מחלות נפש, קביעת משמורת להסדרי ראיה והשילוב בין התחומים

הרצאה מקצועית שנאמרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י ד"ר דניאל גוטליב הי"ו פסיכולוג קליני - מכון שינוי – הרצליה | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ
השיחה תתמקד בנושא של מחלות נפש וקביעת משמורת להסדרי ראיה והשילוב בין התחומים.


?בדיקת מסוגלות הורית

בדיקת מסוגלות הורית נערכת כאשר בית הדין מבקש חוות דעת בעניין המסוגלות (פעמים שעניין זה מקומם אנשים, מפני שמתוצאות הבדיקה עלול להישמע כי קיים מונח של העדר מסוגלות, כמובן שקשה להורה לשמוע שהינו בעל העדר מסוגלות, אך האמת כי המושג העדר המסוגלות בבדיקת מסוגלות הורית הינו שם מושאל מאימוץ ילדים, וחשוב לציין שבדרך כלל רוב ההורים שניהם בעלי כושר מסוגלות הורית, אך השימוש במוגש של העדר מסוגלות נשאר).

תהליך הגירושין הינו תהליך קשה, פוגשים אנשים שמגיעים בשלבים מסוימים של תהליך הגירושין למצב שבו הם נמצאים בשפל של החיים במצב משבר נפשי וכד', אנשים מגיעים להתנהגויות שהם עצמם לא מכירים את עצמם, בעניין זה אספר, ישבתי כמה פעמים אם זוגות, אמרתי להם אני מניח שאם תאספו את כל מכריכם ואראה להם איך אתם מתנהגים אצלי בחדר, יאמרו שלא מכירים אתכם.

לפעמים, הורים הנמצאים תוך כדי הליך הגירושין כשהמצב נמצא בשפל, יתנהג אחד הצדדים התנהגות שאינה הולמת ולא שפויה. הצד הנפגע מיד יטען על רעהו לליקוי נפשי. במצב זה ראשית יש ליתן את הדעת שזו אינה ההתנהגות היום יומית של בני הזוג. וככלל יש לקבוע כי בתהליך גירושין על אף שאנשים מתנהגים לפעמים בצורה לא שפויה, אין זה מורה כלל על מחלת נפש.

הליך הגירושין רווי מלחמות כל צד רוצה להשיג כמה שיותר, נוצר מצב בו ההורים מרגישים כי הם חייבים לעוות את המציאות בכדי לזכות בדין. מכיוון שמציאות זו מוכרת לי, כשמגיע אלי זוג לאבחון, אשתדל פחות להתמקד באבחון, ואנהל הליך טיפולי, (וודאי שהרבה יותר קל לקבוע האם המשמורת תהיה אצל האבא או האמא), מכיוון שמטרתי היא להביא תועלת לילדים ולא סתם לקבע עובדות. לכן אנהל הליך טיפולי ואפילו שמבחינת בני הזוג מספיק לצאת אם דף תוצאות האבחון.

ההכפשות יוצרות את הבעיות

בעולם המקצוע כשמדברים על יכולות הוריות ובפרט כשמדברים על הסוגיה כשקיימות גם מחלות נפש, יש נטייה לברוח מהנושא של משמורת והסדרי ראיה משום שמשמעותו הפסד מול רווח, אך לדעתי צריך להתייחס לנושא בכובד ראש אך בנוסח שמדגיש את השיתוף שצריך להיות בין ההורים במשך כל הדרך.

דוגמאות דומות אפשר למצוא בהרבה מהמקרים בהם כדאי להשתמש בניסוחים שונים בכדי להצליח להגיע למקום הרצוי, למשל לאחר שמדביקים לאדם תווית של חולה נפש כבר קשה להגיע עמו למשא ומתן אך אם משתמשים בניסוח שונה וודאי אפשר להשיג הרבה יותר.

בשונה מדיני ממונות במקרה שכל אחד אומר כולה שלי, פוסקים להם את דינם ומרגע שקוים פסק הדין נפסק הקשר בין הצדדים, כשמדובר בדיני משפחה בעלי הדין צריכים לחיות אחד עם השני אף שלא כזוג, אך עדיין כהורים, לכן חובה ליצור דרך לשיתוף פעולה בהמשך, אסור ליצור מצב שבו הורה אחד מרגיש שהוא מוגדר כבעייתי מפני שזה ישפיע על היכולת שלו לשתף פעולה עם ההורה השני.

שלושה שותפים הם בתהליך הגירושין, בית הדין, ב"כ הצדדים והמומחים. חובת השותפים היא להביא פתרונות, לא רק לתת הבחנות, אך על מנת לתת פתרון צריך להבין את העיקרון שאם אכן רוצים שהילדים יגדלו בצורה נורמטיבית יש לשים דגש רב על נקודה זו של שמירה על כבודו של הצד השני כי רק כך אפשר להגיע לשיתוף פעולה.

הדיבורים אינם משקפים את הרצונות

פעמים רבות אנשים אומרים דברים בבית הדין, אין להם אפילו מושג מה הם אומרים, אך מכיוון שחושבים שכך יצאו מורווחים הם אומרים זאת. לדוגמה הורה דורש בבית הדין "אני רוצה משמורת משותפת", לאחר הדיון כשנשאל מה זאת אומרת "משמורת משותפת", התשובה תהיה לא יודע, אך ראה שכתוב באינטרנט שכך כדאי לו לדרוש. לכן בבואנו להוביל מהלך לטובת הילדים אנו צריכים להבין להיכן באמת מכוונים ההורים ולאו דווקא להתייחס למה הם אומרים.

משל הממחיש רעיון זה שבכדי לפטור בעיה צריך להבין את שורש הבעיה ולא להתמקד רק באמירות, שני אנשים באים לרב ומתווכחים על תפוז, כל אחד טוען כולו שלי, חושב הרב על פטרון ופוסק את התפוז יחתכו לשני חצאים וכל אחד מהצדדים יקבל חצי תפוז. לאחר שבוע פוגש הרב את הצדדים ורוצה לשמוע מה יש להם לומר על פסק דינו, התגובה שהרב מקבל מפליאה גם אותו, שניהם היא אינם מרוצים, הרב שכוונתו הייתה אך ליישב את המחלוקת בין הצדדים מתעניין מדוע הצדדים אינם מרוצים, ההסבר הפשוט שנאמר על ידי המדיינים הוא, כי האחד היה צריך את פנים הפרי והשני היה צריך את הקליפה, וכך בעצם יכל הרב לפתור אתה המחלוקת כששניהם מרוצים. על אף שהצעתו של הרב הייתה הגיונית, אך משום שלא טרח לברר מה באמת רצונם של הצדדים הגיע לפתרון טוב אך לא מועיל.

אפרופו מה אנשים באמת רוצים לעומת מה שדורשים, אנשים נלחמים על משמורת ילדים מלחמת חורמה, אך האמת שכלל לא רוצים את זה, הייתי עד לאדם שזעק בבית משפט שרוצה את הילד בשעה 2 בצהרים במקום בשעה 4 שהיה מקבל עד אז. השופט נענה לבקשתו ופסק כפי בקשתו, ברגע שאותו אדם יצא מבית המשפט, אמר לי שכלל לא יכול לעמוד בזה כי הוא עובד עדיין בשעה 2.

אחד הדברים שחובה לבדוק, כמה אנשים אכן פועלים לטובת הילדים שלהם, זו בעיה מובנית מפני שברוב המקרים הילדים כלל לא מיוצגים, אמנם יש מקרים בהם פקידת הסעד היא שמייצגת את טובת הילד, אך על פי הקבוע בחוק ההורים אמורים לייצג את ילדיהם, אך לצערנו כל אחד אומר שסבור שטובת הילד שונה בהתאם לצרכיו האישיים.

(בית הדין מכונה בגמרא אביהם של יתומים, בית הדין פועל בדרך זו מכח האמירה זו בגמרא, כשאנשים שומעים משפט זה הם נחרדים, משום שמשמע שמדמים את ילדיהם ליתומים, מה שאין כן בבית המשפט ההגדרה שונה, בית המשפט עומד במקום ההורים.)

כסיכום אפשר לומר שזו הבעיה העיקרית, כל אחד טוען לטובתו של הילד אך מנצל זאת בכדי לנגח את הצד בשני, והניגוח הוא שעומד בראש מעייניו של אותו הורה, אך טובתו של הילד ממנו והלאה. יש בבית המשפט מקרים נדירים יחסית בהם ממנה אפוטרופוס לילדים, וכשזה קורה זו כבר אמירה לעו"ד שבית המשפט אינו מתחשב בכל היללות שמשמיע בנושא.

השפעת מעורבות החברה בהליך

כפי שכבר הוזכר תהליך גירושין יכול להביא אנשים נורמטיביים להתנהגויות שאינם נורמליות, החלק שחשוב לבדוק במקרים אלו איך החברה מקבלת את זה, השאלה רלוונטית בפרט במקומות שחיים בקהילה, כגון קיבוץ, שכונה דתית וכד'. למעורבות הקהילתית יש יתרונות אך יש גם חסרונות, אדם החי בקהילה ונקלע למשבר בחיי הנישואין מצוי מאוד שיקבל תמיכה מהקהילה הסובבת אותו, אך לפעמים הקהילה עיוורת ולא רואה את תמונת מצב אובייקטיבית, כגון אדם חשוב, עשיר וכד', מצב אבסורדי זה מביא לכך שבמקום שיש לתת לתמיכה לצד הנפגע יתנו את התמיכה לצד הפוגע.

מדוע מידע זה רלוונטי, משום שקיימים אנשים אם הפרעות נפשיות שמתפקדים בחברה בצורה טובה מאוד, אנשים חזקים ובעלי הישגים, אנשים שכולם רוצים להיות בחברתם. אך בבית ההפרעות הנפשיות גורמות למצב קשה מאוד. ומאידך הם מקבלים תמיכה מהסביבה, ואף כשמגיעים אנשים אלו לבית הדין תמיכת הקהילה יכולה להיות משמעותית עבורם, אך למצער התמיכה לפעמים לא עולה בקנה אחד עם צרכי הילדים והמשפחה, והתמיכה הסביבתית היא אבן נגף לחיי המשפחה ולטובת הילדים.

בעניין זה נשאלת שאלה, שאלה שנוגעת לסביבה, אדם עם קושי מסוים שיש בו סכנה, ואף החברה מבינה שהוא אישיות בעלת אופי בעייתי לילדים, עד כמה אפשר להגן על אדם כזה, וודאי שזו שאלה אתית, אך חייבים לקחת בחשבון שקיימים ילדים שיכולים להינזק בסופו של דבר.

מבחנים לקביעת משמורת

אז איך קובעים משמורת?, המצב נפשי כשלעצמו אינו קריטריון לקביעת המשמורת, משום שאם היה נכון לקחת את המצב הנפשי כקריטריון יחיד לקביעת המשמורת, משרד הרווחה היה יכול להעמיד דוכן בכל יציאה מבית חולים לחולי נפש ולשלול מהיוצאים את רישיון ההורות.

המבחן הבסיסי הנעשה בבואנו לקבוע משמורת, האם ההורים יכלים להעניק לילדים דברים בסיסיים, זאת אומרת אוכל ביגוד וחינוך, וכיצד אכן ניתן ללמוד האם הילדים מקבלים את צרכיהם הבסיסיים, ברך כלל ניתן ללמוד מבית הספר מהרופא וכד'.

אך יש גם אפשרות נוספת ללמוד על מצב הילדים האם הם אכן מקבלים את צרכיהם הבסיסיים, אפשר ללמוד זאת מההתנהגות של אותו הורה עצמו שאנו דנים על זכאותו למשמורת, כך מסתבר שאם הוא עצמו מוזנח ולא דואג לצרכיו האישיים יתכן מאוד שגם לצרכיהם הבסיסיים של ילדיו אינו מסוגל לדאוג.

עוד מבחן פורמלי שנבדק, מי היה עד לעת הפירוד יותר מעורב ומעורה בחינוך הילד, משום שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה" לעניין המשמורת, אך על קביעה זו יש חולקים ואומרים שאב שלא היה מעורב עד עתה בחינוך הילד יכול ללמוד ולהשתפר.

דוגמא לאחד הדרכים שאפשר לבדוק מי מעורב יותר בחינוך הילדים, מי גוזר לילדים ציפורנים אך כמובן שזו לא קביעה החלטית וגם אב שלא גוזר ציפורנים זה לא אומר שאינו משתתף פעיל בחינוך הילד, אך כל סוג של בדיקה כזו כן מראה משהו לגבי מידת המעורבות של האב בהתנהלות בבית במובן של הורים וילדים.

בבואנו לדון מי יהיה ההורה המשמורן, כמובן שאין פרמטר יחיד הקובע את זהות ההורה המשמורן, אך הבעיה העיקרית היא כשאנו מנסים אכן לבדוק מי היה מעורה יותר בחינוך הילדים ובחייהם בכלל, אך אז יכולים להגיע למבוי סתום מפני שאצל בני זוג שחיי הנישואין שלהם תקינים נוצרת חלוקת עבודה בין ההורים, ולא משנה איך ואיזה נורמה חברתית היא תואמת. ייתרה מכך, אני  סבור שאצל 80% מהמשפחות העבודה סביב הילדים נעשית ע"י הנשים. ולכן לא יהיה נכון לקבוע כי האב הוא אינו יכול להיות משמורן מפני שהאם עשתה את רוב הדברים סביב הילד כשחיי הנישואין היו תקינים.

מבחן נוסף שאנו בודקים והוא כיצד ההורים נתפסים בעיני הילדים, זה פרמטר חשוב מאוד כשיש נושא של מחלות נפש במיוחד בציבור הדתי ובפרט בנשים. חשוב מאוד להבין האם הילד תופס נכון את ההורה, אעורר שאלה רטורית, האם יכול להיות שהורה בעל בעיה נפשית נתפס חיובי בעיני הילד?, התשובה היא וודאי שכן, האמת שנתון זה תלוי בפונקציות שונות, גיל הילד, ממתי חל הליקוי בהורה, האינטראקציה של הילד ועוד.

אנו גם בודקים, ומבחינתי זו הבדיקה החשובה ביותר, את מידת הפתיחות של ההורה האחד לקשר עם ההורה האחר, לפעמים עמידתו האיתנה של הורה לנתק קשר בין הילד להורה השני  מעמידה בספק את המסוגלות ההורית שלו. בדרך כלל הורה שמרחיק ילד מההורה השני, או גורם לו להתנכר להורה השני, הוא הורה לא טוב.

אכן הדעת נוטה כי הורה המנסה לנתק את הקשר בין בנו להורה השני יש להטיל ספק בזכאותו וביכולתו למשמורת, אך לכאורה כל זה דווקא כששני הורים נורמטיביים, אך מה נאמר אם להורה אחד יש בעיות נפשיות וההורה השני רוצה להרחיק את הילד מההורה החולה בגלל הליקוי שיש בו, כאן כבר לא נקבע קביעות חדות, אך ננסה לתת פתרון לשמר את הקשר עם ההורה החולה גם ואז נבדוק את המוטיבציה של ההורה הבריא לשתף פעולה או להרחיק בכל מקרה, לפעמים רואים בבירור כי הרצון להרחיק את הילד מההורה החולה נובע מרגשי נקמה, ואף שלא קיים פחד ממשי מהמחלה, רק שההורה הבריא משתמש במחלה או בליקוי בכדי להשיג את מטרתו, כיצד אכן ניתן לקבוע מה המניעים של ההורה הבריא? במקרה זה אנו בודקים האן יש סימפטיה מסוימת בין הורה אחד למשנהו או שאין כלל סימפטיה בין ההורה המתנגד להורה החולה ואז יש להניח שהדרישה להרחקה נובעת ממניעים אחרים זולת טובת הילד.

בעניין זה אציין נקודה שתמיד זוג ההורים מסכימים איתי, אני מספר לאותם הורים שבתהליך הגירושין מנהלים מלחמה על המשמורת, שכשאני עובד עם מבוגרים שהם בנים להורים גרושים, מעולם לא שמעתי שיש להם מועקה או חסך מכך שהיו פחות שעות אצל אחד ההורים, אך מה שאני כן שומע וזה משליך למשך שנים ארוכות זו המועקה המלווה ילדים שההורים שלהם לא יודעו להסתדר בניהם, הילדים הם אלו שסבלו מכל המריבות והמלחמות הבין הוריות (כמובן לאחר שמסכימים עם כל מילה שאמרתי זה לא עוזר כלום, זה נובע מהמרחק בין היכולת השכלית ליכולת לרגשית).

סטיגמות והשלכותים

כשמדברים על מחלות נפש בציבור הדתי מוצאים בעיה שהיא מעבר לשאלה מה אכן טוב לילדים, הבעיה היא בעיית ה"סטיגמה". יש לציין כי בציבור הכללי מידת הסטיגמה היום שולטת הרבה פחות מפעם, זאת הודות לשיטות הטיפול שהיום טובות הרבה יותר מפעם, לדוגמא נשתמש באנשים הסובלים ממניה-דפרסיה, אכן יש הרבה אנשים שאמנם סובלים מהמחלה אך מטופלים בתרופות, הם מאוזנים מאוד ומתפקדים בצורה שרוב האנשים אינם מבחינים במחלתם כלל, כך שהסטיגמה היום היא פחות מפעם.

הסטיגמה כמובן מפריעה לשידוכים, אנו עדים למשפחות שיש במשפחה בן משפחה אחד אם מחלה כזו או אחרת והמשפחה מחביאה את הילד, על מנת שאנשים לא ידעו על קיומו בכדי שלא ליצור סטיגמה על המשפחה. מזעזע עוד יותר עד כמה שאנשים נלחמים בסטיגמה כך שמחלות הנפש לפעמים לא מטופלות, ומדוע? מפני שבכדי שלטפל במחלה צריך להודות שהיא אכן קיימת אך לצערנו יש אנשים שמעדיפים להדחיק את הדברים ולחיות בהרגשה של כאילו המחלה לא קיימת. דבר שכמובן פוגע ראשית בהם עצמם.

נושא הסטיגמה אינו נושא נפרד מנושא המשמורת, משום שפעמים שההורים באים לבקש חוות דעת לבית הדין, ואמנם מדברים על חוו"ד בעניין משמורת, אך חשוב לבחון מה ההורה באמת רוצה האם מדבר על טובת הילד או שרוצה באותה חוו"ד גושפנקא להשתמש בחוות דעתי בבית הדין.

להתגרש זה אמנם לא כבוד גדול, אך יש אנשים הרוצים "להתגרש בכבוד", וכיצד היא הדרך "להתגרש בכבוד", דעת בני האדם נוטה לומר כי אם מוציאים את בן הזוג השני אם התואר חולה נפש, אכן הושגה המטרה הרצויה להתגרש בכבוד. לכן כשאני נדרש לסוגיה בה נטען כי הצד השני לוקה בנפשו, זווית הראיה המנחה אותי היא איך יראו הילדים שנה ושנתיים לאחר הדיונים, אני מרגיש הרבה פחות צורך להשתמש באבחונים על ההורים, אך אני כן מרגיש צורך לאבחן התנהגויות של הילד מה ההשלכות לעתיד.

חזקת הגיל הרך או שוויון זכויות

(חזקת הגיל הרך נמחקה ברוב המדינות הנאורות, למעט מדינת ישראל. אך צריך לזכור שגם במדינת ישראל זו רק חזקה ולא חוק. הנושא של חזקת הגיל הרך מכניס אותנו לנושא רחב יותר של החזקה אך זה מעבר ליריעה הקצרה שעומדת לרשותנו.)

חזקת הגיל הרך גם בחוק וגם בהלכה, יוצא מנקודת הנחה שלילד עד גיל 6 טוב יותר אצל האם, חוץ מבנסיבות חריגות, ואדגיש כי אם האם לוקה במחלת נפש, אפילו תינוק בן חצי שנה בהנחה שלא יונק טובתו אצל האב הבריא.

נקודה חשובה הראויה לדיון, האם בשאלות של משמורת אנו מתייחסים בשווה לגברים ונשים או שיש נטייה לחוס על נשים, לדעתי התשובה היא שיש נטייה לחוס על נשים, ההוכחה לכך גבר חולה נפש יתנו לו לראות את הילדים אך ורק במרכז קשר, אך אם האם חולת נפש יוותרו לה יותר ואף שזה לא תמיד נכון, ויכול אף להיות שגורמים בכך נזקים. לצערנו כך זה נתפס, אישה ששוללים ממנה את הזכות לראות את הילדים נתפסת הרבה יותר שלילית, מאשר גבר שנלקחה ממנו הזכות ונותני חוו"ד מתייחסים אף לזה.

טענות למחלות נפש

נושא של מחלות נפשיות אינו צריך להיות שכיח יותר מידי בתיקי גירושין, מפני שרוב רובם של בני האדם אינם חולי נפש, לכן בדרך כלל אין ממש בטענות למחלות, אך וודאי חלה אחריות על מקבלי ההחלטות לבדוק את הטענה בכל מקרה.

הנה לדוגמא מקרה שכיח מאוד, זוג שעד לפני זמן חיו באושר ולא טענו כלום איש על רעהו, פתאום לאחר שחל משבר בחיי הנישואין, טוען אחד על משנהו שצורך סמים ואלכוהול שזו מחלה של התמכרות, המעניין שזה לא נטען עד לנקודת זמן מסוימת כלל. זה צריך לעורר מחשבה כששומעים דבר כזה, לרוב יש מחויבות לבדוק אפילו כשהסיפור שנשמע נפוח.

במקרים של מחלות נפש יש לקבוע, "המוציא מחברו עליו הראיה" ובפרט שהחולה אינו מוכר בסביבה ככזה.

אנקדוטה מעניינת, היה אצלי זוג, האישה טוענת שהגבר היה אצל פסיכיאטר והגבר מכחיש, האישה לא יודעת את שם הפסיכיאטר, במקרה כזה אני כמובן שלא יכול לקבוע בוודאות אם היה או לא, בהמשך התפרץ ויכוח, הגבר טען שהאישה הניקה את הילד רק במשך כמה שבועות והיא אומרת כמה חודשים שאלתי אותם האם מוכנים שזה יהיה מבחן האש, ולפי זה אדע מי דובר אמת, שניהם הסכימו, אז הלכתי לבדוק בטיפת חלב, שם לפחות את המידע הזה יש.

כשבן זוג מאשים את בן הזוג השני שהוא חולה נפש אני יודע שיש בעיה חמורה, רק שאיני יודע אצל מי הבעיה, האם אצל המאשים או אצל המואשם, ויכול לפעמים להיות שזאת תהיה הנקודה שתכריע בסופו של דבר.

אנו בודקים מה מידת המודעות שיש לחולה לגבי הבעיה, אם יש מודעות והחולה מטפל בעצמו מידת הסיכון קטנה בהרבה יותר, לדוגמה הורה הלוקה במניה-דפרסיה הרי גם מי שיש לו מחלות נפש לא בהכרח שתמיד נמצא בשיא.

מחלות נפש בשונה מפיגור שכלי הם במצב משתנה, פיגור שכלי לעומת זאת הוא מצב שלא משתנה לעולם, איך שאדם בעל פיגור שכלי מסוגל היום לטפל בילד כך יהיה מסוגל תמיד, לעומתו חולה נפש יתכן שבתינוק לא יוכל לטפל אך בילד בן 5 לא תהיה לו שום בעיה לטפל ,לכן אני כמטפל אף פעם לא מסתכל על הכותרת ועל שם המחלה אני מסתכל על ההתנהלות של החולה, וכמובן כשמדובר בחולה נפש אנו צריכים לקחת בחשבון שיש מקום לשינויים עם הנסיבות.

משפט לסיום, צריך לקחת בחשבון שיש מחלות פיזיות שיש להם סימפטומים נפשיים, אבל בשבילי כמטפל זה לא משנה, מפני שאני בוחן את ההתנהלות, יש מחלות שגורמות לבלבול חוסר ארגון והתמצאות וזה יוכל כן להשפיע על חוות הדעת.

כאשר מתמודדים עם הורה בעל מחלת נפש חשוב לא רק לפעול בנחישות אלא לראות שיהיה מעקב קבוע ע"י בהי"ד ולתת סמכות לביה"ד להמשיך לעשות שינויים בהתאם לצורך רק כך נדאג באמת לטובתם ועתידם של הילדים.