגמרא ישנם שני מושגים בלבד:

 1. יוציא 2. כופין להוציא, משכך אומרת הגמרא כי גט שנעשה בכפיה - אם כדין, דהיינו שיש לכוף את האדם- הגט כשר ואם לא כדין, כשאין לכוף את האדם, אזי הגט אמנם פסול אך בכל זאת תיפסל  האישה, ובמקרה שימות בעלה, לא תוכל להינשא לכהן , ואם נעשתה הכפייה ע"י עכו"ם, דהיינו ערכאות של גויים, אזי אם כדין זאת אומרת יש לכופו אזי הגט פסול אך פוסל כדלעיל אך אם לא כדין, אזי אפי' ריח הגט אין בו.

טעם הדבר שהסמכות לבית הדין לכפות למתן גט הינה משום "שליחותיהו קעבדינן", שאת זה רק בית הדין מוסמך לומר, אך ערכאות של עכו"ם שברור שאינם עומדים מכח שליחתיהו קעבדינן לא יכולים לומר זאת. וכך אף כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרשה הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול."

ושואל הרמב"ם "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל,? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אע"פ שאמר בגויים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגויים אנסוהו אינו גט". 

ולפי זה מסבירים הפוסקים כי האדם רוצה להתיישר עם הדין האמיתי כדברי הרמב"ם זה רק כשבית דין של ישראל כופה אותו שאז הוא מתיישר ורוצה לקיים את רצונם של בית הדין היהודי, אך כשנכפה ע"י גויים הרי שהוא מתיישר עם רצונם ורוצה לעשות את רצונם כלומר אינו רוצה לקיים את ההלכה אלא את רצון הגויים ומשכך הגט יהיה מעושה.

אונס ממון בהלכה

ידוע מהראשונים כי הכפייה לא צריך שתעשה דווקא בשוטים אלא אפי' אונס ממון נקרא אונס, אך נחלקו במקרה  שאדם קיבל על עצמו להתחייב בקנס אם לא יגרש האם אף זה נקרא אונס, וכהערת ביניים אעיר כי זהו הנושא של הסכמי קדם נישואין השנויים במחלוקת רבתי האם בסופו של דבר התחייבותו של האדם גם נקראת אונס או שמא הוא גרם לו, ולמעשה הרמ"א פסק שיש להחמיר בזה ולא עושים כאלו גיטין.

כפייה עקיפה

ישנם מקרים בהם האדם יפטר מחיוב ממוני אך לא יהיה בזה גדר של כפייה, כיצד ? במקרה בו לא הכרחנו את האדם לשלם, וגם לא פסקנו עליו תשלום וההכרח והכפייה מגיעים מכיוון אחר, לדוגמה אדם שלא התייצב לדיון מספר פעמים והובא לדיון בצו הבאה, האדם יכול להילחץ מהסיטואציה ולהיות מפוחד ויכול להחליט לגרש את האישה בגלל הלחץ בו נמצא, במקרה כזה האדם לא נכפה כלל לתת גט, אלא רק להגיע לדיון והגירושין במקרה זה הינם כשרים לחלוטין.

דוגמה נוספת היא אדם שחויב בהוצאות משפט, ויודגש כי מדובר בהוצאות משפט שנפסקו בהצדקה ללא כל קשר לסידור הגט, לעיתים ניתן להציע לו לתת את הגט תמורת ויתור על ההוצאות שנפסקו כנגדו, זאת כמובן בהתחשב בכך שההוצאות נפסקו בהצדקה ועוד טרם הפך אותו אדם לסרבן, כך שאין בכך בעיה של כפיה ממונית.

בפסק הדין הנזכר שואל הרב אלגרבלי, לכאורה מדוע יש לקשר בין פסק הדין של בית המשפט לזה של בית הדין והלא פסק הדין לגירושין ניתן והוא חלוט ואין כל קשר עתה להליך החדש שביצעה האישה בבית המשפט.

אך התשובה כפולה, ראשית, ברור שהבעל שחויב מקשר בין הדברים והוא אינו רואה את פסיקת בית המשפט כפסיקה סופית, הבעל בטוח כי יצליח לשכנע את בית הדין הרבני כי ייתן גט תמורת ביטול פסק הדין של בית המשפט, והטעם הנוסף, שהוא מאוים כל הזמן משום שאם ימשיך לעמוד בסירובו אזי יפסקו כנגדו חיובים נוספים כך שאימת הדין של בית המשפט מרחפת עליו תמיד ונחשבת כחלק בלתי נפרד מכפייתו לגירושין.

אמנם יש רמ"א בסימן ר"ה ומקורו מדברי המהרי"ק הקובע כי "עביד איניש דגזים ולא עביד", כלומר אין באיום על אדם משום כפיה וזאת משום שאין באיום לקבוע כי אכן ימומש, אך ביחס לתביעות נזיקין אין לזה שייכות מכמה טעמים

  1. משום שכבר תבעו אותו ועשו לו
  2. משום שמדובר באיום על משפט שאף אם תתבע מי אומר שתקבל אך כאן מדובר באופן שכבר זכה התובע בתביעתו.
  3. מדובר באופן בו אין באיום הנאה ממשית למאיים כגון אדם המאיים כי ישלח אנשים להכות את חברו שאין השולח נהנה מההכאה אך כאן הצד התובע נהנה מהכסף שיקבל שאין הכסף קנס לאוצר המדינה אלא לכיסו של התובע וודאי שיש באיום ממש.

הסמכות

עד עתה דיברנו בפן ההלכתי עתה אעבור לפן החוקי, יש לדון למי בכלל הסמכות לדון בתביעות אלו שהן חלק ברור מהליך הגירושין, הערכאה היחידה שכל כולה מתעסקת יום יום בנושאי גירושין הינה בית הדין הרבני, התערבותה של ערכאה אחרת בבואה להכריח צד בנושאי גירושין הינה פלישה לשטח סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, לעניין זה אצטט קטע מדברי הרב אלגרבלי בפסק הדין הנ"ל:

"נושא זה של מתן הגט ודרכי הטיפול בסרבנות גט, קרי: הוצאת צווי הגבלה עד כדי מאסר, הם בסמכותו הייחודית של בית הדין, ונקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 ובחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ"ה-1995. העיתוי המתאים ליישום דרכי האכיפה על פי דין תורה, קשורים למתן פסק דין לגירושין, והמינון של היקף הסנקציות תלוי בדרגת החומרה של פסק הדין לגירושין. דרכי האכיפה הנ"ל ועיתויים הינם בסמכותו הבלעדית של בית הדין, המפעיל לעניין זה אך ורק את דין התורה. החוקים שצוינו נותנים את המסגרת החוקית ואת האמצעים האופרטיביים ליישומו של דין התורה. כל תביעה מחוץ לתביעה הנתונה לסמכות בית הדין - כתביעת נזיקין בבית המשפט האזרחי - בגין אי מתן גט, אשר התוצאה המעשית שלה היא בבחינת זרז למתן גט, מהווה התערבות בדין התורה בענין של גירושין, ומסכלת את אפשרות ביצועו של הגט.

דעתנו היא, שתביעת נזיקין בגין סרבנות גט נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, בהיות תביעה זו "ענין של גירושין" במשמעות חוק שיפוט בתי דין רבניים (וראו והשוו: ע”א 401/66 ברוריה מרום נ' בן ציון מרום כא (1) 673). תביעה שכזו ניתן להגישה לבית הדין הרבני, ובית הדין יפסוק בה לפי דין תורה. לא ניתן להפעיל בקשר לכך את הדין האזרחי החל ככלל, במדינת ישראל, לגבי עניני ממון, מאחר וסעד הפיצוי בתביעת הנזיקין בגין סרבנות גט משולב ומעורה מניה וביה בשאלת כשרות הגט, עד כדי חוסר יכולת מוחלט להפרידם."

לטענה כי התביעה היא בגין נזק ולא כלי לאכיפת גירושין

ישנה טענה הנשמעת רבות מפי עורכי דין והיא כי תביעת הנזיקין אינה קשורה כלל לגט, אלא מושתתת אך ורק על הצער והסבל אותם עוברת האישה, סברה זו נכתבה אף ע"י בתי המשפט לא פעם, אך בישבנו בבית הדין וכשמקלפים את כל הטענות אי אפשר שלא לחוש בשקר הזועק מטענות אלו, שהרי בסופו של דבר ישיב עורך הדין לשאלת בית הדין, שאכן אם הבעל יגרש אז יסכימו לכך וכך וכד', ברור אם כן שהנושא היחיד הוא הגט ולא הצער שנגרם ושאר הטענות. משום כך ממשיך הרב אלגרבלי כך:

"אמנם אין אנו מוסמכים לבטל את פסיקת בית המשפט האזרחי, ונושא זה כלל אינו עומד בפנינו. פורמלית הדרך לביטול פסיקת בית המשפט היא בהגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ואחר כך, אם יהיה צורך – בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. אך איננו יכולים לדעת מה יהיו תוצאות ערעור, אם יוגש על פסק הדין הנזיקי. ייתכן, שבניגוד לדעתנו, ייקבע בפסק דין של בית המשפט העליון, כי המשפט הישראלי יכול לסבול תביעת נזיקין בגין סרבנות גט בבית המשפט האזרחי, בכפיפה אחת עם תביעת גירושין בבית הדין הרבני. ואולם, התוצאה המעשית תהא, שהאשה תיאלץ לבחור בכל מקרה קונקרטי איזה מבין שני ההליכים היא מעדיפה לנקוט. רבים הם הסכסוכים שבהם עומדות לרשות התובע דרכים חילופיות לתביעת סעד. לפעמים, דרכים אלו עשויות, או עלולות, לסתור זו את זו ולהוביל לתוצאות שונות בתכלית, והתובע מחליט איזו מן הדרכים משרתת באופן מיטבי את האינטרס שלו. כך גם כאן: אשה המעדיפה לקבל לרשותה דמי נזיקין שפסק או שיפסוק בית המשפט האזרחי, לא תוכל להלין על כי נחסמה מפניה הדרך לסידור הגט. חסימת הגט כשלעצמה, כתוצאה מתביעת נזיקין, עשויה להוביל למסקנה שהגט אינו חשוב די הצורך לאשה – היא מעדיפה את התוצאה הכספית של תביעת הנזיקין - וייווצר בכך, לכאורה, מעגל שוטה...

... תביעה נזיקית בבית המשפט בגין סרבנות גט, מביאה איפוא לאשה נזק, יותר מאשר תועלת. התביעה מביאה למצב שבו נחסמת הדרך בפני בית הדין לדון בתביעת הגירושין, ואם בינתיים כבר ניתן פסק דין לגירושין, בית הדין חסר אונים באשר ליישום פסק דין לסידור הגט. אין ביכולת בית הדין לאפשר מתן גט לאשה, מאחר ויש עישוי על הגט שלא כדין. גם אם הבעל יעמוד ויצווח לפנינו ככרוכיא כי הוא מעונין לתת את הגט, אסור לבית הדין לסדר את הגט, בהיותו מעושה. על אחת כמה וכמה כך, כאשר הבעל אינו מעונין ליתן את הגט עקב פסק הדין הנזיקי. לפיכך, אין לומר כי בית הדין מאלץ את האשה לוותר על דמי הנזיקין שנפסקו לה, גם אם נניח כי בית המשפט היה מוסמך לפוסקם. בית הדין פוסק כי לא ניתן לסדר גט על פי דין תורה בנסיבות אלו. תחליט האשה איזה סעד משפטי רצוי לה. תחליט האשה מה היא העדפתה. בידה בלבד, בהקשר זה, זכות הבחירה."

אלטרנטיבה לתביעת נזיקין ע"פ ההלכה

במאמרים רבים מובאות אלטרנטיבות שונות לתביעת נזיקין אף בבית הדין בהתאם לקריטריונים ההלכתיים, ישנם סעיפי הלכה רבים שלעיתים ניתן ליישמם  בתוך כותלי בית הדין, כך גם הרב אלגרבלי מביא את הדברים, כדלהלן:

פוסקי ישראל בכל הדורות עסקו במגוון רחב של תביעות נזיקין. אין מניעה להגיש לבית הדין תביעת נזיקין בין בני זוג בגין בושת וכדומה עקב הזנחת צד אחד את השני לחרפה ולאנחות וזאת גם כשהיא כרוכה בתביעת גירושין. אולם צריך שיהיה ברור כי תביעת הנזיקין לא נועדה כדי ללחוץ על הבעל ליתן גט בניגוד לדין תורה. רק כמראה מקום, ולאו דווקא בהקשר לסרבנות גט, אציין את שו"ת רב פעלים חלק ב-אה"ע סימן ג בנדון קדש אשה בפומבי ואחר קדושין מאס בה בלי טענה וסיבה ורוצה לגרשה אם חייב בבושת שלה, וכן עיין ספר שמחה לאיש לגאון המפורסם ראשון לציון יש"א ברכה בסי' כ. כאמור, תביעת נזיקין הקשורה לסרבנות גט הינה חלק אינטגרלי של ענין הגירושין ,אולם  רק בית הדין הרבני מוסמך לדון בה ורק בית הדין יכול לקבוע אם ועד כמה עשויה התביעה להשפיע על כשרות הגט.

כפי שכבר הקדמנו, יכולים בתי הדין לתת קנסות לפי סעיף 7א וברור שדמי בושת אינם גרועים מקנסות אלו, כך גם יכול בית הדין לפסוק מדין קנס מזונות מעוכבת, ופעמים אף כשהאישה עובדת ומרוויחה וזאת כיון שנפסקו מדין קנס ולא מדין מזונות אישה רגילים, כך שכאשר הבעל מבין שהוא צריך לזון את אשתו יתכן ויעדיף לגרשה חלף תשלום מזונותיה.

דמי בושת הינם קנס שמחייבים בפועל, כבר בתשובות הרא"ש הביא לחייב חתן שעזב את כלתו כך בסימן ר"ז בדיני אסמכתא יש חיוב מדיני בושת שניתן להחילו בבית הדין הרבני.

ביום 11/03/2013 הוציא בית דיננו פסק דין בתיק מספר 538765-6, באותו מקרה, הבעל חויב בבית המשפט בקנס של 192,000 ₪  וטען שהוא מבין שאם לא ייתן את הגט הוא עלול לקבל קנס נוסף ולכן הוא מוכן לתת את הגט, לעומתו טען ב"כ האשה כי אין קשר בין פסק הדין של השופטת שניתן בגין התעללות נפשית של האיש באשה במשיכת הגט, לבין מתן הגט אך בהמשך הוסיף ש"השופטת התרתה בו שיסיים את ההליך, אך הוא לא רצה לשמוע, והוא לא הותיר ברירה בפני בית המשפט אלא לקנוס אותו."

בית דיננו כתב מספר נימוקים לפיהם לא יוכל לסדר את הגט באשר מדובר בגט מעושה, עתה אצטט דברים התומכים בדברי אך דווקא מדברי שופט, להלן בעניין זה דברי כב' השופט סילמן ניצן (תיק תמ"ש 48362-07-12) שכתב כך בתוך דבריו בעניין תביעות נזיקין שתכליתן קידום הליך הגירושין המוגשות בפני בית המשפט:

"25. מתן פתח רחב להליכי נזיקין בגין רצון להתגרש, עלול להביא לזילות מוסד הנישואין; מדרון חלקלק בפתח – האם כל סירוב לגירושין דינו תביעה???

26. די יהיה במריבת אוהבים, בני זוג צעירים בתחילת דרכם, כדי להקים עילה; די יהיה ב"הקדיחה תבשילו" – כדי להפר חובת זהירות; הרי לך תכתיב- התגרש כעת, שאחרת תישא בנזק; אם אצו צדדים להגיש תביעות, אוץ יאוצו למסור ספר כריתות. ואנה אנו באים???"

ובהמשך כתב: "מעבר לעובדה שהליכי נזיקין, בגין כל עילה שהיא, ייצרו חוסר ודאות, ייצרו הם כר פורה לחיכוך והגשת הליכים נוספים בין בני זוג; כר זה יאריך סבלם של המתדיינים, יאריך הצלקות שתיגרמנה מעצם קיום ההליך, וימנע הגשמת החתירה לפתרון; ניסיון העבר מלמד- כי מקום בו נפתח הפתח להגיש תביעות, בעילות "רגילות" (להבדיל ממקרי קיצון), נמלא הפתח כהרף עין, ושימש כמצע להתדיינויות בלתי פוסקות"

וכך בהמשך: "יש להיזהר מהתערבות יתר, נזיקית, בתחום סידור הגט, שמא לא רק הגט בין הצדדים הקונקרטיים הוא שיוכתם בחשש של "גט מעושה", אלא שהשימוש התדיר בכלי הנזיקין, עלול ליצור חשש מכאן והלאה לגבי כלל הגיטין המבוצעים"

בפסק הדין הוא מזכיר את הגישות השונות בבתי המשפט מתי יש לחייב בנזיקין, וככלל אין גישה חד משמעית כאשר ישנם שופטים המחייבים פיצויים מבלי שיש בכלל חיוב בגט וישנם המקצינים ומחייבים רק כאשר נפסק שיש לכפות לגט.

לעומתם השופט עמית בבג"ץ 2609/05 כתב כי " אני סבור כי ההלכה היהודית מעמידה ארגז כלים מרשים דיו כדי לחלץ אישה מבעל סרבן גט מקום בו הנישואין הם קליפה ריקה מתוכן" וזו היא אכן המציאות כפי שהובא בתחילת הדברים ואין כל צורך לרוץ ולרעות בשדות זרים.

תביעת נזיקין בגין החלטה לדיון בכתובה טרם סידור הגט

מקרה נוסף שהיה בבית דיננו,  בית הדין רצה לסדר גט בין בני זוג שנפרדו דרכם, אולם הבעל מיאן לסדר את הגט טרם תוכרע שאלת הכתובה, בית דיננו קיבל את עמדת הבעל והוציא החלטה לפיה נושא הכתובה ידון טרם ביצוע הגירושין בפועל.

האישה שמיהרה להתגרש ולא הייתה שבעת רצון מהחלטת בית הדין אצה לבית המשפט להגיש תביעה נזיקית, משנודע על כך לבית דיננו הוציא בית דיננו החלטה לפיה ההליך בבית הדין לא יקודם כהאי לישנא:

"בנסיבות דידן, אף שהבעל מסכים להתגרש, אך תנאו בצידו; קיום דיון בכתובה ופסיקתה טרם מתן הגט. בית הדין אישר מתווה זה בהחלטתו מיום ו' בכסלו תשע"ג (20.11.2012), כך שבית הדין, זה שבסמכותו לקבוע את מועד סידור הגט בפועל, קבע את לוח הזמנים, ולא נוכל לקבל מצב בו הבעל נאלץ לתת גט נגד רצונו או טרם זמנו, בשל תביעה לפסיקת פיצויי נזיקין המונחת לפתחו.

לאור האמור בית הדין קובע כנ"ל – בשלב זה, טרם קידום הליך הגירושין כולל דיון בשאלת הכתובה, על האשה להמציא אסמכתא לבית הדין כי תביעתה לפסיקת פיצויי נזיקין נמחקה, וכן התחייבות האשה כי לא תגיש תביעה כעין זו כנגד הבעל אף בעתיד, כדי שלא יהיה הדבר בגדר "חרב המתהפכת" מעל ראשו של הבעל, איום אשר לכשעצמו פוגם בכשרות הגט, כמובא בפסיקה ההלכתית, וכפי שיפורט להלן.

אך פה ראינו להוסיף את הדברים הבאים "ואמנם בית דין דנן התלבט – שהרי תביעת נזיקין זו שהוגשה כנגד הבעל, אין היגיון בצידה, והסבירות נותנת כי אף השופטים הנוטים לפסוק פיצויי נזיקין כנגד סרבני גט בגין עילות עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה וכד' (מכח חוק העונשין או פקודת הנזיקין), לא יראו בנסיבות דידן, בהם הבעל מבקש לבדוק חיובו בכתובה טרם סידור הגט והצדדים עדיין בתחילת ההליך, עילה חוקית לפסיקת פיצויים (וראה לדוגמה תמ"ש 26190-08 מאת השופט בן ציון גרינברגר, סעיף 27, שאין לקבל תביעות אלו בשלבים מוקדמים של ההליך בבית הדין). ברם, מאחר שמצאנו פסיקות מגוונות בתביעות לפיצויי נזיקין שהוגשו לבתי המשפט ברבות השנים, ואף בית המשפט אליו הוגשה תביעה ספציפית זו לא דחה אותה על הסף, לא נוכל לשלול לחלוטין אופציה לפסיקת פיצויים אף בנסיבות דנן. לכן גמלה בליבנו ההחלטה להתייחס לתביעה זו כאיום ממשי כנגד הבעל, על כל המשתמע מכך."

הליך הגירושין אכן הופסק אך האישה ערערה על ההחלטה לבית הדין הגדול שדחה את הערעור והשאיר את התיק סגור. בשלב מסוים הסכים הבעל לגרש אך האישה המשיכה את ההליך אותו התחילה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, אך השופט בן ציון  גרינברגר דחה את תביעתה, הוא סקר את הפסיקה ואת החלטות בית הדין בעניין, ובסופו של דבר כתב כך "בנסיבות, שעה שהערכאה המוסמכת לא ראתה בתובע כסרבן גט וראתה בבקשתו בשאלת הכתובה בטרם הסדרת הגט כסבירה, אין מקום ליחס לתובע חוסר תום לב ולראות בהתנהגותו כסרבנות גט וכו'. בית הדין ראה בדרישה זו כדרישה סבירה וגם אני אינני מוצא כל פגם בדרישה זו וכו'. אשר על כן, אני דוחה את תביעת הנזיקין"

כעת הודיע שוב הבעל שמסכים לגרש, אך נוצרה בעיה חדש והיא ערעורה של האישה לבית המשפט  המחוזי, כאן התלבט בית הדין משום שמחד הבעל טוען כי רוצה להתגרש, אך מאידך רצונו אינו מספיק לנו עת הוא מאוים בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, מצד שני יתכן ואין לראות בכך איום כיוון שבית המשפט לענייני משפחה דחה את העתירה אזי ישנו סיכויי רב כי הערעור ידחה גם הוא.

אך מה נעשה והגדרת המהרי"ק ושאר הראשונים כי לא יתכן לסדר גט כשהבעל מאויים "עד שיוסר האיום לגמרי" ובוודאי לא ניתן לומר כאן כי האיום הוסר לגמרי, משכך הוצאנו החלטה מנומקת לפיה לא נוכל לסדר את הגט.

אכן בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, ושוב הודיע הבעל כי מעוניין לגרש אך דא עקא שהאישה פנתה לבית המשפט העליון, כאן הדילמה כבר גדלה כיוון שהבעל כבר החל ללחוץ כי הוא מעוניין להתגרש מחד ומאידך הסיכוי כי העתירה תתקבל היה קטן מאוד, אז אולי כן ניתן לסדר גט, לאחר שביררנו עם יועצים משפטיים כי אכן הסיכוי לערעור שואף לאפס סידרנו את הגט כאשר באמת האישה הגישה בר"ע שנדחה על הסף בסופו של הדבר.

מסקנת הדברים כי גם איום מוחלש מהווה איום, ועל התובעים תביעות נזיקין לקחת את זה בחשבון.

הוצאת סרבן ממאסר מפני הגשת תביעת נזיקין כנגדו

באחד מבתי הדין הרבניים ניתנה החלטה במקרה של סרבן גט ששהה תקופה ממושכת במאסר עקב סרבנותו, כנראה שהשהות הממושכת במאסר פעלה דווקא לרעה והבעל שהתרגל לחיים במאסר סירב לתת גט, האישה שכבר נואשה החליטה כי יתכן ותביעת נזיקין תעורר את הבעל למתן גט ואכן הגישה כנגדו תביעה נזיקית, משנודע הדבר לבית הדין קבע אותו בית הדין כי מעתה מי שגורם לעיכוב הגט היא האישה ולא הבעל והוציא החלטה בה קבע כי אם האישה לא תבטל את תביעת פיצויי הנזיקין בגין סרבנותו של הבעל אזי ישוחרר הבעל מהמאסר, האישה לא הסכימה להסיר את התביעה ובית הדין שחרר את הבעל ממאסר שכן הבעל כבר אינו סרבן גט, אלא האישה גורמת לעיכובו של הגט.

הלכה האישה וערערה על כך לבית הדין הגדול, ולאחר 8 דיונים רצופים שהתקיימו בעניין, בסופו של דבר קבע בית הדין הגדול כי מאחר והאישה אינה מוכנה להסיר את תביעתה לפיצויי נזיקין הבעל כבר אינו סרבן והוא שוחרר ממאסר.

האישה לא הרפתה ופנתה לבג"ץ בטענה כי שנים רבות היא מעוגנת ע"י הבעל וברור לכל כי הוא הסרבן, וכי זכותה החוקית לתבוע פיצויים ומדוע ישוחרר הבעל, בג"ץ נתן את החלטתו וקבע כי הצו למאסר יעמוד בעינו עד להתקיים הדיון בבית הדין הגדול ובית הדין יהיה רשאי להורות על המשך ההליכים ולקבוע אם לשחרר את הבעל ממאסר או לא, למעשה בית המשפט העליון בחר להותיר את המצב על כנו ולא להכריע טרם יסיים בית הדין הגדול את ההליך.

בית המשפט העליון ביקש לקבל חוות דעת מאת היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים דאז הרב עו"ד שמעון יעקבי (כיום מנכ"ל בתי הדין), הרב יעקבי כתב חוות דעת מעניינת ותוכן הדברים היה, כי זוג שבוחר להינשא כדמו"י הרי שמשתית את נישואיו על דרך ההלכה ומשכך מחויב הוא להלכה, ולפיכך אם ההלכה מתנגדת להגשת תביעות נזיקין כנגד סרבנים הרי שלא יכול אדם לבוא ולטעון שמעוניין לפעול בניגוד להלכה.

ובהמשך כותב כי "למיטב ידיעתי רוב האנשים שנפסקו לטובתם דמי נזיקין ויתרו בסופו של דבר על דמי הנזיקין לטובת קבלת הגט"

וכאן הוא טוען טענה כבדת משקל, וכי יעלה על הדעת שאדם שנישא בנישואין קתוליים יבוא לכנסיה ויטען כי רוצה להתגרש, וכי אם אינו יכול הרי שמעוניין בתביעת פיצויי נזיקין, הרי ברור שאם התחתנת בצורה כזו שאינה מאפשרת גירושין ברור שאין מקום לתביעת פיצויים כלל, כך להבדיל אלף אלפי הבדלות למי שמתחתן כדמו"י ישנם הרבה חוקים איך וכיצד ניתן להתגרש הכיצד יעלה על הדעת  להתחתן במסגרת אחת ולתבוע להתגרש במסגרת אחרת.

וכך הוא מסיים "אעיר רק כי פתיחת שערי בתי המשפט לתביעות בגין נזקים בלתי מוחשיים הקשורים בחיי המשפחה, עלולה להוביל למדרון חלקלק שבמסגרתו ירבו התביעות בין בני משפחה. בכך יסרבל עוד המצב המשפטי המורכב בלאו הכי של דיני המשפחה. האם יסכין בית המשפט עם תביעות נזיקין בגין בגידה של בן זוג? האין בגידה בגדר הפרה של חובת תום הלב באופן המקים את עוולת הרשלנות? האם אין ניתן למצוא קונסטרוקציה משפטית לפיה עשויה בגידה להיות אף הפרת חובה חקוקה? האם הימנעות מקיום יחסי אישות בין בני זוג עשויה לשמש עילה לתביעה נזיקית? ניתן לתאר עוד ועוד מצבים שפורמאלית ניתן להכלילם כחוסים במטריית דיני הנזיקין, אך בית משפט המעוניין לשמור נפשו מיצירת כאוס, ירחק מהם."

בית המשפט העליון הורה לבית הדין הגדול לקדם את התיק ואכן התקיים דיון בפני נשיא בית הדין דאז הרב עמר,ועימו ישבו הרב אלגרבלי והרב איגרא, לאחר הדיון נתנו החלטה כדלהלן:

"היום שמענו את הצדדים והצענו הצעות לפתרון הבעיה יש לציין כי צד האישה הסכים לקבל את המתווה שהציע בית הדין אך צד הבעל דחה את ההצעה לחלוטין, יצויין כי לאחר שהאישה וב"כ יצאו לדרכם, ניסה בית הדין הרבני לדבר שוב על ליבו של הבעל אך הוא בשלו לא הסכים לשום הצעה עד לסיום הדיון בבית המשפט והוסיף הבעל שגם אם האישה תדחה את תביעת הנזיקין אף אז לא יסכים לגרש

אי לכך לאחר שהתברר כי פני הבעל לא לפתרון הבעיה אלא להיפך לסחבת ולסרבול ולא תביעת הנזיקין היא שמעכבת אותו מלהתגרש על כן מחליט בית הדין להחזירו למאסר"

למעשה רק לאחר שבית הדין נוכח כי הבעל אינו מעוניין במתן הגט ללא כל קשר לתביעה הנזיקית אזי השאירו במאסר.