צוואות וירושות לאור התקופה ע"פ משפט התורה

הרצאה שנמסרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י הגאון הרב שלמה שטסמן שליט"א - אב"ד תל אביב | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ
 

דיני הירושה מופיעים בתורה פעמיים, האחת בפרשת בנות צלפחד, והשנייה בפרשת הבכור בפרשת כי תצא. בשונה מדיני ממונות אחרים, בענייני ירושה נכתב "והיה לבני ישראל לחוקת משפט" ביטויי ייחודי זה בעל משמעויות רבות, ומבדיל את משפט הירושה משאר דיני ממונות, דוגמא להבדל ניתן למצוא בכך שבדיני ממונות הכלל הוא שכל תנאי שבממון תנאו קיים, אך על דיני נחלות קשה להתנות.

סדר היורשים במשפט התורה הינו שונה מזה המוכר לנו מהסדר בחוק הירושה, סדרי הירושה בחוק מבוסס על המשפט הקונטיננטלי (משפט גרמני - רומי עתיק), לעומתו סדרי הירושה כפי שנלמד מפרשת בנות צלפחד שונה בתכלית, תחילה יורשים רק הבנים, במקום שאין בנים הבנות יורשות, ובמקום שאין בנות, האב  וצאצאיו יורשים, ובמקום שגם אין אב הולכים לאבות רחוקים יותר.

ההיגיון העומד מאחורי חלוקת סדר הירושה כפי שציוותה התורה קשה לתפיסה בהיגיון בן ימינו, בפרט לאור העובדה שנראה כי בסדרי הירושה ע"פ התורה ישנה אפליה מובנית המפלה נשים לרעה, עוסקים בעניין זה כבר הרמב"ם במורה נבוכים והחינוך במצווה ת', הרב הנזיר תלמידו של הרב קוק אף הוא נדרש לנושא זה, אפתח בקטע אותו כתב הרב יחזקאל אברמסקי בעל החזון יחזקאל (קובץ מאמרים (בני ברק, תשכ"ט), יז – יח).

"סדר נחלות הכתוב בתורה מתאים אל שאיפת כל בני תמותה. בכלל האמור בירושה, "הקרוב קרוב קודם", מתבטא חפץ האדם שאחר מותו ישלוט בעמלו איש הקרוב לו ביותר, הקשור לו קשרי אהבה פנימית שבין בני המשפחה, אשר עין זר לא תבחנם ולא תבינם... דעתו של אדם קרובה יותר אל יוצאי חלציו ששמו נקרא עליהם, ובקומם תחתיו על נחלתו יש לו יד ושם בין החיים, ושמו קיים בישראל: הבן הממשיך את שלשלת היחס של משפחת אביו".

העיקרון עליו מבוססים דבריו הינם מה שכבר כתוב במורה נבוכים, שסדר הירושה מבוסס על יסוד של קרוב קרוב קודם, וכמו"כ העברת סדר הנחלות והמשך הניצחיות כמו בהעברת המשפחה.

לכאורה נראה כי התורה מנחילה עקרונות שהינם סה"כ כללים חברתיים, כפי שמסביר הרב אברמסקי שכללים אלו משקפים את רצונו האמיתי של האדם, על אף שהדברים נראים כך, חובה להדגיש כי הכללים נשארים בגדר חוקת משפט, וכפי שמדגיש הרב אברמסקי שאין בדבריו כדי לפגוע באופיו הקוגנטי של "סדר נחלות":

"ואמנם סדר נחלות יש בו מדעת המנחיל ורוח אנוש הולמתו, אבל עתה, שהלכות ירושה חקוקות בתורה אינן תלויות עוד בדעת הבריות ואינן מקבלות שינוי, ואם יאמר לך אדם שאין לו חפץ בזה, ויש את נפשו דרך אחרת - אין שומעין לו, כי "נאמנים כל פקודיו, סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר".

כיוון שהדברים כפי שמכונים בשפה המשפטית קוגנטיים דהינו כופים ומוחלטים לא ניתן להתנות עליהם, כך נפסק בש"ס במשנה וברמב"ם (הלכות נחלות פרק ו') "האומר בני פלוני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, בתי תירשני, במקום שיש לו בן, לא אמר כלום." כך מסיים הרמב"ם: " אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועילה".

על אף שדין התורה הינו חד משמעי, בהיסטוריה ואף הקדומה, בש"ס ובספרות הגאונים ובמיוחד בדורות האחרונים ניסו למצוא פתרונות לחרוג ולשנות מסדר התורה הדברים מקבלים ביטוי בניסיון להסדיר את ירושת הבת, סדרי הירושה ע"פ התורה לפיהם רק לבנים חלק בירושה גורם להמון עימותים בתוך משפחות, הדבר גם אינו מתאים לשינוי שקרה בהלכה היהודית. ישנו ספר שנכתב ע"י פרופסור אברהם גרוסמן ונקרא "חסידות ומורדות" בו מתאר את השינוי שחל במעמד האישה. לכן חיפשו פתרונות הלכתיים כיצד ניתן להשוות בין מעמד הבן למעמד הבת.

אגב אומר כי בדין תורה המקורי בנות לא קופחו כלל, יש תשובה שכתב ר' מתתיה גאון שאומר כבר בזמנו שכיום כבר לא צריך לעשות כתובת בנין דיכרין כיוון שהמטרה של כתובה זו היא שאדם ייתן לבנותיו נדוניה, אך כיום כל האנשים נותנים והבנות אינם מקופחות כלל כך שאין לחשוש לזה, משום שיש את מנגנון הכתובה שמבטיח לאלמנה זכויות, ויש מנגנון של מזונות מן העיזבון לאלמנה ולבנות שאינם נשואות, וכמו"כ יש אפשרות לתת לבנות נדוניה מן העיזבון, יתכן שהיו מיקרים שאף התקיים מה שאומרת המשנה בנות יזונו ובנים יחזרו על הפתחים, כך שיוצא שלאחר המנגנונים שקבעו חז"ל בדיני כתובה וכיוצא בזה נותר חלק נרחב לבנות והבנות לא קופחו כלל.

שינויים בחברה

במשך הדורות חלו שינויים ותפיסות חברתיות רבות להלן שני שינויים מרכזיים שחלו במוסכמות החברתיות הנידונות בספרי הפוסקים,       א. שינוי במעמד הנשים, כיום יש שוויון בין נשים וגברים אם ביציאה לעבודה ועוד.       ב. שינוי חברתי בכלל, ושינוי כלכלי בפרט בעבר החברה הייתה חברתית חקלאית, לכן עניין הנחלות היה עניין עקרוני ביותר, לכל משפחה היה את המשק שלה והמקובל היה שאב מוריש לבנו דייקא את המשק המשפחתי. במאות שנים האחרונות החברה מבוססת על אמצעים כלכליים שונים כגון נכסים פינסיים וכד', שינויים אלו גרמו שהפוסקים חיפשו פתרונות על פי ההלכה לחרוג מסדר הירושה המקורי ולמצוא פתרונות הלכתיים המתאימים את משפט התורה לתקופה בת ימינו.

הרעיון המפורסם ביותר היה האפשרות של עריכת צוואה, הבעייתיות שברעיון זה הוא שהגמ' מביאה במסכת כתובות את המושג שנקרא "אעבורי אחסנתא":  (כתובות נג ע"א; ובנוסח אחר, בבא בתרא קלג ע"ב). "אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בי אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא" זאת משום "שדלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" הינו יש איסור לאדם אפילו בחייו להעביר נחלה מבנו האחד לבנו השני ואף מצדיק לרשע שמא יהיו בני הרשע צדיקים.

התלמוד הירושלמי אף הוא מתייחס לתופעה זו בחומרה יתרה (בבא בתרא, פרק ח, הלכה ו ) ראו נא מדבריו: "אמר ר' בא בר ממל: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, עליו הכתוב אומר: "ותהי עוונותם על עצמותם" (יחזקאל לב, כז). אפילו אדם מותיר את עזבונו עבור מוסדות צדקה וחסד שיפעלו גדולות ונצורות למען עם ישראל מכל מקום אם את בניו מזניח ואינו כותב להם את הנכסים הכתוב מתייחס לזה בחומרה יתירה. העניין חמור עד כדי כך שהרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו הלכה יא') כתב: "מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש" ונפסק להלכה בשו"ע. הינו שאפילו לסייע לדבר זה גם אסור.

אמנם בספרי הפוסקים הוכרע כי כשההעברה היא למטרות טובות כגון לחלק גם לבנות או למטרות צדקה אין את הבעיה של אעבורי אחסנתא יש לזה הרבה מקורות, אך ישנו עוד פתח והוא שלפחות חלק ואפילו חלק קטן מהעיזבון יישאר במתכונת הירושה של התורה, לדוגמא יש אנשים שמשאירים את ספריה ירושה רק לבנים הינו שבזה יקוים דין ירושת התורה המקורי ואת שאר הנכסים מחלקים בשווה וכד', עד כאן הקדמתי בכדי להראות שגם בספרות הפוסקים ישנם התמודדויות עם המציאויות המשתנות במשך הדורות.

 

התנהלות בתי הדין כיום

לגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל היה חזון לפני קום המדינה, שכשתקום מדינה היהודים בארץ ישראל אזי חוקת המדינה תהיה ע"פ התורה, הוא ניסה לבנות מערכת משפטית על פי התורה ואחד ההתמודדויות שהתמודד עמם היה דיני ירושות, משום שבתקופה המנדטורית על אף שנתנו סמכות לבתי הדין הדתיים לדון דרשו מבתי הדין להשוות בנים ובנות וכמובן התעוררה הבעיה כיצד ידונו ע"פ הלכה. למותר להאריך שחזונו לא התקיים, חוק הירושה נחקק ודיני הממונות בכללותם במדינת ישראל אינם על פי תורה.

סמכות בית הדין

סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני ירושה מוקנית לו בשני חוקים, הראשון הוא חוק שיפוט בתי דין רבניים, שעוסק בליבה של הנושאים הנידונים בבית הדין, ושבמסגרת שיעור זה לא נחריב על חוק זה. המקום השני בו מופיעה סמכותו של בית הדין הוא בחוק הירושה, בסעיף 22 בו עוסק המחוקק בצוואה בפני הרשות, הינו צוואה הנערכת בפני ראשות שיפוטית (בית משפט או בית דין), צוואה זו שנערכת בפני הרשות בעלת יתרונות רבים, מוכח שהיא נעשתה ע"י אותו אדם מתוך רצון חופשי, הראשות אכן מאשרת כי הצוואה כשירה משפטית והלכתית, כך שבסופו של דבר מאוד קשה שיהיו סכסוכי צוואות על צוואה כזו. כך קובע המחוקק :

"(א)  צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור."

בסעיף 151 נקבע כך: "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לעניני משפחה." כהסבר לסעיף זה קובע המחוקק בסעיף 155 כך: "(א)  על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך."

בהתבונן בסיפא של סעיף זה למדים אנו כי אין דין הכריכה בענייני צוואות ירושות כדין הכריכה בשאר דיני משפחה כיוון שבדיני ירושה סמכותו של בית הדין מוקנית לו רק בתנאי שמציב החוק "אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך." בהמשך אף נברר מיהם הנוגעים בדבר אך בכל מקרה מהנוגעים דרושה הסכמה בכתב.

הורתו ולידתו של חוק הירושה

בכדי להיכנס לעומק העניין אתן קצת רקע, עם הקמת המדינה כשהוחלט כי למדינה תהיה תחוקה משלה, הסנונית הראשונה הייתה הצעת החוק לחקיקת חוק הירושה שבא להחליף את ההסדר העותומני שהיה קיים משנת 1913 ופקודת הירושה משנת 1923, בשנת 1952 הונחה הצעת החוק. יזוכר כבדרך אגב כי בהסבר לחוק נכתב כי החוק יהיה הפרק הראשון לחוק דיני ממונות האזרחי (שאגב עד היום לא נחקק ומאז יושב עדיין בוועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת), חוק הירושה נחקק בסופו של דבר רק בשנת 1965.

השאיפה שאותה רצה המחוקק להשיג הייתה שגם בדיני הירושה כמו ברוב הדברים יהיה דין אחד ודיין אחד ככל המשפט האזרחי, כך שבדינים אלו לא תהא סמכות לבית הדין הרבני, הדבר לא יצא לפועל, מסתבר שבעקבות לחצים של גורמים שתורת ישראל הייתה נר לרגלם, ויחד עם הסחבת הארוכה שמאז ההצעה הראשונה ועד החקיקה, הותיר המחוקק סמכות לבתי הדין הרבניים בתנאים האמורים.

אקדים ואומר שישנם אנשים ממחוקקי חוק הירושה שטוענים כי הבסיס לחוק אינו רק קונטיננטלי אלא מבוסס גם על המשפט העברי שהוא המשפט הראשוני והחשוב אם כי לא מחייב (לדבריהם), אמנם בדיקה שנעשתה ע"י פרופסור שמואל שילו בספרו שהוא פירוש לחוק הירושה, מעלה כי הבסיס לחוק הינו החוק הקונטיננטלי, בחוק ישנו מעט מעוד מהדין העברי כגון מזונות מן העזבון כפי שנעסוק בהמשך אך רובו של החוק אינו מבוסס על המשפט העברי כאמור.

החל משנת 1981 ניתנה אפשרות לבית הדין אף למנות מנהל עזבון, משום שבסופו של דבר צריך גם ליישם את הצוואה, הן במקרים בהם הכל מתנהל למישרים וכמובן במקרים בהם מתעוררות בעיות כגון נושים, עסקים שצריך לתפעל וכד', לאחרונה הייתי עד למקרה של עו"ד שנפטר והיה צריך לתת משכורת לעובדי המשרד עוד טרם חלוקת הירושה, היה צורך במינוי מנהל עזבון זמני ואח"כ במנהל קבוע, החוק במקורו אינו נותן לבית הדין סמכות למנות מנהל עזבון וכאמור רק החל משנת 1981 תוקן סעיף 155ד לחוק שקובע שבית הדין מוסמך גם לעניין זה.

נוגעים בדבר

סמכות בית הדין נתונה לו רק לאחר הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, כמובן היום ההסכמה נעשית באמצעות חתימה של כל הצדדים על טופס אותו ניתן לקבל במזכירות בית הדין, אך יש לברר מי נקרא נוגע בדבר שצריך את הסכמתו לסמכות בית הדין, האם כל אדם שמתנגד לצוואה נקרא נוגע בדבר. בהצעת החוק נאמר שנוגעים בדבר מדובר במינוח כולל וגמיש, כך שכמו במקומות אחרים בהם נאלץ בית המשפט לקבוע את הגדרותיו של החוק גם למינוח כולל וגמיש זה התייחס בית המשפט, ונתן את הגדרתו. הגדרה זו תלויה בהגדרת מינוח נוסף בחוק שהינו "מעוניין בדבר", מינוח שמופיע בסעיף 153 לחוק בעניין מי יכול להתנגד לצוואה או לפי סעיף 67 להתנגד לצו ירושה.

3 דעות נאמרו בהסבר מונחים אלו של נוגע בדבר ומעוניין בדבר דעתם של השופטים לוין וקדמי היא למעשה ההלכה המקובלת כדלהלן, פסק דין שניתן בתיק ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי, בתיק זה עסק בית המשפט במקרה של משפחה ערבייה בו מת אדם צעיר שהשאיר אלמנה והיא הציגה צוואה מסויימת שאחיו טענו שהיא מזוייפת כך שהאישה תקבל פחות לפי חוק הירושה ואביהם יקבל יותר, אביהם שהיה משותק לא יכל לטעון לעצמו ולכן טענו האחים כי הם נוגעים בדבר כיוון שירושת אביהם תגיע בסופו של דבר אליהם ולכן מתנגדים לסמכותו ל בית הדין השרעי.

השופטים קדמי ולוין טענו כי רק מי שמקבל באופן ישיר נקרא נוגע בדבר ומי שהוא רק בעל ציפייה לקבל לאחר תקופה נקרא מעוניין ולא נוגע ואינו יכול להתנגד לסמכות, השופט טל חלק עליהם וסבר כי כל מי שהוא בעל ציפייה סבירה הינו נוגע בדבר.

פסק דין של השופט אלון, בתיק ינון משולם נ' בית הדין הרבני, שם קובע כי המעוניין בדבר זה אפילו רחב יותר מציפייה סבירה אך מסכים כי הנוגע הוא רק מי שיש לו נגיעה ממשית.

כיום ההלכה האזרחית היא שרק מי שיקבל בפועל משהו מהירושה באם דעתו תתקבל נקרא נוגע בדבר שדרוש את הסכמתו לסמכותו של בית הדין, אך אדם שטוען להתנגד משום שבעתיד יכול להיות שיהיה לו חלק בירושה יכול אכן להתנגד לגוף הצוואה אך לא לסמכות. דוגמא נפוצה לשאלות כגון אלו הינם במקרה של אב שאינו מתנגד לסמכות בית הדין, אך ילדיו מתנגדים כיוון שבסופו של דבר הם היורשים של האב, כאמור לא תתקבל התנגדותם לסמכות.

נושה

אין הלכה פסוקה וחד משמעית בדין נושה המתנגד לסמכותו של בית הדין, מקובל לחלק בין נושה של יורש העזבון לנושה של המוריש, נושה של מוריש הוא נוגע בדבר כיון שגם ע"פ החוק וגם ע"פ ההלכה יש חובה לפרוע תחילה את חוב העיזבון אך נושה של יורש אינו נחשב נוגע בדבר. חילוק זה מסתבר משום שאם כל נושה של יורש יוכל להתנגד לסמכות איינו את סמכותו של בית הדין, מסתבר כי לאחד מהיורשים יש איזה שהוא חוב לבנק, במקרה והבנק גם יהיה נקרא נוגע חסל סידור סמכות בתי הדין. סברא נוספת בדין זה הינה שאין חובה על היורש לשלם לנושה מכספי הירושה.

סמכות לדון בסמכותו של בית הדין

האם לבית הדין יש סמכות לדון בדיני סמכותו, בבג"ץ משולם ינון נ' ביה"ד נפסק שאין לבית הדין סמכות לדון בדיני סמכותו בענייני צוואות וירושות, המקרה שם היה בידועה בציבור ובית המשפט קבע כי אין לבית הדין לדון בתיק זה ואף לא בסוגיית הסמכות, יוזכר כי השופט אלון היה בדעת מיעוט בפסק זה וטען שבית הדין כן מוסמך לדון בדינים אלו. פסק דין זה ניתן לפני כ-30 שנה בקירוב וייתכן והיום יש מקום לחלק וכן לדון בדינים אלו.

הדין שחל בבית הדין

מה הדין שחל בבית הדין, במקרה בו כל הצדדים הנוגעים בדבר קיבלו את סמכותו של בית הדין ע"פ סעיף 155 לחוק הירושה, לפי איזה דין ידון בית הדין? הוראת החוק בסעיף קטן ג' נקבע כך: "  בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו", (יוער, כי בהצעת החוק המקורית הוצע לדרוש שני הסכמות נפרדות האחד לסמכותו של בית הדין והשני להחלת הדין הדתי בפועל הסתפקו בהסכמה אחת) אם אכן בסמכותו של בית הדין לפסוק לפי הדין הדתי, תשאל השאלה הבאה, מה יקרה בתרגיל עוקץ שיחתימו את כל הנוגעים בדבר לקבל את סמכות בית הדין, ואז יטענו הבנים לנישול הבנות?

לכאורה זה נכון, אך בפועל הדיינים לא יאפשרו לעשות דבר כזה. ההסבר הוא כך, ככל שעוסקים בצוואה הרי לפנינו מה שכתב המנוח וזה רצונו אז זה מה שנעשה, אפ' במקרה שהצוואה אינה כשירה הלכתית, ישנם פתרונות להחיל את הצוואה כיוון שעולה בערכאות ולרווחא דמילתא אף יקבלו היורשים בקניין ובסופו של דבר נקיים את הצוואה. אך במקרה בו אין צוואה ואנו דנים בדיני הירושה, בית הדין לא ייתן את ידו לנצל הסכמה תמימה לסמכותו של בית הדין בכדי להונות את הבנות ולנשלם מן הירושה, בדרך כלל בית הדין יוביל להסכמים שיהיו מקובלים על כולם, לפעמים ע"פ הוראות חוק הירושה ולפעמים לפי הסכמת הצדדים אך לנישול הבנות בית הדין לא נותן את ידו.

מינוי אפוטרופוס

הוראת החוק בסעיף 155 "היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס רשאי בית הדין למנות לו אפוטרופוס לעניין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי". עם זאת החוק קובע בהמשך סעיף קוגנטי כי "ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה".

היינו לפי החוק בפטירת אדם מקבלת האלמנה 50% מהירושה והילדים חולקים בשווה, כך שאם ניתנה סמכות לבית הדין לדון בעניינה של קטינה, חייב בית הדין לעגן לה חלק לכל הפחות כמו זה המגיע לה ע"פ החוק.

ברוב המקרים כשאחד מההורים נפטר נוהגים הילדים להסתלק מן העזבון ולהותיר להורה החיי את העזבון כולו, התנהלות זו היא מן הצדק היושר והמוסר, אך לפעמים נוצרת בעיה במקרה בו נותרה אלמנה ולה קטינים שמדין תורה הם יורשים את העזבון כולו ולכאורה אין ביד בית הדין לסלקם מן העזבון לטובת אמם, במקרים מעין אלו ישנם דיינים שאכן נמנעים מלתת צו ירושה או שמפנים לרשם לענייני ירושות, אך לדעתי כן אפשר לעשות את זה ואסביר כיצד ניתן לעשות זאת.

הוראת סעיף 155ב כפי שהובאה מקנה לבית הדין את הסמכות למנות אפוטרופוס להסמיך את בית הדין, במקרה כגון זה שהוזכר ניתן למנות את האמא בעצמה כאפוטרופוס לטפל בעזבון שמגיע לילדים, אך כיוון שזה יכול לגרום לבעיה בהסדר המהותי עצמו נעדיף למנות את הסב אבי הנפטר לייצג את הקטנים, האפוטרופוס על אף שתפקידו לזכות בשביל היתומים מדין תורה יכול לחוב ע"מ לזכות, ואם הסב יסביר לבית הדין שעדיף ליתומים לקיים את הסדר החוק ש50% תקבל אמם ואין היגיון שהכל ירשם על שמם של הקטינים אזי יקבל בית הדין את ההסדר ויעשה את זה על פיו של האפוטרופוס.

דבר נוסף שהנהגתי בבית הדין שאני מבקש במקרים אלו שהאלמנה תגיד שככל שבעתיד מישהו ידרוש זכויות המגיעות לו מכח ההלכה, תסכים האלמנה לבוא לדון עימו בדין תורה, שילוב זה של הסכמת האפוטרופוס יחד עם הסכמתה של האישה לבוא לדין תורה מול כל אחד מילדיה אם ירצה למצות את זכויותיו מדין תורה, מאפשר לבית הדין לתת את הצו לפי דין תורה.

מזונות מן העזבון

פרק 6 לחוק הירושה הינו מזונות מן העזבון, פרק זה נכתב בהשראת הדין העברי כפי שמבואר בשו"ע אבן העזר סימן צג'-צד' בו מבואר זכאותה של האישה מדין כתובה למדור ומזונות מעזבונו של בעלה מה שנקרא בלשון העם הבטחת רמת חיי האלמנה מעזבון בעלה.

במקרים של זיווג שני, כשהאלמנה אינה אימם של היורשים, נוצרים לפעמים מתחים בעקבות כך שהיורשים רוצים ליהנות מעזבון אביהם המנוח כשמאידך האלמנה היא זו שמבקשת זכות מדור בדירה ושאר זכויות.

סעיף 155א לחוק כפי הובא לעיל קובע כי בית הדין מוסמך "לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון" כמובן לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך בכתב, בדין זה ישנו הבדל גדול בין דין תורה לדין האזרחי, דין תורה מגן על האלמנה ונותן לה זכויות מפליגות שאינה זכאית להם ע"פ החוק האזרחי, כדוגמה אפשר להביא מקרה של אלמנה עשירה, החוק בפרק שישי מגביל את זכאותה של אלמנה למזונות מן העזבון בכך שאיננה עשירה, ההלכה אינה מכירה במגבלה זו, כיוון שזכאותה של האלמנה היא מכח חיובו של בעלה בכתובה.

מסתבר שבמקרה של אלמנה עשירה לא יסכימו היורשים לקבל את סמכותו של בית הדין, כיוון שבבית המשפט לא תהיה האלמנה זכאית לזכויות שתקבל בבית הדין.

סמכות בית הדין לדון במזונות

סעיף 155 שהובא לעיל קובע בס"ק ה' כך: "(ה)  סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.", סעיף 4 בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 קבע כך: "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין." נמצא שלכאורה לא תשמע כלל טענת התנגדות לסמכות של הנוגעים בדבר.

אין פסיקה בנושא זה, אך מצאתי שהשופט המנוח בן ציון שרשבסקי בספרו דיני משפחה והשופט אלישע שינבוים בקובץ דיני ישראל ז' בהוצאת אוניברסיטת תל אביב במאמר בעיות בדיני משפחה, כתבו שאכן לפי הקישור הזה ניתן לעקוף את טענת הסמכות בתביעה למזונות מן העזבון