עילות גירושין במקרי מחלות נפש

חובת הגילוי טרם הנישואין
הרצאת עיונית שנאמרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י הרה"ג חיים שלמה שאנן שליט"א - ראב"ד תל אביב בדימוס | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ.

שאלה מצויה וחמורה מתעוררת במשפחות בהן לאחד מבני המשפחה  קיימות בעיות של מחלות נפש, בהגיע עת דודים כשמתחילים בשמיעת שידוכים לאותו הילד מתעורר הספק, האם יש חיוב להודיע מראש על הבעיה. שאלה נוספת שעלינו לדון בה חמורה מזו, במקרה בו לא גילה הצד החולה את המחלה טרם הנישואין, מה דין האישה או האיש שלא סיפרו האם הפסידו את זכויותיהם המגיעים להם כגון תוספת כתובה וכד'.

בבואנו לדון בשאלות אלו אפתח בשני סיפורים, הראשון, סיפר הרב זילברשטיין, בחור תושב חו"ל שיצא מדעתו ואושפז בבית חולים לחולי נפש, הוא נכנס ויצא מבית החולים חליפות, הרופאים לא ראו סיכוי שיצא ממצבו וישוב לאיתנו הראשון. הבחור עלה ארצה והתארס, קרוב משפחתה של הכלה ידע מהסיפור, אך החליט שאם לא ישאלוהו פרטים על החתן הוא לא יספר מאומה. ביום החתונה הופעל עליו לחץ שילך לגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל וישאל אותו האם חייב לגלות לכלה את הפגם של החתן.

למשמע השאלה הגיב הרב פרנק כך: אם היית שואל אותי לפני זה אולי הייתי עונה תשובה אחרת אבל כעת שהחתונה נערכת היום ויש בזה צער עלבון שפיכות דמים וסכנת נפשות אינני יכול להשיב תשובה אחרת , אלא אברך "ה' ישלח עזרתו מקודש ומציון יסעדהו", ברכתו התקיימה ובני הזוג חיו עשרות שנים חיים מאושרים.

סיפור נוסף, סיפר הרב וורנר, הרב הכיר זוג שהתגרשו, מאחר והגירושין של אותו הזוג התבצעו בבית דינו של הרב, והרב היה בקי בפרטי הפרטים של התיק, הגיע אדם לשאול את הרב אודות שידוך לגרושה, אך קודם שהציע את השידוך רצה לדעת מה יש לרב לומר על סיבת הגירושין, סיבת הגירושין הייתה עקרות, הרב וורנר הסתפק מה לומר לאותו אדם והלך לשאול את החזון איש, החזו"א הרהר מעט והורה לרב לומר "אני לא יכול להגיד מה הסיבה, אך אם היו מציעים שידוך זה לבני משפחתי לא הייתי עושה את זה".

למחרת סיפרו להרב וורנר כי השידוך ונסגר בשעטו"מ, הרב נתן את ברכתו לזוג המאורס ולא דיבר מעניין העקרות כלל, תקופה לאחר הנישואין נולד לאותו הזוג ילד. כשסיפר הרב וורנר לחוז"א את הסיפור המופלא, אמר החזו"א עשית מעשה לשם שמים, ומשמים העניקו לזוג ילד.

אגב יש להעיר כי כמובן שאין לדיין לספר את פרטי הדין למי שאינו צריך לדעת אך פסקי הדין שמוציא בית הדין חייב הוא לנמק. סמך לחובת בית הדין לנמק את פסקי דינו יש ללמוד מהפסוק "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוקים תלוי" (דברים כא' כג') כך פירש הרמב"ן את כוונת הפסוק "וזה טעם כי קללת אלהים תלוי, ... או שהוא לשון זילזול כאשר הזכיר הרב, מן והוא קללני קללה נמרצת (מ"א ב ח), כי מקללים להם בניו (ש"א ג יג), בוזים." כשהאנשים יראו את נבלת האדם תלויה מיד יבזו את בית הדין, מכאן חובה על בית הדין לנמק את פסקי דינו שלא לגרום לאנשים לזלזל בבית הדין ובמעשה בית הדין.

חולה שנתרפא האם מחובתו לגלות

הרב משה שטרנבוך נשאל, בשידוכים, האם יש חיוב לגלות על מחלת נפש לאחר שהחולה נתרפא, משל למה הדבר דומה אדם שפגעו ברכבו ובא אדם והודה שהוא הפוגע, כל השריטות שימצא הנפגע ברכבו יזרוק על המודה, גם כן בעניינו יתכן וברגע שהצד השני ידע מהבעיות (שהיו ואינם) יתלה כל בעיה בחיי הנישואין בכך שבן הזוג היה חולה פעם. משכך יתכן ועדיף לא לידע את הצד השני כלל בעבר של בן הזוג שהיה חולה.

כותב הרב שטרנבוך: "לדעתי תלוי הדבר שאם זקוק לרפואות וכד' חייבין להודיע ובלאו הכי מטעין השני, אבל כשנשכחה המחלה ולא סובלים עוד ורופאים מובהקים המפורסמים למומחים מאשרים שלא נשאר רושם מהמחלה עליהם ואין שום חשש לעתיד, שבהתקפה הקודמת הייתה סיבה שאין עכשיו, דעתי שיש לחלק בזה בין איש לאישה, שבאישה שצריכה עוד לעבור לידות עם ייסורים קשים מצוי שבאשה שיש לה נטיות למחלות נפש ר"ל בעת לידה או סמוך לה שיתעורר אצלה עוד הפעם המחלה, והנטייה התורשתית לכך, וכ"ש לאחר שהתעורר בה פעם בעבר, וע"כ ראוי לספר לו. אבל באיש אין לחשוש שיהיה לו איזה משבר בחיים שעלול לעורר בשנית את המחלה, לכן דעתי נוטה להקל כשכעשיו אין שום חשש כיון שנתרפא לגמרי כי הרי ידוע שהצד השני אם רק ישמע על איזו בעיה אף שבאמת אין שום חשש לא יסכים לשידוך, ובעצם לא מטעה אותה שהרי עכשיו הוא ברי לגמרי ומחלתו נתרפאה, וכשם שאין מגלין בשידוכים בדרך כלל מידות של עקשנות כעס וכדומה שמפריעים כל החיים הרבה יותר מהחשש שמא תחזור המחלה גם כן באיש אין חיוב לגלות ובס"ד לא יקרה דבר.

וגם באישה אם הייתה סיבה מיוחדת להתקפה ולדעת רופא מובהק אין כאן שום חשש לעתיד גם בלידה וכד' דינה כמוהו, ואין צריכים לגלות לעורר ספיקות אם לא הוחזק המחלה במשפחתה.

אישה שזינתה טרם הנישואין

אישה שהייתה חיה לפני הנישואין עם גבר אחר ואינה רוצה לידע את בעלה. המהרש"ם חלק ז סימן קנב כתב "בבתולה יתומה שזה איזה שנים הרתה וילדה לזנונים ומאז ועד עתה מתנהגת בצניעות וכעת נשתדכה מרחוק בלא הודע מזה ואם יוודע להחתן יבטל הקשר ....אבל אני בהגהות האו"ח (שנדפס כעת בארץ הגר) הבאתי ראיה מרש"י ביצה כ' ע"א להיפוך וגם העליתי שם דמפני הבושה מותר לשנות בכל גווני." הלכה למעשה מסייג המהרש"ם את פסק דינו ופוסק שאמנם מותר לשקר אך בתנאי שהאישה תכתוב שטר שיישאר ביד ביה"ד שמוותרת על תשלום כתובת בתולה.

פסק דינו של המרהש"ם אינו חד משמעי הרב אלישיב והרב משה פינשטיין חולקים עליו וסוברים כי על האישה לגלות לאיש טרם הנישואין כי זינתה, הרב פינשטיין בספרו שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קיח מבהיר כי כמובן שאין חוב על האישה להודיע לבעלה המיועד תכף ומי כשמכירים כי זינתה אך טרם יסגרו על השידוך ולאחר שהקשר בין הצדדים מבוסס היטב יש להודיע לבעל המיועד. כך מסביר הרב פינשטיין שעל אף הגילוי בדרך כלל השידוך לא יתבטל:

"ובדבר אם צריכה את להגיד להבחור שירצה לישא אותך לאשה, ודאי את צריכה לגלות לו, אבל אינך צריכה להגיד לו בראיה והכרה דפעם ראשונה שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל השידוך וממילא אסור אז להגיד לו, ורק אחרי שתדעי שרוצה לישא אותך בברור שכבר אמר לך ודבר בדבר הנישואין, צריכה את לומר רק בזה שנזדמן איזה פעם בשעה שלא היה לך כובד ראש כל כך לעמוד נגד המפתה בדברי רצוי ופתוי הרבה ותיכף נתחרטת ומצטערת על זה שאירע דבר כזה עד שיכיר מדבריך שאין לו לחוש שיארע גם כשתהא נשואה לו, ואז מאחר שהוא רוצה בך מפני שהכיר המעלות שלך לא יחזור בו בשביל זה שאירע איזה פעם מאחר שיכיר אותך לנערה שומרת תורה ומצותיה שיש להאמין שלא חשודה את שוב בזה ותהי' אשה מסורה לבעלה כדין התורה."

גרושה שרוצה להעלים את עובדת היותה גרושה

בנידון דומה כתב הרב פינשטיין (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן לב אות ד) את אותו הרעיון שמותר להעלים מהבעל רק בתחילת ההיכרות אך לפני הנישואין חובה על האישה לגלות לבעלה, בסימן זה התיר לגרושה שאינה רוצה שידעו שהייתה נשואה להגיע לפגישה עם החתן המיועד ללא כיסוי ראש, הרב מתיר כמובן בתנאי שאחר שיתבסס הקשר בין הזוג ולפני הנישואין תיידע האישה את בעלה המיועד בעובדת היותה גרושה . הכלל שמציב ר' משה פיינשטין במקרים אלו, חובה לספר את הדברים ואסור להעלים אך צריך לדעת איך ומתי לומר את הדברים.

הרב אלישיב חלק על המהרש"ם מסיבה שונה, מפני שאסור לגור בלא כתובה אמתית, הפתרון שכותב המהרש"ם אמנם יפטור את הבעל בבוא העת מתשלום מאתיים זוז אך הזוג צריך לדור כשברשותם כתובה כהלכה וכתובה זו אינו כהלכה.

דין מערים

נקודה נוספת שיש ליתן עליה את הדעת, מקרה בו האדם מעוניין להעלים פרט מסוים אך לא מעוניין שיאמרו שהוא העלים פרט זה, מערים הוא על הצד השני כך שמספר הרבה סיפורים ובאמצע מבליע את המשפט כגון פעם הייתי נשואה, אך האדם שממול ששמע כל כך הרב דברים לא קלט כלל את המשפט, האם יצא ידי חובת הודעה?

מקרה זה לא נכתב במפורש בספרים אך ניתן ללמד את ההלכה לדין זה מדברי השבות יעקב שהובאו בפתחי תשובה חו"מ סימן רלב ס"ק ד' כך הביא שם: " ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קס"ו אודות ראובן שהיה לו טבעת מזוייף וא"ל שמעון מכור לי טבעת זו שהיה סבור שהוא טוב, וא"ל ראובן איני ערב לך שהוא טוב כי אולי הוא מזויף כאילו מסתפק בדבר, וא"ל שמעון איני חפץ בערבות שלך, וקנאו ממנו, ואח"כ נתפרסם שהוא מזוייף גמור ורוצה שמעון לחזור בו, וראובן טוען שמחל לו במה שאמר איני חפץ בערבות שלך, הדין עם מי. והשיב, דפשוט שהמקח בטל, ומה שאמר איני חפץ בערבות שלך לא הוי מחילה, רק הכונה לפי שאין צורך לערבות שלו דאם ימצא שאינה אותו גם בלי ערבות צריך להחזיר לו מעותיו. ופשיטא אם המוכר ידע שהוא מזויף ועשה עצמו כמסתפק לפני הלוקח דהוי מטעהו גמור [ר"ל דבזה אף אם היה לשון מחילה ממש לא מהני]." לסיכום: דיבור שייעודו לעורר הטעיה על אף שנאמרו דברים אמיתיים דינו כהטעיה.

דין זה ניתן אף ללמוד מהפסוקים בפרשת בהר (ויקרא פרק כה, טו) "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך" ובפסוק שלאחריו (טז) נכתב: "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואת הוא מכר לך" לכאורה יש כאן כפילות ולא הוצרך הכתוב לחזור שוב ולכתוב את פסוק טז, אלא מכאן יש ללמוד שאף אם הודיעו לקונה את מספר השנים שאחר היובל, אם נראה כי הקונה אינו תופס או מבין את משמעות העניין, אינך פטור מאונאה, אלא עדיין לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו. חובה! לוודא כמעבירים אינפורמציה שהצד השני מבין את מה שנאמר.

אדם שאינו מכיר בבעייתו

שאלה מעניינת עולה במקרה הבא, אישה או איש שיש להם מחלת נפש ולא סיפרו לא משום שמעוניינים להעלים אלא משום שחושבים שהרופאים טועים. הלכה זו יש ללמוד מדין המקדש איילונית, יש 4 סימנים בהם ניכרת איילונית, דדיה אינם כמו שאר נשים, קולה עבה, שיפולי מעיים, וסימן רביעי שאפשר לדעת רק אחר נישואין - ילדים.

אדם שקידש איילונית בלא לדעת שהיא איילונית לאחר הנישואין כשגילה עם מי נישא תובע גירושין בבית הדין, מנגד האישה תובעת כתובתה. במקח טעות מוסכם שאישה לא הפסידה תוספת כתובה, האישה על אף שלפני החתונה היו לה מקצת סימני איילונית עדיין בטוחה שאיננה איילונית משום שעוד לא ראתה את הסימן שלאחר הנישואין (ילדים) ומבחינתה זה המוציא מחבירו עליו הראיה. להלכה נפסק כטענתה של האישה שאכן שלא רימתה את האיש ויש לה תוספת כתובה (שו"ע אבהע"ז סי' קטז' סעיף ג' וב"ש ס"ק א').

בנגע צרעת שנמצא אצל האדם כתוב  (ויקרא יד לד-לה) "והובא אל הכהן" משא"כ בצרעת שנמצאת בבית כתוב "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן", ההבדל בין הפסוקים הוא כך שכשלאדם יש נגע צרעת בגופו צריך להביאו אל הכהן הוא אינו חש בנגעו כלל אך כשרואה נגע בבית בטוח הוא שממתין לו מטמון מתחת הבית ולכן ירוץ אל הכהן. הכלל העולה אף אדם לא חושב שהוא חולה.

חולה ונתרפא עילה לגירושין

הרב אלישיב כותב בפד"ר ה' עמ' 193 באישה שחלתה במחלת נפש טרם נישואיה אף שהתרפאה אם בעלה לא ידע מזה יכול לשמש עילה לחייב את האישה לקבל גט. הואיל וקיים חשש שהמחלה תתעורר בשעת הריון ולידה ואין הבדל בין חלתה פעמיים שלוש לפעם אחת, ומסיים שחלתה מחלת נפש לפני הנישואין אף שנתרפאה בזמננו מקפידים על זה הרבה ויכול להוציאה משום שאולי תחזור לקדמותה. כך כתב גם החת"ס אה"ע סי' קמ"א כשנתרפאית מהחולי לגמרי ולא נמצא בה אחר נישואיה רק שנודע לו שהיה לו כן בילדותה ונתרפאת נהי דמ"מ יכול להוציאה משום אולי תחזור לקדמותה כמבואר בח"מ סקי"ב.

אחר הנישואין חווה האישה טראומות חזקות ביותר, בעצב תלדי בנים, גידול הילדים קשה מאוד, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, חפצה של האישה בבעל והעובדה שפעמים אינה מסוגלת לבקש עולה על כל צער. אישה שהייתה נתונה במצב נפשי קשה בעבר על אף שנתרפאה בהגיעה למצבים בו חווה טראומות קשות מצוי שיתעורר המחלה הישנה ויתפרץ מחדש.

בפד"ר כרך ח' עמ' 174 מביא שבעל נאמן לומר שלא ידע מהמחלה או שהעלימו ממנו מידע כיון שבתי החולים שומרים על סודיות. כמו"כ אנו מקבלים שאישה אפילו ששתקה אחרי שגילתה שהבעל חולה נפש ולא באה מיד לבית הדין, אפילו שאפשר לומר לה מדוע לא באת עד עתה ולכאורה הוי מחילת מומין. לא נאמר כך מפני שהיום הפרוצדורה לגשת לבית הדין קשה והאישה חושבת הרבה פעמים.

יודגש כל האמור אינו סיבה לביטול נישואין, משום שמא ידע. אך וודאי שזו עילה לחייב בגירושין.

ביטול נישואין

מעניין לעניין כיוון שהזכרנו ביטול נישואין אציין שביטול נישואין על אף שכשמו כן הוא מבטל את מעשה הנישואין, יכול להיות כרוך בתשלום תוספת כתובה, הסיבה משום שבמציאות חי עם האישה, התחייבות תוספת הכתובה ניתן עבור חיבת ביאה ובדרך כלל בקרים בהם דנים בביטול נישואין היה.

לאורך כל שנותי בתפקידי כדיין פעם אחת בלבד ביטלתי נישואין, הסיפור קרה לפני כ-3 שנים וכך היה: אישה התחתנה עם אדם ובליל החתונה לפני היחוד נעל אותה בחדר והלך והתאסלם 20 שנה חיכתה האישה ולא מצאו לה היתר. עד שבסייעתא דשמיא עלה בידי למצוא לה היתר והצעתי את ההיתר בפני הרב משה שטרנבוך והסכים איתי. זו הייתה הפעם יחידה שביטלתי נישואין.

אגב מילתא ר' חיים ברלין כתב בשאלה של ביטול נישואין באישה שנישאה, והנישואין היו במטרה למכור אותה לעסקים מפוקקים ובוודאי שלא הייתה כוונת נישואין אמיתית. שם הוא דן כי אם יתיר את הנישואין ייוצר תקדים שכל אחד יגיד לא על דעת זה התחתנתי כך שנוכל לבטל את כל התורה וקיים חשש שבעקבות כך השלטונות כבר יחייבו את הרבנים להתיר נישואין, כי כך דרכו של עולם ברגע שרב אחד התיר מחייבים את כולם להתיר.

הגדרות במחלות נפש לגבי חיוב בגירושין

בפסקי דין רבניים כרך ח עמוד 216 מסכם את ההגדרות איזה מחלות נפש יחשבו כמומים לחיוב וודאי בגירושין כדלהן:

א. נולדו בבעל מומים לאחר הנישואין, אם הם מומים גדולים שאין דעת בני אדם סובלתם, כופין אותו להוציאה, ואם לאו - אין כופין אותו.

ב. (א) היו בו מומים לפני הנישואין, אם המום גדול שאין דעת בני האדם סובלתו והאשה לא הכירה בו, כופין אותו להוציאה.

(ב) הכירה האשה במום זה לפני הנישואין ולאחר הנישואין היא טוענת שסבורה היתה שתוכל לסבול אותו ועכשיו אינה יכולה לסבול, אם מום זה איננו נמנה בין המומים הגדולים השנויים במשנה, אין כופים אותו להוציאה.

(ג) נמנה מום זה בין הגדולים שבמשנה, חלוקים הפוסקים אם יש בזה דין כפייה.

ג. חלה הבעל במחלת נכפה והחלים ולא ניכרים בו סימני מחלתו, אעפ"י שיש חשש שיחזור לחוליו אין כופין אותו לגרש, כי בגלל החשש בלבד אין זה נחשב למום גדול.

ד. נשתטה הבעל והחלים, יש לומר שכופים אותו לגרשה כי אם חוששים שיחזור לשטותו יש בזה סכנת חיים לאשתו ובמקום סכנה לא הולכים אחר הרוב כי חמירא סכנתא מאיסורא, והרי זה דומה לדין מקדש אשה ואינה יכולה ללכת אחריו משום סכנה שכופים אותו לגרשה.

חשש שמא יחזור לחוליו

נפסק להלכה במגן אברהם (אוה"ח סימן תקנ"ד) בשם מהרי"ל "חסר דעה ונתרפא לא יתענה בט"ב שיוכל לשוב לחולין", רואים שיש להאכיל את האדם ואנו דנים אותו כמצב של פיקוח נפש ושמא אם לא יאכל יופר האיזון והמצב ישוב לקדמותו. כך כתב התוספות בחולין דף ט"ו ע"ב ד"ה כגון ז"ל "דכל חולה שכיח שיחזור לחוליו".

בספר תפארת צבי (סימן לח) כבר דן בשאלה זו ופסק "נשטתה ונשתפה אם יש לחוש שתחזור לשטותה יכול לכופה לגרשה".

האור גדול בסימן ה' חולק על דברי התפארת צבי ודחה את דבריו וז"ל "לפענ"ד דברי התפארת צבי תמוהין דאיך דן לכופה לגרשה לחוש לחזרה לדברי הח"מ והב"ש הנ"ל, דהא לעניין כופה אינו אלא בנכפה דהוי מום גדול,...אבל לעניין לכופה להתגרש דבשאר מומין כופין רק בנכפה דהוי מום גדול אבל בחשש חזרה מ"מ אינו אלא מום בעלמא ואין כופין עכ"ל.

סברתו של האור גדול מתקבלת על הדעת, במקרה בו מדובר בחשש חזרה בעלמא שלא במקום סכנה, אכן במקום חזרה היכא דאיכא חשש סכנה אפילו כשיתרפא, אם יחזור איכא סכנה. יש לעיין בכל מקום שיש חשש סכנה אם הולכים אחר הרוב או חוששים למיעוט במקום סכנה דחמירא סכנתא מאיסורא.

מפשטות דברי הגמרא בחולין דף י' נראה דאין הולכין אחר הרוב. דבר זה מבואר להדיא בתוספות פסחים דף קט"ו דברי המתחיל קפא שהסיק: "ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטה וצריך חרוסת". מדברי התוס' למדים יסוד חשוב שאעפ"י שלעניין איסורים סומכים על הרוב, לענין סכנה אין סומכין על הרוב וחיישינן למיעוט.

הסבר נוסף מביא שם בפסק הדין מדוע חשש חזרה במקרה בו יש סכנה יהווה עילה לגירושין, ע"פ מה שפסק בתשובת אבקת רוכל להב"י סימן רי"ג שהביא תשובת הרדב"ז דספק ספיקא במקום סכנה אסור. ולפי"ז דבמקום דאיכא חששה חזרה וסכנה, ומאחר דאין הולכין אחר הרוב במקום סכנה ואפילו בספק ספיקא, והרי על פי הדין אינה יכולה לדור עם בעלה משום דאיכא איסורא דונשמרתם לנפשותיכם ואין לך מום גדול מזה.

דומה לזה מה שפסק השו"ע בסימן קנ"ד סעיף ט': אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרש. וברמ"א שם: כי היא אינה צריכה ללכת אחריו. מקור הדין מתשובת הרא"ש כלל ארבעים ושלש וז"ל: אם הדבר ידוע שאינו יכול לעמוד במקום שקידש בת שמעון בלא סכנת נפשות, אין לך טענה חזקה יותר מזו כי היאך תנשא לו והיא אינה מחויבת לילך אחריו למדינה אחרת, ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס כי אינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים עונתה, היו כופין אותו לגרשה. הוא הדין והוא הטעם בנידון דידן, הואיל ואין היא יכולה לדור עמו מאחר וזה בא בגרמתו ולא בגרמתה ואפילו איסורא איכא וממילא אינו יכול לקיים עונתה, ולכן בודאי שיש לחייבו לתת גט. נמצא לפי מה שהעלינו שאעפ"י שהיה מקום לדון הרבה בגדרי שוטה, וכן בנאמנות הרופאים שדנו הרבה באחרונים, אבל עכ"פ מידי ספק לא יצאנו דאיכא חשש סכנה, ולכן ברור כי הבעל חייב לגרש את אשתו.

בעל עובר על דת

מידי עסקנו בדיני עילות גירושין נושא מעניין שעולה הוא דין גבר עובר על  דת, דין אישה עוברת על דת התבאר היטב בגמרא ובהלכה, לעומת זאת לא נתבאר כלל מה יהיה דינו של איש העובר על דת האם גם בגבר קיימים דינים אלו והאם יש בהם עילת גירושין בהם תוכל האישה לחייב את הגבר במתן גט.

כתב בתוס' רי"ד הנדפס בש"ס וילנא וז"ל בד"ה נודרת וכו': "וקשה לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד קובר את אשתו דכתיב: ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ונ"ל דכ"ש הוא דהשתא האשה היא מפסדת דינה מה שראוי לינתן לה ונשתעבד לה בעת שנשאה, קנסין לה שתצא שלא בכתובה, כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה נותן לה, דיוציא ויתן כתובה. וכן כמו אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבלות וטרפות שתוכל אשתו לתבוע גרושין ממנו ויוציא ויתן כתובה."

וכן כתב שלטי גבורים בשם ריא"ז: "וכן אם הוא נודר ואינו מקיים או שהוא מאכילה דברים האסורים יוציא ויתן כתובה כמו שביאר מז"ה שהוא הוא התוספות רי"ד רבינו ישעיה מטראני. כך גם הובאו הדברים בשיטה מקובצת בשם הנ"ל, וכן כתב הריב"ש בחידושיו בלי שום חולק."

וכן ברמ"א דאפילו לדעת האומרים שאין כופין במומר או שאר עובר על דת באם פושע ובמאכיל לה דבר האסור כופין.

בנודע ביהודה אהע"ז מהדורא תנינא סימן צ"א כתב וז"ל: "הנראה לעניות דעתי בזה דאין חלוק בינו לבינה כלל, וגם היא בעוברת על דת כל מה דחשיב בגמרא היינו דבר שמכשילתו או בנודרת שהטעם שגורמת מיתת בניו, או בעוברת על דת יהודית שהם דברי פריצות שבזה יש לחוש שתבוא לידי זימה, אבל בעוברת על שאר עברות חמורות במה שאינה מכשילתו אפילו אכלה חזיר ולא האכילתו או לבשה שעטנז, לא מצינו שיכול להוציא בלא כתובה וכו'. וכמו כן אני אומר באיש שאם הכשיל את אשתו שהאכילה דבר האסור, כגון שהביא בשר לביתו בשר נבילה במר דשחוטה והאכיל את אשתו, אז יוציא ויתן כתובה, שהרי אי אפשר לה להזהר מזה שהרי מזונותיה עליו ולא תוכל לחקור בכל עת שיביא בשר ושאר מאכלין שיש לחוש להם לדבר האסור. וגם בזה צריך התראה קודם כמו האשה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו' ".

נמצאנו למדים דדין האיש כדין האשה לגבי עובר על דת.

כללים בהתייחסות למחלות נפש

הנודע ביהודה (מהדורא תניינא – יו"ד סימן קמו) קובע כלל לגבי מחלות נפש וכך כותב: "אינני מכניס עצמי להתיר להבעל לישא אשה על אשתו אחרי שזו אינה משוגעת גמורה והיא עוסקת במו"מ אלא שהיא אינה בת דעת שלמה בכל הדברים ועכ"פ ראויה לתשמיש ע"י בדיקת חברותיה, אם באנו לדון בה דין שוטה להתיר להבעל חרגמ"ה נתת דבריך לשיעורין ואשה שלא תהא כל כך פקחת יאמר הבעל התירו לי לישא אחרת ובמשך איזה שנים לא ישאר שום זכרון מאיסור שתי נשים ויהיו בנות ישראל כהפקר בעיני בעליהן ובפרט בדור פרוץ כזה ובעו"ה פורצים פרצות באיסורי תורה וגזירת חכמי התלמוד כקוץ בעיניהם ומזלזלים בכמה איסורים ולכן הדור הזה צריך שימור ולגדור גדר ולא לפרוץ שום פרצה כלל להתיר דבר שיש לפקפק עליו."

האור גדול (סימן לה') נוקט בהגדרה קצת שונה ובעצם מתיר כל שוטה רק שמגביל את זה כפי שכתב: "אבל בעיתים שוטה ועיתים חלומה שיכול לדור עימה בעל כשהיא חלומה אין עיגון בזה ואין להתיר חדר"ג" (הרחיב בזבה בפד"ר ט' עמ' 331 ואילך).

החתם סופר (חלק ד (אבן העזר ב) סימן ב) בבואו להגדיר הגדרות של שוטה מחלק בין טיפש למשוגע כדלהלן: "והנלע"ד בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי' לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ"י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל ומכ"ש הפתאים הגרועים מן החרש ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרי' דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשו"ה כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים ומשו"ה הוי ס"ל לר"א ביבמות קי"ב דמביאים אשם תלוי על קידושי חרש משום דמספקא לי' בדעתא צלותא ורבנן נמי דפליגי היינו משום דס"ל דאין ספק כלל דשום חרש אין לו דעתא צלותא אבל אה"נ כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צלותא הרי הוא כפקח ואפי' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ס"ל לרב כהנא בגיטין ע"א ע"א דהוי כפקח גמור משום דס"ל דלזה הוי דעתא צלותא והיינו נמי שחט בו שנים או רוב שנים ומגויד וצלוב דמרמז וכותבי' ונותני' גט לאשתו אף על גב שאין לך חלוש בדעה יותר ממנו מ"מ כיון דלא עושה שום מעשה טירוף אמרי' כחושתא בעלמא היא ועדיין נשאר לו רושם דעה קלה ועיין שם ע' ע"ב ובתוס' ד"ה התם דעתא צילותא הוא והיינו נמי דין נשתתק שבודקי' אותו ע"ש והן הנה דבר רי"ו בשם רמ"ה שמביא ב"י בא"ע סי' מ"ד ובחלקת מחוקק וב"ש שם סעי' ב' דאם דעתו צלולה אפי' קלה וחלושה מ"מ קידושיו קידושי'.

ואמנם השוטה שדברו בו בכל מקום היינו שעושה מעשים בפועל המורים על טירוף דעתו ובלבול מחשבתו ולזה לא יועיל אפי' אם משיב ושואל כהוגן כיון דידעי' בודאי שדעתו מעורבבת ומשוגשת כעין שתי' הש"ס בגיטין ע' ע"ב הנ"ל לחלק בין קורדייקוס למגויד וצלוב

היוצא לנו מדברי החתם סופר, אדם שהוא טיפש אך יש לו מצבים שהוא חלום מצבו משתנה ויש מצבים בהם אפשר להסתדר איתו, אך המשוגע גם כשחלום שיגעונו הוי סיבה לגירושין כי הוא מסוכן, ומדובר אף באדם שלכאורה מבין מה מדברים אליו ואפילו עושה מו"מ אם אנשים, מ"מ עצם שגעונו שיכול להתפרץ הוי סכנה ולכן נחייבו בגירושי אף כשחלום.

חשוב לי לציין כשמועלים נושאים אלו, אנשים חושבים שאדם שמנהל את חייו היום היומיים בצורה נורמלית מחייב שגם בהתנהלותו בביתו הינו נורמלי לחלוטין. מחשבה זו הינה טעות גמורה ישנם מקרים שבבית הבעל הוא פרא אדם, וכלפי חוץ הינו ממכובדי החברה. ראיתי אדם שקיבל אות למתנדב מהרמטכ"ל, לעומת זאת כשהגישה אישתו תביעת גירושין כנגדו התלוננה שהוא אלים ביותר והדבר התברר כנכון.

שתיקה האם הוי מחילה

בפד"ר כרך ה' עמ' 203 דנו בשאלה, אדם שהיה מכה את אישתו ולא תבעה גירושין אך כשהפסיק לפרנס את הבית תבעה גירשין, האם השתיקה הוי מחילה ומורידה את העילה לגירושין, וציטטו את דברי המהרי"ק "וגדולה מזו מספקא לי' להמהרי"ק כנ"ל דאפילו באופן שראה את המום אחרי הנשואין ונתפייס ונתחייב בכתובה, מ"מ לענין תקנת רגמ"ה צידד לומר דבצערא דגופא אין המחילה נמשך להבא לסובלה כל היום."

רע"א מעלה סברה במקרה כזה לומר שוודאי שחוזרת עילת הגירושין משום שכשפרנס הבעל חטפה האישה מכות אך היה לה משתלם לחטוף מכות סברה וקיבלה, אך כעת כבר לא שווה לה לכן חוזרת עילת הגירושין.

מהמר עילה לגירושין

מהמר זו גם עילה לגירושין חוץ מכך שהמהמר הינו חולה, ההתמכרות הינה מחלה קשה שאנשים אינם יוצאים ממנה בקלות. אך במהמר ישנה סיבה נוספת שתהווה עילה לגירושין עילה זו נלמדת מדין רועה זונות, רועה זונות הוי עילה לגירושי משום שעליו נאמר יאבד הון, איבוד ההון אינו עונש על העבירה אלא מציאות שאדם שמכור לתאווה זו יוציא את כל כספו בכדי לספק את תאוותו, כך עד שיאבד את כל הונו. דינו של מהמר שווה לדין זה כאשר בתאוותו להימורים יאבד את כל הונו מהרה, ואדם שמאבד את הונו הוי עילה לגירושין.

מבחן ההתנהגות

עם כל מה שנאמר עד עתה חשוב מאוד להדגיש, יש כרטיס כניסה לביה"ד זולתו לא יעזרו כל העילות והסיבות, כרטיס הכניסה הינו אדם שמתנהג כהוגן, אנשים שלא מתנהגים כהוגן בבית הדין לא יקבלו שום סעד.

לדוגמא אישה שלא ידעה דברים על רכוש שיש לבעלה לפני הנישואין, בעת הגירושין הבעל יגיד שגנבו לא את הרכוש לא יתייחסו איליו משום שהתנהגותו אינה הוגנת.

היה אדם שברח לחו"ל, הוצאנו כנגדו צו וביטלנו לו את הדרכון ולא הייתה בידו ברירה אלא לחדש דרכון, וגם לחדש לא נתנו לו עד שיסכים לכך בית הדין, בבואו לחדש את הדרכון הצהיר אותו אדם שיתן גט מיד כשיגיע לארץ, אך עם חיוב הגט האדם חויב גם במזונות אותם לא שילם כלל, אמרתי שאיני מסכים שיחדשו לו את הדרכון אלא קודם שיתחיל לשלם מזונות ואח"כ נפתח את הדיון, איני יודע אם קיים לזה סעד בחוק אך בהלכה זה כך. צריך לראות התנהגות הוגנת בכדי שבית הדין ייעתר לבקשה.

לסיום הדברים אציין כי בשנת קכ"ו נתחבר ספר שלם על הגט מקליווא כל גדולי הפוסקים של אותו הדור שלחו תשובות ומזה התחבר הספר, בספר דנים בכל ההגדרות מהם סימני שוטה, בכמה פעמים אדם מוחזק שוטה,  מהו הגדרתו של חלים, והאם כל אדם שמבין מה שמדברים אתו נקרא חלים.