מאמרים

  • מדוע אין לגשת לבית הדין ללא ייצוג יוסף שאוליאן 14/03/2017
  • הדפסה שליחה במייל

    מדוע אין לגשת לבית הדין ללא ייצוג

    יוסף שאוליאן

     

     

    מאת: יוסף שאוליאן, טוען רבני מוסמך

    ראם 2, ירושלים 054-4584-333

     

     

    רבים מהנזקקים לשירותיהם של בתי הדין הרבניים בוחרים לגשת באופן עצמאי, כל אחד ושיקוליו שלו. בחלק ראשון של מאמר זה נסביר בקצרה מדוע ייצוג עצמי הוא טעות מוחלטת ונזק לבעל הדין שבחר בו. בחלק שני של המאמר נסביר את העדיפות שבשכירות שירותיו של טוען רבני על פני מקבילו עורך הדין.

     

    חלק ראשון: מדוע בכלל לשכור שירות לייצוג בבית הדין?

     

    אפתח במעשה שהיה, ללא השמטות וללא הגזמות.

     ש. (בדוי) הסתבך בפרשיית גירושין מסובכת ומכוערת, מן הסוג הגרוע ביותר, כזו שלא רואים הרבה.

    הסיפור החל כאשר אשת נעוריו של ש. החליטה מסיבות שלא כאן המקום לפרטן 'מפני הכבוד', כי היא מואסת בחיי משפחה ולמטרה נלוזה זו לא בחלה בשום אמצעי ולו השפל והגרוע ביותר. ש., אדם נורמטיבי המנהל חיים תקינים והגונים, מצא את עצמו נקלע בעל כרחו למערכת סוערת ורווית יצרים. ''אשתו'' דאגה שיושם מאחורי סורג ובריח בהאשמות שונות ומשונות כאחרון העבריינים. היו נגדו כ30 סעיפים (!!) בכתב האישום, ומפאת חומרת הדברים הוא הוחזק במעצר למשך כחודש ימים ולאחריו במעצר בית מרוחק למעלה משנתיים ימים.

    בהתחלה ניסה ש. להגיע להסדר שלום בית למרות הדברים הכה – חמורים מצד אשתו, אך משראה כי אין עם מי לדבר וכי המניע שעומד מאחרי אשתו הוא הדירה אשר נקנתה מכספי הוריו, הבין כי הוא מוכרח להלחם על חירותו ועל שמו הטב. הוריו שכרו עבורו בדמים מרובים עורך דין ממולח שייצג אותו בדין הפלילי.

    השנתיים וחצי הבאות היו מלחמת התשה עבורו, מלאות בדיונים ומתחים ותפילות. בסופן של שנים אלה יצא ש. בחסדי ה' המרובים ללא כל הרשעה.

    במקביל להליכים בבית המשפט, ניגש ש. לבית הדין הרבני. לאחר ההוצאות העצומות שנחתו עליו בהליכים הפליליים, חשב לתומו כי בבית הדין הרבני ההליכים יותר פשוטים וכי יסתיימו הרבה יותר מהר גם ללא ייצוג.

    הוא הגיע לדיון בגפו, ומולו ניצבה פרודתו שהגיעה עם ייצוג מארגון נשים מסויים. גם כששמע את טענותיהם האמיתיים למחצה או הריקים לחלוטין מאמת, לא חשב על ייצוג.

    לאחר כשלוש שנים הגיעו הצדדים לבית הדין הרבני הגדול, שם, שוב לבדו, וכשהוא עייף ומותש מכל המלחמות, חתם ש. על הסכם גירושין בו נקבע כי יתן גט במקום ולאחר מכן ידון בית הדין בכל הנוגע לרכוש ולדירה.

    ש. חשב, ובצדק, כי נקלעה לידו הזדמנות פז לסיים את הסכסוך, וחתם על ההסכם. גם פרודתו חתמה במקביל.

    בעוד שש. רץ באותו רגע לתת גט לאשתו, הרי שזו לא התכוונה לקיים את ההסכם בשום צורה. ש. ראה בעיניים כלות איך רכושו שלו משמש את גרושתו ומשפחתה שבאו לדור איתה, ואילו הוא שנישא בינתיים בשנית, נאלץ לגור בדירת חדר – ספק דירה ספק מחסן,  שכורה.

    אילו היה ש. לוקח מתחילת הדרך טוען רבני המתמחה במעמד אישי, אזי היה יודע על מה לחתום אם בכלל, היה מקבל את רכושו מוקדם יותר, אולי גם רוכש דירה ראויה במקום לשלם סכומים גבוהים עבור מחסן, והכנסותיו היו רבות על הוצאותיו.

    קרוב לעשור לקח לו להבין שמוטב בשבילו לשכור טוען רבני, ויפה שעה קודם.

    כשנכנסנו לפרטי התיק לא האמנו שתיק כזה נמשך שנים ארוכות רק בגלל תומתו של האיש. הגשנו בקשה חריפה ודחופה לדיון בבית הדין, שם הפכנו את הקערה על פיה. ש. קיבל גם שכירות ראויה עבור כל התקופה, לפחות הסוף היה טוב.

    גם אם אדם מכיר את החוק וההלכה ויודע את משפט הייצוג, הרי כבר אמרו חז''ל ''אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים''. דבריו של בעל דין אינם נשמעים כדבריו של מייצג. כשאדם מגיע בחוסר ברירה לפירוק שיתוף או כל סכסוך אחר, עליו לחשב רווח מול הפסד. הן הפסדים כספיים, הן הפסד של חודשים ושנים, או לאות ועצבים, אל מול רווח נקי של שנים שקטות, ורכוש שהציל. ברוב ככל המקרים אם יחשוב בצורה רציונלית, יגיע עד מהרה למסקה הנכונה והמתבקשת שעדיף לתת את ההגה ביד מי שהוציא רישיון לשם כך.

    בהצלחה!

     

     

    במאמר הבא אי''ה נסביר את העדיפות הברורה של טוען רבני על פני עמיתו עורך הדין לייצוג בבי''ד רבני.

     

  • חובת בית הדין לשמיעת הילדים בעניין משמורתם צבי גלר 19/02/2017
  • הדפסה שליחה במייל

    חובת בית הדין לשמיעת הילדים בעניין משמורתם

    צבי גלר

    חובת בית הדין לשמיעת הילדים בעניין משמורתם

    מחבר: צבי גלר

     

    הדעה שטוענת שעדיף לא לערב את הילדים נובעת מחשיבה שהילדים על פי רוב כלל אינם מבינים את הסיטואציה. על פי דעה זו, גם אם הילדים ייקראו לבית הדין הרבני על מנת להביע את דעתם, הם ידקלמו את מה שיאמרו להם, ובית הדין יתקשה לברור מתוך הדברים מהם דברי ורצונות הילד ומהם אמירות של הוריו אותם הוא מדקלם. בנוסף לכך, עצם הנוכחות וההופעה בבית הדין עם כל המתיחויות בין ההורים אינה מיטיבה עם הילד. מנימוקים אלו עדיף להחליט בענייני הילדים ללא התערבותם.

    מצד שני ישנם הורים שמעוניינים ודורשים שהילדים יישמעו בפני הערכאה השיפוטית. זאת מכיוון שלדעתם הדיינים רואים בהם, שלא בצדק, כגורמים להפרעה וכמסיתים כנגד הסדרי הראיה והם מבקשים מהדיינים שיזמינו את הילדים וישמעו מהם את דעתם. הדיינים, בדרך כלל, מתנגדים לשמיעת הילדים מהטעמים האמורים.

    האם ניתן לדרוש את שמיעת הילדים בבית הדין?

     

    הכלל

    לילדים, כבעלי דין, זכות להישמע בפני בית הדין ולהביע את רצונותיהם האישים ואת דעתם, טרם קבלת כל החלטה בעניינם. כלל בסיסי זה עלה ממקורות חז"ל עוד טרם האמנות וזכויות הילד האזרחיות: ציטוט מה"חלקת מחוקק" סימן פב ס"ק ט: "... ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להיפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים". גם "הבית שמואל" סימן פב ס"ק ט כותב: "והבת אצל אמה - רש"י פי' בת אצל אמה היינו אין כופין אותה להיות עם האב או אצל קרובים". מזה מדייק בתשובת מהר"מ פדוא"ה "אם רצונה להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה". רצון הילד כקובע בעניין משמורתו חוזר על עצמו ככלל פשוט ומחייב במספר מקומות בדברי הפוסקים כאשר קיימות השלכות לעניין המזונות אך בשום אופן לא ניתן לכפות הילד כנגד רצונו.

     

    גיל שמיעת הילד על ידי בית הדין לפי דין תורה

    שו"ת מהר"ם פדואה סימן נג, מגדיר מהו הגיל שבו אנו קשובים לרחשי ליבו של הילד וזו לשונו: "א"כ תלוי בדעת ובחכמת הבת ונוכל לומר כשהגיעו לפעוטות שמיקחן מקח וממכרן ממכר דיש להן דעת גדולות". כלומר בדרך רגילה שילד או נער רשאי לרכוש דברים כדבר שבשגרה. גם בשו"ת משנה הלכות חלק יד סימן צה כתב על דין הגמ' בת אצל אמא לעולם: "אבל אם רצונה להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה... והנה כל זה אפילו קודם שבגרה אבל לאחר שבגרה .... אבל אם רצונה להיות אצל האב אם אחיה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה וכל זה קודם שבגרה אבל לאחר שבגרה לית מאן דפליג שאם רצונה להיות אצל האב שאין כופין אותה אצל האם ואדרבה זה כבודה".

    ההתחשבות ברצונם של הילדים באה לידי ביטוי גם בפסקי דין רבניים,  (פד"ר ח"א עמ' 60, בפד"ר ח"ז עמ' 30, ובפד"ר ח"ב עמ' 299 ) בהם דנו בחיוב מזונות לילדים שאינם רוצים להיות אצל אביהם או אינם רוצים כלל קשר עם אביהם. נקודת המוצא באותם פס"ד שלילד יש זכות להביע את דעתו ואין ביה"ד כופה בניגוד לרצונו. כל הדיון ההלכתי באותם מקרים נסוב סביב שאלת חיוב האב במזונות אך אין כלל פקפוק ביחס לזכות הילד להביע את דעתו. 

     

    פרופ' א' שאקי ז"ל ב"עיוני משפטט' (תשמ"ג ד' 59-120)- במאמרו; "עיון מחדש בטיבה של זכות ההורים למשמורת ילדיהם הקטינים"- כתב כי מגיל 10 ועד גיל 16 זוהי "תקופת ההבחנה של רצון הילד". נראה מהאמור להלן כי על פי דין יש צורך גם בגיל מוקדם יותר לשמוע את הילד ובאופן ישיר על ידי הדיינים בכדי להכריע בעניינו או כדי לקבוע כי אחד ההורים הוא הפוגע בהסדרי הראיה.

     

    חובת בית הדין לשמיעת הילדים על פי הוראות חוקי היסוד והדין האזרחי

     

    בעוד שעל פי ההלכה יש לילדים את הזכות להביע דעתם, גם על פי החוק במדינת ישראל מחויב בית הדין לשמוע את הילדים. חובה זו נובעת מאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, שאומצה בישראל בשנת 1991, ובה נאמר: "בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם הן ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאליים ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי משפט, רשויות מנהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הקטין שיקול ראשון במעלה". ברע"א 4575/00 קבע בית המשפט העליון: "בהקשר זה יתחשב ביהמ"ש בדעת הילדים, באיכות הקשר בין הילדים לכל אחד משני ההורים, ביכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירת קשר בין הילדים להורה שאינו בעל משמורת .... אמות מידה אלה ישקלו לאור נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה".


    הזכות החוקתית של הילד להביע את רצונו באופן ישי בפני בית הדין

     

    זכויות הקטן תוארו בלשון ציורית בפסק דין בע"א ‎6106/92; "... קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם אם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".

    זכות העמידה, הטיעון והביטוי הוכרו כזכויות יסוד שהתעלמות מהן בכל ערכאה שהיא פוגעת בכשרות ההליך. לאור העובדה כי זכות הילד להישמע הינה חוקתית אזי ברור שאי שמיעת הילד בבית הדין הינה פגיעה קשה בזכויות הקטין שעלולה לגרור ביטולי החלטות במידה ובית הדין יסרב לשמוע את הילד ללא הנמקה ונסיבות חריגות.

     

    הוראות תקנות סדר הדין האזרחי

    בתקנה 258לג2. לתקנות סדר הדין האזרחי המחייבות את בית המשפט למשפחה נקבע; "בית משפט הדן בתובענה.......הנוגעת לילד, ייתן לילד הזדמנות להביע את רגשותיו, דעותיו ורצונותיו בעניין הנדון לפניו (להלן – שמיעת הילד) וייתן להם משקל ראוי בהחלטתו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד, אלא אם כן החליט בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שהילד לא יישמע, לאחר ששוכנע כי מימוש זכותו של הילד להישמע יגרום לילד פגיעה העולה על הפגיעה שתיגרם לו משלילתה". בתקנה 258לג6 נקבע; "בחר הילד להשמיע את דבריו לפני שופט, רשאי השופט להחליט לשמוע את הילד בנוכחות עובד יחידת הסיוע או עובד אחר של בית המשפט; בית המשפט יערוך תרשומת של עיקרי דבריו של הילד".

     

    תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים

    בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים קיים חיסרון בעניין זה משום שהתקנות לא תוקנו ולא הותאמו משנת תשנ"ג. אך אין ללמוד מחוסר הכתיבה בעניין כהסדר שלילי, הואיל וההלכה דורשת את ההתחשבות ברצון הילד וההלכה דורשת את שמיעת בעל הדין באופן ישיר על ידי הדיין. לכן ניתן להקיש מהתקנות האזרחיות לדרשת ההלכתיות שקדמו להם - לעניין סדר הפעולות בשמיעת קטין.

    התנהלותם בפועל של גדולי הדיינים

    בסיום נראה להזכיר את דברי הגאון הרב שלמה שאנן זצ"ל. דבריו פורסמו בביטאון משפט צדק 3; (שבט תשע"ה 2/15) בראיון שנערך עמו; שאלה: כטו''ר הגשנו הרבה פעמים בקשות לשמיעת הילדים והדבר נדחה. בבית המשפט ישנן תקנות ברורות בעניין? תשובה: ברור שלהביא ילדים לביה''ד זה לא חינוכי. ישנן צעקות,   בכיות, קללות וכו', וצריך לנהוג בחכמה, להיפגש איתם במקום אחר. הרבה פעמים הפגשתי ילדים אצלי בבית. אחד הדיינים בהרכב איתי היה קונה לילדים מיני מתיקה וישבנו עם הילדים. צריכים להיות יצירתיים.

    שאלה: אולי כדאי לקבוע כללים ברורים בעניין? תשובה: הכל לפי העניין. יש לעיתים חובה ויש שלא. כתוב בתוספתא "טובתו של נער מי מחל? שיעבודו מי מחל? צריך שיקול דעת. וכמובן מחוסר זמן, עדיף לשלוח למומחים שיכולים להקדיש שעות לילדים.

    הדברים האמורים תואמים את דברי הגאון הרב שלמה דייכובסקי שליט"א שפורסמו ביטאון משפט צדק מס' 4 כסליו התשע"ו דצמבר 2015: שאלה: בבתי המשפט, תקנות סד''א מחייבות לשמוע את הילדים, אבל בבתי הדין כמעט ולא קורה ששומעים ילדים, מדוע? תשובה: לא בריא להביא את הילדים לביה''ד כיוון שמקבלים הכוונה מוקדמת מהאבא או מהאמא עד כדי שאפשר להרגיש שהילד מדקלם. אפשר היה לשמוע את קול האב או האמא מתוך גרונו של הילד, זה משגע את הילד ומסבך אותו מה שהוא עובר לפני כן ובעיקר מה שעובר אחרי כן. מכיוון שאמר את מה שאמר הורגים את הילד הזה, זה הורג אותו לפני שאמר וזה הורג אותו אחרי כן על מה שאמר, על כן כשצריך לשמוע את הילד עם הזהירות הכי גדולה ולא באולם ביה''ד. אצלנו המומחה לשמיעת ילדים היה הרב שרמן....." 

    סיכום:

    קיימת לקונה מובנית בנושא שמיעת הילדים ואכן קיים הקונפליקט בין מעלת הצדק שבשמיעת בעלי הדין וזכות הביטוי של הילדים מול הנזק שמעלים הדיינים כחשש מעצם הופעת הילדים. כמסקנה ניתן ללמוד כי על ההורים לנסות בעצמם להכיר בדברי גדולי הדיינים על הנזק שבהתערבות הילדים בסכסוך ולאפשר להם להביע את דעתם מבלי לקחת חלק או צד. בשעת הצורך ניתן משפטית לדרוש את שמיעת הילדים על ידי בית הדין.

    לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי.  ליעוץ ניתן לפנות - טו"ר צבי גלר,  050-7664874

  • חיוב קיום הסדרי ראיה מדין חינוך צבי גלר 19/02/2017
  • הדפסה שליחה במייל

    חיוב קיום הסדרי ראיה מדין חינוך

    צבי גלר

    חיוב קיום הסדרי ראיה מדין חינוך

    מחבר: צבי גלר

     

    ישנם הורים משמורנים, אשר אינם מצייתים להוראות הסדרי הראיה שבפסק הדין או בהסכם הגירושין, אינם מביאים את הקטין בשעות המפגש ומחבלים במזיד בקיום המפגשים. על-מנת להתמודד עם מציאות זו, קיימות סנקציות רבות כנגד הורים אלו כגון: תביעה לבית הדין בגין הפרת הסדרי הראיה בהליך על פי "פקודת בזיון בית הדין", תלונה פלילית במשטרה בגין הפרת הוראה חוקית על ידי ההורה המשמורן (סעיף 287 לחוק העונשין), וכן קיימות הוראות המסמיכות את בית הדין להחיל סנקציות נוספות (סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות).   

    מנגד, ישנם הורים שנקבעו להם הסדרי ראיה אך הם אינם מקיימים אותם. מצבים אלו אינם חריגים וחוזרים על עצמם במקרים רבים. במקרים אלו, ההורה שלו נקבע הסדר הראיה אינו מגיע בימי הביקורים, אינו לוקח את ילדיו בשבתות שנקבעו, מסרב לקשר עם הילדים או מקיימו לסירוגין. הסיבות לכך רבות ומגוונות. לדוגמא, כאשר הורה שאינו משמורן נישא מחדש ומעוניין למסד את הקשר, בפרט אם גם לאשתו החדשה יש ילדים משלה או לשניהם ילדים משותפים. במקרים כאלו ההורה נדרש לטיפול אינטנסיבי במשפחתו החדשה, מציאות הגורמת לא אחת להזנחת הקשר עם הילדים מהנישואין הראשוניים. בנוסף, יש מקרים בהם ההורה נדרש לעבוד עד שעות מאוחרות על מנת לעמוד בתשלומי המזונות ופרנסת המשפחה החדשה, שבאים על חשבון הסדרי הראיה.

    האם ניתן לחייב את האב לעמוד בהסדרי הראיה? מה הטעם בהסדרי הראיה כפויים בין הורה לילדיו?  והאם יתכן הבדל בין בית הדין לבית המשפט בעניין כפיית ההסדרים?

    הגישה הכללית של בתי המשפט למשפחה (לדוגמא: תמ"ש חדרה 003426/02; ומאמרו של דר' יואב מזא"ה "אכיפה של הסדרי ראיה" הפרקליט נא תשע"א, וכן תמ"ש קריות, 37245-07-133) קובעת כי הסדרי הראיה אינם חובה אלא זכות. יש הגיון משפטי באי אכיפת הסדרי ראיה, שהרי אם נאכוף אותם בכלים של קנסות וחיובים, הורים רבים יימנעו מלכתחילה מלהתחייב בהסכמים להסדרי ראיה. זאת על מנת להימנע מחיוב שאכיפתו קשה. אי ההתחייבות תגרום לניתוק הקשר בין ההורה שאינו משמורן לילדיו ובכך תפגע טובת הילד. יתרה מכך, גם במקרה שתקבע בהסכמה סנקציה בין ההורים, הקובעת כי במידה ולא יתקיים ביקור יחויב ההורה בקנס, בית המשפט ימנע מלאכוף אותה. זאת ועוד, בית המשפט אף דוחה תביעות נזיקיות בגין אי קיום הסדרי הראיה, (תמ"ש 658-02-10, הש' צבי ויצמן) ובכך נותרים קיומם של הסדרי הראיה כעניין וולונטרי בו הרשות נתונה.  

    חיוב וכפיית הסדרי ראיה מדין חינוך

    הואיל ועל פי הנתונים הסטטיסטים (שנתון סטטיסטי לישראל 60 (2009)) ההורה המשמורן הוא בדרך כלל האם ואילו האב הוא שמגיע להסדרי הראיה, נדון בחיוב  האב לקיים את הסדרי הראיה מדין חינוך ויכולת בית הדין הרבני לאכוף את קיום ההסדר.

    דין חינוך הילדים הוא דין חובה מן התורה לכל אב שמחויב ומשועבד לדין זה בגופו.  (ראו בספר משך חכמה על הפסוק בבראשית יח, יט, ובספר שאלתות דרב אחאי פרשת ואתחנן סימן קמ"ב) החיוב נלמד מהפסוקים "ושננתם לבנך" (דברים ו ז), ו"למען יצווה את בניו אחריו" (בראשית יח יט). לחינוך האב חיוב זה אף גבוה משעבודו לחוב המזונות (על החשיבות שבדמות האב,  ניתן לקרוא במאמרו של דר' יאיר שיבר: אבהות,  ממזרות, בדיקת סיווג רקמות, כלום הגיע העת לשינוי?!  משפחוק, כרך ד' עמ' 253). מכך הרי שאם למזונות ילדיו יש לחייב האב, קל וחומר בקיום הסדרי הראיה שיש בהם תועלת לחינוך, ולכן וודאי שבית הדין חייב על פי דין לכפות את האב על כך.    

     

    חיוב החינוך גבוה מחיוב המזונות  - חיוב שבגופו

    קיימות דעות דיינים המחייבות אב לצאת לעבוד לפרנסת ילדיו מדין חובתו לחנך את הבן.  זאת למרות שלפי דין יש קושי לשעבד אדם לעבודה. 

    על גודל חשיבות החינוך וההסכמה כי על חינוך יש לכפות את האב, נאמר על ידי הגר"ב זולטי זצ"ל בכנס הדיינים: (הובאו על ידי הרב יועזר אריאל שליט"א בפסק דין  בד"ר (אזורי) טבריה בתיק  022168298): "בזמן הזה, יש לכפות את האב לצאת לעבודה כדי לזון את ילדיו. נימוקו הוא, שבזמן הזה ילד שאינו מקבל מזונות בבית הוריו יוצא לחוץ ומתחבר עם חברה מזיקה מאוד, ונעשה תלוי בחברה זו ועלול להגיע לגניבה ולפשע, ולכל תרבות רעה אחרת. לכן חיוב מזונות ילדים נכלל בחיוב של ללמדו תורה ובכלל זה גם החיוב למנוע ממנו הידרדרות לתרבות רעה ולפשע. חיוב תלמוד תורה הוא חיוב החל על גופו של האב, וכשם שהאב חייב לשכור לבנו מלמד, כך חל על גופו חיוב לעבוד, כדי שיהיה בידו לשלם למלמד". מתוך דברי הגר"י זולטי זצ"ל ניתן ללמוד על קיום נימוק נוסף לחיוב האב במזונות ילדים גדולים, גם ללא תקנת הרה"ר משנת תש"ד, שתקנה להאריך החיוב עד גיל חמש עשרה. לשיטתו, חיוב זה נכלל גם בתלמוד תורה וכל בית דין רשאי לכפות על כך ללא תקנה מיוחדת. יסוד זה גם נכתב בתקנות הרה"ר:  "בימנו אלה אפילו ילדים מבוגרים, קודם שהגיעו לגיל חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי". יש לציין שגם בירושלמי כתובות (פ"ד ה"ח( התבאר הנימוק לתקנת אושא לחיוב מזונות הבנות: "שלא יצאו לתרבות רעה".  על פי דברי הגר"ב זולטי זצ"ל ניתן לחייב מזונות גם עד גיל שמונה עשרה, כיוון שבזמן הזה, הסכנה צפויה לילדים גם אחרי גיל חמש עשרה אם יושלכו לרחוב, ולא ימצאו במסגרת הבית ובמסגרת הלימודים". דברי הדיין הרב יועזר אריאל הובאו, אם כן, כהשקפה ברורה כי חינוך הילד יוצר חיוב בגופו של אדם וגובר על טענות משפטיות של איסור לכפות אדם לעבוד.

     

     

    חובת החינוך מתחילה מגיל הינקות

    מובא בספר "עלי שור" (ח"א עמ' רס"ג) כי "החינוך מתחיל מיומו הראשון של הילד ממש, כי הרשמים מהנעשה מסביב נקלטים בו היטב, והם הולכים ומתגבשים מיום ליום. לכן גם ההנהגה עם תינוק בן יומו צריכה להיות מחושבת" (צוטט מספר נתיב החינוך עמו' 153 מול ה"ש 302) וגם בגיל הרך מאוד קיימת חובת החינוך (אוהב מוסר פרק כ').

     

    החינוך אינו מוטל על בית הספר אלא על ההורים

    כתב בשו"ע (יו"ד סימן רמ"ה סעיף ב'): "מצוות עשה על האיש ללמד את בנו תורה"... וכתב בספר אומר מיהודה: "ולא ידעתי על מה עכשיו אין נזהרים בזה. ואפילו הרבה לומדים אין נזהרים בזה... לכן הירא דבר ה' יהיה זריז במצווה זו, וילמד עם בנו או בני ביתו לפחות שעה אחת בכל יום. ומי שאין ידו משגת ללמד, לכל הפחות יאמר לבנו בבואו מבית הספר: בני, מה למדת היום והבן יאמר לאב מה שלמד, ויהיה השומע כעונה".

     

    היטיב לסכם זאת הרש"ר הירש (יסודות החינוך ח"ב עמ' ס- עח'): "אין ההורים יכולים לפטור את עצמם בשום אופן מחובת החינוך בזה שמפקידים את ילדם ביד המורה או בידי אחרים, ולהסתפק בזה שהמורים בקיאים היטב בענייניים אלה... אין ספק שאם ההורים היו מקדישים מזמנם לחנוך הילדים, היו מטיבים יותר להעניקם לבניהם מאשר המורים. בית ההורים מצטיין בכל התנאים הדרושים לחינוך, בניגוד לבית הספר ששם חסרים רוב תנאים אלו. יושר ונאמנות אינם בגדר ידע כי אם תכונות, סגולות נפשיות לכבוש את הרצון, להנחותו בתוך מסגרת חוקי המוסר ולכוונו לקראתם, וכן סגולת המשמעת מתוך רגש חובה... והמקום המתאים לזה הוא הבית". לסיכום קובע הרש"ר הירש: "בית הספר יכול לחנך לנימוסים ולדרך ארץ, אך גם בזה עיקר החינוך המשלים ימצא בבית".

     

    לסיכום: הסדרי הראיה וזמני השהות עם האב, הינם חובה וצורך לילד שאינו פחות ממזונות. גם במקום שאין מחייבים במזונות מחייבים בחינוך ("בית מאיר", הביאו הפ"ת (סימן ע"א, ס"ק ג')). על כן, על בית הדין לכפות על קיום הסדרי ראיה מדין חינוך הילדים, בפרט במקרים בהם הקשר עם האב יועיל לילדים. כך גם במקרה ההפוך, הורה שהסדרי הראיה אינם יוצרים דפוס התנהגות חיובי לילדים, יש צורך לשקול את התערבות בית הדין לביטול הסדרי הראיה עם האב.

     

     

    לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי.  ליעוץ ניתן לפנות - טו"ר צבי גלר,  050-7664874

     

  • תביעות נזיקין בבית המשפט בגין סרבנות גט הרה"ג יצחק אושינסקי 16/07/2016
  • הדפסה שליחה במייל

    תביעות נזיקין בבית המשפט בגין סרבנות גט

    הרה"ג יצחק אושינסקי

    תביעות נזיקין - התופעה

    הנושא שנעסוק בו הפך בשנים האחרונות לסוג של שיטפון, אנו עדים לעוד ועוד תביעות נזיקין שמוגשות לבתי המשפט האזרחיים בגין סרבנות גט, ואף כשלא מוגשות תביעות אלו בפועל אזי משתמשים בזה כאיום, ואף גרוע מכך ישנם אנשים הטוענים זאת כמשיח לפי תומו, ואכן בתי המשפט לא אחת פוסקים סכומים גבוהים מאוד בתביעות נזיקין אלו בגין סרבנות גט ופסיקות אלו פוגעות מאוד הן בבעלי הדין עצמם והן בבית הדין כיון שהן חוסמות את הדרך להגיע לסידור הגט כדין.

    אני מרגיש חובה לדבר על הנושא הזה דווקא בפורום הזה, הן משום שהמייצגים יכולים למנוע תופעה זו, והן מפני שהמייצגים הם אלו שבדרך כלל דואגים להגיש תביעה זו, ברור שלכשתובן הבעייתיות הגדולה הנוצרת ע"י תביעות אלו, שפעמים שתביא לסגירת תיק הגירושין בכלל או לכל הפחות להקפאתו,  אפשר ותוכל להימנע ע"י היושבים בפורום זה. בהמשך נעסוק בדרכים לפתרון  הבעיות הנוצרות בגין תביעות אלו.

    מרוץ הסמכויות

    לאחר הלכת פלמן אפשר לומר כי הייתה רגיעה יחסית במרוץ הסמכויות כאשר בין הערכאות שרר כבוד הדדי, אולם לאחרונה עם התפתחות המגמה שבהגשת תביעות נזיקין אלו נראה כי המתח חזר לשרור וקיימת התכתשות בין הערכאות.

    משיחות עם שופטים בתקופות האחרונות עולה כי עדיין קיימים שני נושאים בהם תהום פעורה בין גישתם של בתי הדין לזו של בתי המשפט, הנושא האחד הוא המדור הייחודי (ספציפי) - מקרים שבהם בתי המשפט מעוניינים לחלק את הרכוש ובית הדין מונע זאת בטענה שאולי יש עוד מקום לשלום בית. בית הדין רוצה לתת עוד צ'אנס ולמעשה בית המשפט מרגיש כי בית הדין חוסם את דרכו לפירוק השיתוף.

    הנושא השני, כאמור, הוא תביעות נזיקין בגין סרבנות גט, כפי שארחיב בהמשך נראה כי הנושא של תביעות נזיקין הוא נושא בלתי פתיר, מאז שהשופט מנחם כהן הוציא את החלטתו הראשונה בעניין זה מרגישים בתי המשפט כאילו יש להם איזו חובה מוסרית לעזור לבתי הדין להביא זוגות לגירושין, וללכת נגד הסרבנים והסרבניות, הם מוצאים לכך אסמכתאות בחוק לפי חוק הנזיקין, פקודת העוולה ועוד, ופוסקים פיצויים בגין סרבנות גט. בתי הדין אינם יכולים לקבל את הדבר הזה כיוון שזה פוגע בכשרות הגט, ועלול להרבות ממזרים בישראל.

    בדרך כלל, כאשר קיימת התנגשות בין גישות הערכאות, מי שאחראי לפתור את המשבר הוא בג"ץ, עד עתה התחמק בג"ץ מלומר את דברו בעניינים אלו בכל פעם שהגיע לפתחו, אך ברור כי בא יבוא היום ובג"ץ יצטרך לתת את דעתו בנושא, אך גם אם יאמר כי פסיקות אלו של נזיקין בגין סרבנות גט שרירות וקיימות, בתי הדין לא יוכלו לקבל זאת, שכן פסיקות אלו פוגעות כאמור בכשרותו של הגט.

    בג"ץ אינו יכול לבוא ולומר לבית הדין לסדר גט נגד דעתו ומצפונו, בית הדין יכבד את החלטת בג"ץ אך לא יוכל לסדר גט שלדעתו הוא פסול, הכלל הוא שבית הדין עושה גיטין כשרים ואינו עושה גיטין פסולים.

    סוג חדש של עיגון

    אם כן, נוצר סוג חדש של עיגון כאשר לא הבעל מעגן את האישה ולא האישה את הבעל אלא הערכאה שפסקה בתביעת הנזיקין היא זו שגורמת למעשה לעגינות בכך שמונעת מבית הדין לסדר את הגט.

    האמת תאמר כי בתקופה האחרונה קיימים לבית הדין כלים רבים על מנת לאכוף את פסקי הדין ולמנוע סרבנות גט, ניתן להגדיר זאת אף בכך שבתי הדין אגרסיביים בנושא זה של סרבנות גט ואינם מאפשרים כלל סרבנות, למעשה מאז חלותו של חוק קיום פסקי דין של גירושין ואליו נוספו גם תיקונים לחוק ועוד כלים שיפורטו בהמשך, ישנם בידי בית הדין כלים רבים ומשמעותיים המסייעים לבית הדין  להביא אנשים להתגרש.

    החוק עצמו מבוסס על הרחקות דרבנו תם, דהיינו הימנעות פסיבית של החברה מן האדם כאשר מדובר על שלילת רישיון נהיגה או שלילת קצבאות או שלילת האפשרות לצאת מן הארץ, אדם נורמטיבי לא יוכל לעמוד בהגבלות שהחוק מטיל עליו ויהיה חייב לגרש. מי שרגיל לנהוג ולא יכול לנהוג, או  שרגיל שיש לו חשבון בנק וסוגרים לו אותו או שרגיל לצאת מן הארץ ופתאום נהיה מוגבל, או מי שרגיל לקבל קצבאות והן נשללות ממנו, אותו אדם יילחץ מאד  ויבין שעדיף לו לתת גט.

    כך כשמגיעים לדרגה של כפיית גט ניתן לשלוח אדם למאסר, דבר שאנשים בדרך כלל אינם יכולים לעמוד בו, מתוך ניסיון אומר כי על פי רוב מספיק האיום במאסר בכדי שאדם ייתן את הגט ולא צריך להגיע לזה בפועל, בעניין זה קיים הבדל גדול מאוד בין בעל לאישה, כידוע ע"פ החוק החלטת בית דין אינה צריכה כל אישור, אלא בעניין הטלת מאסר על אישה שאז יש צורך באישור נשיא בית הדין הגדול שמזמין את האישה לשימוע ומאשר את ההחלטה, ללא אישורו לא ניתן להטיל על אישה סנקציה זו. יש לזה הסברים ויש גם ארגונים שדאגו לדבר זה, מה שברור שכעת זה החוק ועם זה אנו צריכים להתמודד.

    ככלל, ולידיעה בלבד, בצד המעשי בתי הדין משתמשים כנגד גברים בכלי זה של מאסר, ולמרות שישנם גברים רבים שנכלאים בגין סרבנות גט, בין נכלאים לתקופה ארוכה ובין נכלאים לתקופה קצרה, לגבי נשים בית הדין ממעט להשתמש בסנקציה זו של מאסר, זאת משתי סיבות: ראשית, בדרך כלל האישה מטפלת בילדים ובבית ומעגל הנפגעים כתוצאה ממאסרה יהיה גדול יותר, והסיבה השנייה מפני שלגבר יש אופציה של היתר נישואין שהרי אם האישה מסרבת בעיקשות לקבל גט למרות שחויבה בכך לבעל אפשרות לקבל היתר לשאת אישה שניה, מה שלא קיים בצד ההפוך.

    פסיקת הגירושין

    פסיקות הגירושין שפוסק בית הדין נפסקות בכמה דרגות:

    1. מצווה לגרש
    2. המלצה להתגרש
    3. הוראה להתגרש
    4. חיוב בגט
    5. כפיה לגט

    באופן אישי איני אוהב להשתמש במונח של מצווה לגרש כיוון שרוב הנידונים אינם שומרי מצוות והמושג מצווה אינו מחייב אותם כלל, הם אינם מקיימים מצוות אחרות וישנם אף כאלו שמצוות ברית מילה הייתה המצווה האחרונה שקיימו מימיהם, ומדוע שיחליטו לקיים מצווה זו. וכך גם במינוח 'המלצה להתגרש' איני נוהג להשתמש בהחלטות שוב כיוון שהמשמעות של המלצה להתגרש אינה ישימה, כדוגמה לדבר, אשתמש במשל לנאשם ברצח שיובא למשפט והשופט יקבע כי הוא ממליץ לנאשם להיכנס למאסר עולם.

    המלצה לדידי אינה החלטה שיפוטית, על השופט להחליט האם יש או אין מקום לגירושין. המלצה לגירושין, כלומר הצד שתבע גירושין נתון עתה לחסדיו של הצד השני אולי יואיל בטובו לקבל את המלצת בית הדין, לכן לדעתי פסקי הדין צריכים להיות בצורה מוחלטת האם מחייבים בגירושין או לא.

    לאחר שחויב אדם בגט כבר יש מקום להטלת סנקציות, מכאן הדרך פתוחה גם לעבות את חיובו מחיוב לכפיה כשאז נוכל גם להשתמש בכלי המאסר העומד לרשותנו מכח החוק.

    גם כאשר בית הדין שוקל לשלוח אדם למאסר, הוא בוחן  את מכלול השיקולים, כך לדוגמא, ייתכן  שאדם יישלח לכלא ל- 5 שנים כפי שמאפשר החוק, יתרגל לבית הכלא, ינהל את חייו שם וימשיך לעמוד עיקש בסירובו, ואז יהיה הרבה יותר קשה להוציא ממנו גט  מאשר טרם הוכנס למאסר, משכך יש לנהל שיחות עם גורמי הרווחה ועם הצוות של בית הכלא, ואף עם רב בית הכלא שישוחחו עימו וישכנעו אותו.

    כאן גם עולה השאלה לאיזה בית כלא לשלוח אותו, וכמובן כמה זמן ישהה בכלא, חרף כך שהחוק נותן עד 10 שנים (5 ועוד 5). כיון שכאמור, לעיתים יהיה הרבה יותר אפקטיבי לשלוח אדם לכלא למשך יומיים או שבוע מאשר לשלוח אותו לכתחילה ל- 5 שנים,

    כפיה בממון

    וישנן דרכים נוספות, לאחרונה גילו את סעיף 7א' לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 המתיר הטלת קנסות בגין אי ציות לפסקי דין של בית הדין, כך שאדם שאינו נשמע לפסק הדין המחייבו בגירושין ניתן להטיל עליו קנס כספי, שהרי גם בהלכה אדם שנפסק כי ניתן לכופו לגרש ניתן לכופו גם בממון, ע"י קנסות חודשיים שבועיים או יומיים, ולפעמים כלי זה יעיל הרבה יותר ממאסר.

    אמנם הדבר מצריך אישור של נשיאת בית המשפט העליון, אך בדרך כלל הוא מגיע, ואז יש בו אפקטיביות ותועלת רבה.

    הפן ההלכתי בתביעות נזיקין

    לאחרונה נכתבו מספר פסקי דין בעניין זה של תביעות נזיקין, כבר בשנת 2008 ניתן ע"י בית הדין הגדול פסק דין בתיק מס' 7041-21-1, במקרה זה חויב הבעל בגט ולא רצה לתת משכך פנתה האישה לבית המשפט שפסק כי על הבעל לשלם פיצוי חד פעמי על סך 400,000 ₪ ועוד הוצאות משפט ע"ס 40,000 ₪ ובנוסף תשלום חודשי ע"ס 4,000 ₪ בגין נזקים עתידיים, כאן הבעל נשבר והסכים כבר לגרש אך כמובן בתנאי שהאישה תבטל את פסק הדין. המקורות להלכה זו להלן:

    שנינו במשנה גיטין פח,ב: גט מעושה, בישראל - כשר, ובעובדי כוכבים - פסול ובגמרא שם, אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין - כשר, שלא כדין פסול ופוסל; ובעובדי כוכבים, כדין - פסול ופוסל, שלא כדין - אפי' ריח הגט אין בו.

    הסבר דברי הגמרא והמשנה; גט המעושה פירושו גט שאדם נותן נגד רצונו, למעשה על אף שהגדרנו לעיל כמה הגדרות לעניין החיוב בגט בגמרא ישנם שני מושגים בלבד:

     1. יוציא 2. כופין להוציא, משכך אומרת הגמרא כי גט שנעשה בכפיה - אם כדין, דהיינו שיש לכוף את האדם- הגט כשר ואם לא כדין, כשאין לכוף את האדם, אזי הגט אמנם פסול אך בכל זאת תיפסל  האישה, ובמקרה שימות בעלה, לא תוכל להינשא לכהן , ואם נעשתה הכפייה ע"י עכו"ם, דהיינו ערכאות של גויים, אזי אם כדין זאת אומרת יש לכופו אזי הגט פסול אך פוסל כדלעיל אך אם לא כדין, אזי אפי' ריח הגט אין בו.

    טעם הדבר שהסמכות לבית הדין לכפות למתן גט הינה משום "שליחותיהו קעבדינן", שאת זה רק בית הדין מוסמך לומר, אך ערכאות של עכו"ם שברור שאינם עומדים מכח שליחתיהו קעבדינן לא יכולים לומר זאת. וכך אף כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרשה הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול."

    ושואל הרמב"ם "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל,? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אע"פ שאמר בגויים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגויים אנסוהו אינו גט". 

    ולפי זה מסבירים הפוסקים כי האדם רוצה להתיישר עם הדין האמיתי כדברי הרמב"ם זה רק כשבית דין של ישראל כופה אותו שאז הוא מתיישר ורוצה לקיים את רצונם של בית הדין היהודי, אך כשנכפה ע"י גויים הרי שהוא מתיישר עם רצונם ורוצה לעשות את רצונם כלומר אינו רוצה לקיים את ההלכה אלא את רצון הגויים ומשכך הגט יהיה מעושה.

    אונס ממון בהלכה

    ידוע מהראשונים כי הכפייה לא צריך שתעשה דווקא בשוטים אלא אפי' אונס ממון נקרא אונס, אך נחלקו במקרה  שאדם קיבל על עצמו להתחייב בקנס אם לא יגרש האם אף זה נקרא אונס, וכהערת ביניים אעיר כי זהו הנושא של הסכמי קדם נישואין השנויים במחלוקת רבתי האם בסופו של דבר התחייבותו של האדם גם נקראת אונס או שמא הוא גרם לו, ולמעשה הרמ"א פסק שיש להחמיר בזה ולא עושים כאלו גיטין.

    כפייה עקיפה

    ישנם מקרים בהם האדם יפטר מחיוב ממוני אך לא יהיה בזה גדר של כפייה, כיצד ? במקרה בו לא הכרחנו את האדם לשלם, וגם לא פסקנו עליו תשלום וההכרח והכפייה מגיעים מכיוון אחר, לדוגמה אדם שלא התייצב לדיון מספר פעמים והובא לדיון בצו הבאה, האדם יכול להילחץ מהסיטואציה ולהיות מפוחד ויכול להחליט לגרש את האישה בגלל הלחץ בו נמצא, במקרה כזה האדם לא נכפה כלל לתת גט, אלא רק להגיע לדיון והגירושין במקרה זה הינם כשרים לחלוטין.

    דוגמה נוספת היא אדם שחויב בהוצאות משפט, ויודגש כי מדובר בהוצאות משפט שנפסקו בהצדקה ללא כל קשר לסידור הגט, לעיתים ניתן להציע לו לתת את הגט תמורת ויתור על ההוצאות שנפסקו כנגדו, זאת כמובן בהתחשב בכך שההוצאות נפסקו בהצדקה ועוד טרם הפך אותו אדם לסרבן, כך שאין בכך בעיה של כפיה ממונית.

    בפסק הדין הנזכר שואל הרב אלגרבלי, לכאורה מדוע יש לקשר בין פסק הדין של בית המשפט לזה של בית הדין והלא פסק הדין לגירושין ניתן והוא חלוט ואין כל קשר עתה להליך החדש שביצעה האישה בבית המשפט.

    אך התשובה כפולה, ראשית, ברור שהבעל שחויב מקשר בין הדברים והוא אינו רואה את פסיקת בית המשפט כפסיקה סופית, הבעל בטוח כי יצליח לשכנע את בית הדין הרבני כי ייתן גט תמורת ביטול פסק הדין של בית המשפט, והטעם הנוסף, שהוא מאוים כל הזמן משום שאם ימשיך לעמוד בסירובו אזי יפסקו כנגדו חיובים נוספים כך שאימת הדין של בית המשפט מרחפת עליו תמיד ונחשבת כחלק בלתי נפרד מכפייתו לגירושין.

    אמנם יש רמ"א בסימן ר"ה ומקורו מדברי המהרי"ק הקובע כי "עביד איניש דגזים ולא עביד", כלומר אין באיום על אדם משום כפיה וזאת משום שאין באיום לקבוע כי אכן ימומש, אך ביחס לתביעות נזיקין אין לזה שייכות מכמה טעמים

    1. משום שכבר תבעו אותו ועשו לו
    2. משום שמדובר באיום על משפט שאף אם תתבע מי אומר שתקבל אך כאן מדובר באופן שכבר זכה התובע בתביעתו.
    3. מדובר באופן בו אין באיום הנאה ממשית למאיים כגון אדם המאיים כי ישלח אנשים להכות את חברו שאין השולח נהנה מההכאה אך כאן הצד התובע נהנה מהכסף שיקבל שאין הכסף קנס לאוצר המדינה אלא לכיסו של התובע וודאי שיש באיום ממש.

    הסמכות

    עד עתה דיברנו בפן ההלכתי עתה אעבור לפן החוקי, יש לדון למי בכלל הסמכות לדון בתביעות אלו שהן חלק ברור מהליך הגירושין, הערכאה היחידה שכל כולה מתעסקת יום יום בנושאי גירושין הינה בית הדין הרבני, התערבותה של ערכאה אחרת בבואה להכריח צד בנושאי גירושין הינה פלישה לשטח סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, לעניין זה אצטט קטע מדברי הרב אלגרבלי בפסק הדין הנ"ל:

    "נושא זה של מתן הגט ודרכי הטיפול בסרבנות גט, קרי: הוצאת צווי הגבלה עד כדי מאסר, הם בסמכותו הייחודית של בית הדין, ונקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 ובחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ"ה-1995. העיתוי המתאים ליישום דרכי האכיפה על פי דין תורה, קשורים למתן פסק דין לגירושין, והמינון של היקף הסנקציות תלוי בדרגת החומרה של פסק הדין לגירושין. דרכי האכיפה הנ"ל ועיתויים הינם בסמכותו הבלעדית של בית הדין, המפעיל לעניין זה אך ורק את דין התורה. החוקים שצוינו נותנים את המסגרת החוקית ואת האמצעים האופרטיביים ליישומו של דין התורה. כל תביעה מחוץ לתביעה הנתונה לסמכות בית הדין - כתביעת נזיקין בבית המשפט האזרחי - בגין אי מתן גט, אשר התוצאה המעשית שלה היא בבחינת זרז למתן גט, מהווה התערבות בדין התורה בענין של גירושין, ומסכלת את אפשרות ביצועו של הגט.

    דעתנו היא, שתביעת נזיקין בגין סרבנות גט נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, בהיות תביעה זו "ענין של גירושין" במשמעות חוק שיפוט בתי דין רבניים (וראו והשוו: ע”א 401/66 ברוריה מרום נ' בן ציון מרום כא (1) 673). תביעה שכזו ניתן להגישה לבית הדין הרבני, ובית הדין יפסוק בה לפי דין תורה. לא ניתן להפעיל בקשר לכך את הדין האזרחי החל ככלל, במדינת ישראל, לגבי עניני ממון, מאחר וסעד הפיצוי בתביעת הנזיקין בגין סרבנות גט משולב ומעורה מניה וביה בשאלת כשרות הגט, עד כדי חוסר יכולת מוחלט להפרידם."

    לטענה כי התביעה היא בגין נזק ולא כלי לאכיפת גירושין

    ישנה טענה הנשמעת רבות מפי עורכי דין והיא כי תביעת הנזיקין אינה קשורה כלל לגט, אלא מושתתת אך ורק על הצער והסבל אותם עוברת האישה, סברה זו נכתבה אף ע"י בתי המשפט לא פעם, אך בישבנו בבית הדין וכשמקלפים את כל הטענות אי אפשר שלא לחוש בשקר הזועק מטענות אלו, שהרי בסופו של דבר ישיב עורך הדין לשאלת בית הדין, שאכן אם הבעל יגרש אז יסכימו לכך וכך וכד', ברור אם כן שהנושא היחיד הוא הגט ולא הצער שנגרם ושאר הטענות. משום כך ממשיך הרב אלגרבלי כך:

    "אמנם אין אנו מוסמכים לבטל את פסיקת בית המשפט האזרחי, ונושא זה כלל אינו עומד בפנינו. פורמלית הדרך לביטול פסיקת בית המשפט היא בהגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ואחר כך, אם יהיה צורך – בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. אך איננו יכולים לדעת מה יהיו תוצאות ערעור, אם יוגש על פסק הדין הנזיקי. ייתכן, שבניגוד לדעתנו, ייקבע בפסק דין של בית המשפט העליון, כי המשפט הישראלי יכול לסבול תביעת נזיקין בגין סרבנות גט בבית המשפט האזרחי, בכפיפה אחת עם תביעת גירושין בבית הדין הרבני. ואולם, התוצאה המעשית תהא, שהאשה תיאלץ לבחור בכל מקרה קונקרטי איזה מבין שני ההליכים היא מעדיפה לנקוט. רבים הם הסכסוכים שבהם עומדות לרשות התובע דרכים חילופיות לתביעת סעד. לפעמים, דרכים אלו עשויות, או עלולות, לסתור זו את זו ולהוביל לתוצאות שונות בתכלית, והתובע מחליט איזו מן הדרכים משרתת באופן מיטבי את האינטרס שלו. כך גם כאן: אשה המעדיפה לקבל לרשותה דמי נזיקין שפסק או שיפסוק בית המשפט האזרחי, לא תוכל להלין על כי נחסמה מפניה הדרך לסידור הגט. חסימת הגט כשלעצמה, כתוצאה מתביעת נזיקין, עשויה להוביל למסקנה שהגט אינו חשוב די הצורך לאשה – היא מעדיפה את התוצאה הכספית של תביעת הנזיקין - וייווצר בכך, לכאורה, מעגל שוטה...

    ... תביעה נזיקית בבית המשפט בגין סרבנות גט, מביאה איפוא לאשה נזק, יותר מאשר תועלת. התביעה מביאה למצב שבו נחסמת הדרך בפני בית הדין לדון בתביעת הגירושין, ואם בינתיים כבר ניתן פסק דין לגירושין, בית הדין חסר אונים באשר ליישום פסק דין לסידור הגט. אין ביכולת בית הדין לאפשר מתן גט לאשה, מאחר ויש עישוי על הגט שלא כדין. גם אם הבעל יעמוד ויצווח לפנינו ככרוכיא כי הוא מעונין לתת את הגט, אסור לבית הדין לסדר את הגט, בהיותו מעושה. על אחת כמה וכמה כך, כאשר הבעל אינו מעונין ליתן את הגט עקב פסק הדין הנזיקי. לפיכך, אין לומר כי בית הדין מאלץ את האשה לוותר על דמי הנזיקין שנפסקו לה, גם אם נניח כי בית המשפט היה מוסמך לפוסקם. בית הדין פוסק כי לא ניתן לסדר גט על פי דין תורה בנסיבות אלו. תחליט האשה איזה סעד משפטי רצוי לה. תחליט האשה מה היא העדפתה. בידה בלבד, בהקשר זה, זכות הבחירה."

    אלטרנטיבה לתביעת נזיקין ע"פ ההלכה

    במאמרים רבים מובאות אלטרנטיבות שונות לתביעת נזיקין אף בבית הדין בהתאם לקריטריונים ההלכתיים, ישנם סעיפי הלכה רבים שלעיתים ניתן ליישמם  בתוך כותלי בית הדין, כך גם הרב אלגרבלי מביא את הדברים, כדלהלן:

    פוסקי ישראל בכל הדורות עסקו במגוון רחב של תביעות נזיקין. אין מניעה להגיש לבית הדין תביעת נזיקין בין בני זוג בגין בושת וכדומה עקב הזנחת צד אחד את השני לחרפה ולאנחות וזאת גם כשהיא כרוכה בתביעת גירושין. אולם צריך שיהיה ברור כי תביעת הנזיקין לא נועדה כדי ללחוץ על הבעל ליתן גט בניגוד לדין תורה. רק כמראה מקום, ולאו דווקא בהקשר לסרבנות גט, אציין את שו"ת רב פעלים חלק ב-אה"ע סימן ג בנדון קדש אשה בפומבי ואחר קדושין מאס בה בלי טענה וסיבה ורוצה לגרשה אם חייב בבושת שלה, וכן עיין ספר שמחה לאיש לגאון המפורסם ראשון לציון יש"א ברכה בסי' כ. כאמור, תביעת נזיקין הקשורה לסרבנות גט הינה חלק אינטגרלי של ענין הגירושין ,אולם  רק בית הדין הרבני מוסמך לדון בה ורק בית הדין יכול לקבוע אם ועד כמה עשויה התביעה להשפיע על כשרות הגט.

    כפי שכבר הקדמנו, יכולים בתי הדין לתת קנסות לפי סעיף 7א וברור שדמי בושת אינם גרועים מקנסות אלו, כך גם יכול בית הדין לפסוק מדין קנס מזונות מעוכבת, ופעמים אף כשהאישה עובדת ומרוויחה וזאת כיון שנפסקו מדין קנס ולא מדין מזונות אישה רגילים, כך שכאשר הבעל מבין שהוא צריך לזון את אשתו יתכן ויעדיף לגרשה חלף תשלום מזונותיה.

    דמי בושת הינם קנס שמחייבים בפועל, כבר בתשובות הרא"ש הביא לחייב חתן שעזב את כלתו כך בסימן ר"ז בדיני אסמכתא יש חיוב מדיני בושת שניתן להחילו בבית הדין הרבני.

    ביום 11/03/2013 הוציא בית דיננו פסק דין בתיק מספר 538765-6, באותו מקרה, הבעל חויב בבית המשפט בקנס של 192,000 ₪  וטען שהוא מבין שאם לא ייתן את הגט הוא עלול לקבל קנס נוסף ולכן הוא מוכן לתת את הגט, לעומתו טען ב"כ האשה כי אין קשר בין פסק הדין של השופטת שניתן בגין התעללות נפשית של האיש באשה במשיכת הגט, לבין מתן הגט אך בהמשך הוסיף ש"השופטת התרתה בו שיסיים את ההליך, אך הוא לא רצה לשמוע, והוא לא הותיר ברירה בפני בית המשפט אלא לקנוס אותו."

    בית דיננו כתב מספר נימוקים לפיהם לא יוכל לסדר את הגט באשר מדובר בגט מעושה, עתה אצטט דברים התומכים בדברי אך דווקא מדברי שופט, להלן בעניין זה דברי כב' השופט סילמן ניצן (תיק תמ"ש 48362-07-12) שכתב כך בתוך דבריו בעניין תביעות נזיקין שתכליתן קידום הליך הגירושין המוגשות בפני בית המשפט:

    "25. מתן פתח רחב להליכי נזיקין בגין רצון להתגרש, עלול להביא לזילות מוסד הנישואין; מדרון חלקלק בפתח – האם כל סירוב לגירושין דינו תביעה???

    26. די יהיה במריבת אוהבים, בני זוג צעירים בתחילת דרכם, כדי להקים עילה; די יהיה ב"הקדיחה תבשילו" – כדי להפר חובת זהירות; הרי לך תכתיב- התגרש כעת, שאחרת תישא בנזק; אם אצו צדדים להגיש תביעות, אוץ יאוצו למסור ספר כריתות. ואנה אנו באים???"

    ובהמשך כתב: "מעבר לעובדה שהליכי נזיקין, בגין כל עילה שהיא, ייצרו חוסר ודאות, ייצרו הם כר פורה לחיכוך והגשת הליכים נוספים בין בני זוג; כר זה יאריך סבלם של המתדיינים, יאריך הצלקות שתיגרמנה מעצם קיום ההליך, וימנע הגשמת החתירה לפתרון; ניסיון העבר מלמד- כי מקום בו נפתח הפתח להגיש תביעות, בעילות "רגילות" (להבדיל ממקרי קיצון), נמלא הפתח כהרף עין, ושימש כמצע להתדיינויות בלתי פוסקות"

    וכך בהמשך: "יש להיזהר מהתערבות יתר, נזיקית, בתחום סידור הגט, שמא לא רק הגט בין הצדדים הקונקרטיים הוא שיוכתם בחשש של "גט מעושה", אלא שהשימוש התדיר בכלי הנזיקין, עלול ליצור חשש מכאן והלאה לגבי כלל הגיטין המבוצעים"

    בפסק הדין הוא מזכיר את הגישות השונות בבתי המשפט מתי יש לחייב בנזיקין, וככלל אין גישה חד משמעית כאשר ישנם שופטים המחייבים פיצויים מבלי שיש בכלל חיוב בגט וישנם המקצינים ומחייבים רק כאשר נפסק שיש לכפות לגט.

    לעומתם השופט עמית בבג"ץ 2609/05 כתב כי " אני סבור כי ההלכה היהודית מעמידה ארגז כלים מרשים דיו כדי לחלץ אישה מבעל סרבן גט מקום בו הנישואין הם קליפה ריקה מתוכן" וזו היא אכן המציאות כפי שהובא בתחילת הדברים ואין כל צורך לרוץ ולרעות בשדות זרים.

    תביעת נזיקין בגין החלטה לדיון בכתובה טרם סידור הגט

    מקרה נוסף שהיה בבית דיננו,  בית הדין רצה לסדר גט בין בני זוג שנפרדו דרכם, אולם הבעל מיאן לסדר את הגט טרם תוכרע שאלת הכתובה, בית דיננו קיבל את עמדת הבעל והוציא החלטה לפיה נושא הכתובה ידון טרם ביצוע הגירושין בפועל.

    האישה שמיהרה להתגרש ולא הייתה שבעת רצון מהחלטת בית הדין אצה לבית המשפט להגיש תביעה נזיקית, משנודע על כך לבית דיננו הוציא בית דיננו החלטה לפיה ההליך בבית הדין לא יקודם כהאי לישנא:

    "בנסיבות דידן, אף שהבעל מסכים להתגרש, אך תנאו בצידו; קיום דיון בכתובה ופסיקתה טרם מתן הגט. בית הדין אישר מתווה זה בהחלטתו מיום ו' בכסלו תשע"ג (20.11.2012), כך שבית הדין, זה שבסמכותו לקבוע את מועד סידור הגט בפועל, קבע את לוח הזמנים, ולא נוכל לקבל מצב בו הבעל נאלץ לתת גט נגד רצונו או טרם זמנו, בשל תביעה לפסיקת פיצויי נזיקין המונחת לפתחו.

    לאור האמור בית הדין קובע כנ"ל – בשלב זה, טרם קידום הליך הגירושין כולל דיון בשאלת הכתובה, על האשה להמציא אסמכתא לבית הדין כי תביעתה לפסיקת פיצויי נזיקין נמחקה, וכן התחייבות האשה כי לא תגיש תביעה כעין זו כנגד הבעל אף בעתיד, כדי שלא יהיה הדבר בגדר "חרב המתהפכת" מעל ראשו של הבעל, איום אשר לכשעצמו פוגם בכשרות הגט, כמובא בפסיקה ההלכתית, וכפי שיפורט להלן.

    אך פה ראינו להוסיף את הדברים הבאים "ואמנם בית דין דנן התלבט – שהרי תביעת נזיקין זו שהוגשה כנגד הבעל, אין היגיון בצידה, והסבירות נותנת כי אף השופטים הנוטים לפסוק פיצויי נזיקין כנגד סרבני גט בגין עילות עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה וכד' (מכח חוק העונשין או פקודת הנזיקין), לא יראו בנסיבות דידן, בהם הבעל מבקש לבדוק חיובו בכתובה טרם סידור הגט והצדדים עדיין בתחילת ההליך, עילה חוקית לפסיקת פיצויים (וראה לדוגמה תמ"ש 26190-08 מאת השופט בן ציון גרינברגר, סעיף 27, שאין לקבל תביעות אלו בשלבים מוקדמים של ההליך בבית הדין). ברם, מאחר שמצאנו פסיקות מגוונות בתביעות לפיצויי נזיקין שהוגשו לבתי המשפט ברבות השנים, ואף בית המשפט אליו הוגשה תביעה ספציפית זו לא דחה אותה על הסף, לא נוכל לשלול לחלוטין אופציה לפסיקת פיצויים אף בנסיבות דנן. לכן גמלה בליבנו ההחלטה להתייחס לתביעה זו כאיום ממשי כנגד הבעל, על כל המשתמע מכך."

    הליך הגירושין אכן הופסק אך האישה ערערה על ההחלטה לבית הדין הגדול שדחה את הערעור והשאיר את התיק סגור. בשלב מסוים הסכים הבעל לגרש אך האישה המשיכה את ההליך אותו התחילה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, אך השופט בן ציון  גרינברגר דחה את תביעתה, הוא סקר את הפסיקה ואת החלטות בית הדין בעניין, ובסופו של דבר כתב כך "בנסיבות, שעה שהערכאה המוסמכת לא ראתה בתובע כסרבן גט וראתה בבקשתו בשאלת הכתובה בטרם הסדרת הגט כסבירה, אין מקום ליחס לתובע חוסר תום לב ולראות בהתנהגותו כסרבנות גט וכו'. בית הדין ראה בדרישה זו כדרישה סבירה וגם אני אינני מוצא כל פגם בדרישה זו וכו'. אשר על כן, אני דוחה את תביעת הנזיקין"

    כעת הודיע שוב הבעל שמסכים לגרש, אך נוצרה בעיה חדש והיא ערעורה של האישה לבית המשפט  המחוזי, כאן התלבט בית הדין משום שמחד הבעל טוען כי רוצה להתגרש, אך מאידך רצונו אינו מספיק לנו עת הוא מאוים בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, מצד שני יתכן ואין לראות בכך איום כיוון שבית המשפט לענייני משפחה דחה את העתירה אזי ישנו סיכויי רב כי הערעור ידחה גם הוא.

    אך מה נעשה והגדרת המהרי"ק ושאר הראשונים כי לא יתכן לסדר גט כשהבעל מאויים "עד שיוסר האיום לגמרי" ובוודאי לא ניתן לומר כאן כי האיום הוסר לגמרי, משכך הוצאנו החלטה מנומקת לפיה לא נוכל לסדר את הגט.

    אכן בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, ושוב הודיע הבעל כי מעוניין לגרש אך דא עקא שהאישה פנתה לבית המשפט העליון, כאן הדילמה כבר גדלה כיוון שהבעל כבר החל ללחוץ כי הוא מעוניין להתגרש מחד ומאידך הסיכוי כי העתירה תתקבל היה קטן מאוד, אז אולי כן ניתן לסדר גט, לאחר שביררנו עם יועצים משפטיים כי אכן הסיכוי לערעור שואף לאפס סידרנו את הגט כאשר באמת האישה הגישה בר"ע שנדחה על הסף בסופו של הדבר.

    מסקנת הדברים כי גם איום מוחלש מהווה איום, ועל התובעים תביעות נזיקין לקחת את זה בחשבון.

    הוצאת סרבן ממאסר מפני הגשת תביעת נזיקין כנגדו

    באחד מבתי הדין הרבניים ניתנה החלטה במקרה של סרבן גט ששהה תקופה ממושכת במאסר עקב סרבנותו, כנראה שהשהות הממושכת במאסר פעלה דווקא לרעה והבעל שהתרגל לחיים במאסר סירב לתת גט, האישה שכבר נואשה החליטה כי יתכן ותביעת נזיקין תעורר את הבעל למתן גט ואכן הגישה כנגדו תביעה נזיקית, משנודע הדבר לבית הדין קבע אותו בית הדין כי מעתה מי שגורם לעיכוב הגט היא האישה ולא הבעל והוציא החלטה בה קבע כי אם האישה לא תבטל את תביעת פיצויי הנזיקין בגין סרבנותו של הבעל אזי ישוחרר הבעל מהמאסר, האישה לא הסכימה להסיר את התביעה ובית הדין שחרר את הבעל ממאסר שכן הבעל כבר אינו סרבן גט, אלא האישה גורמת לעיכובו של הגט.

    הלכה האישה וערערה על כך לבית הדין הגדול, ולאחר 8 דיונים רצופים שהתקיימו בעניין, בסופו של דבר קבע בית הדין הגדול כי מאחר והאישה אינה מוכנה להסיר את תביעתה לפיצויי נזיקין הבעל כבר אינו סרבן והוא שוחרר ממאסר.

    האישה לא הרפתה ופנתה לבג"ץ בטענה כי שנים רבות היא מעוגנת ע"י הבעל וברור לכל כי הוא הסרבן, וכי זכותה החוקית לתבוע פיצויים ומדוע ישוחרר הבעל, בג"ץ נתן את החלטתו וקבע כי הצו למאסר יעמוד בעינו עד להתקיים הדיון בבית הדין הגדול ובית הדין יהיה רשאי להורות על המשך ההליכים ולקבוע אם לשחרר את הבעל ממאסר או לא, למעשה בית המשפט העליון בחר להותיר את המצב על כנו ולא להכריע טרם יסיים בית הדין הגדול את ההליך.

    בית המשפט העליון ביקש לקבל חוות דעת מאת היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים דאז הרב עו"ד שמעון יעקבי (כיום מנכ"ל בתי הדין), הרב יעקבי כתב חוות דעת מעניינת ותוכן הדברים היה, כי זוג שבוחר להינשא כדמו"י הרי שמשתית את נישואיו על דרך ההלכה ומשכך מחויב הוא להלכה, ולפיכך אם ההלכה מתנגדת להגשת תביעות נזיקין כנגד סרבנים הרי שלא יכול אדם לבוא ולטעון שמעוניין לפעול בניגוד להלכה.

    ובהמשך כותב כי "למיטב ידיעתי רוב האנשים שנפסקו לטובתם דמי נזיקין ויתרו בסופו של דבר על דמי הנזיקין לטובת קבלת הגט"

    וכאן הוא טוען טענה כבדת משקל, וכי יעלה על הדעת שאדם שנישא בנישואין קתוליים יבוא לכנסיה ויטען כי רוצה להתגרש, וכי אם אינו יכול הרי שמעוניין בתביעת פיצויי נזיקין, הרי ברור שאם התחתנת בצורה כזו שאינה מאפשרת גירושין ברור שאין מקום לתביעת פיצויים כלל, כך להבדיל אלף אלפי הבדלות למי שמתחתן כדמו"י ישנם הרבה חוקים איך וכיצד ניתן להתגרש הכיצד יעלה על הדעת  להתחתן במסגרת אחת ולתבוע להתגרש במסגרת אחרת.

    וכך הוא מסיים "אעיר רק כי פתיחת שערי בתי המשפט לתביעות בגין נזקים בלתי מוחשיים הקשורים בחיי המשפחה, עלולה להוביל למדרון חלקלק שבמסגרתו ירבו התביעות בין בני משפחה. בכך יסרבל עוד המצב המשפטי המורכב בלאו הכי של דיני המשפחה. האם יסכין בית המשפט עם תביעות נזיקין בגין בגידה של בן זוג? האין בגידה בגדר הפרה של חובת תום הלב באופן המקים את עוולת הרשלנות? האם אין ניתן למצוא קונסטרוקציה משפטית לפיה עשויה בגידה להיות אף הפרת חובה חקוקה? האם הימנעות מקיום יחסי אישות בין בני זוג עשויה לשמש עילה לתביעה נזיקית? ניתן לתאר עוד ועוד מצבים שפורמאלית ניתן להכלילם כחוסים במטריית דיני הנזיקין, אך בית משפט המעוניין לשמור נפשו מיצירת כאוס, ירחק מהם."

    בית המשפט העליון הורה לבית הדין הגדול לקדם את התיק ואכן התקיים דיון בפני נשיא בית הדין דאז הרב עמר,ועימו ישבו הרב אלגרבלי והרב איגרא, לאחר הדיון נתנו החלטה כדלהלן:

    "היום שמענו את הצדדים והצענו הצעות לפתרון הבעיה יש לציין כי צד האישה הסכים לקבל את המתווה שהציע בית הדין אך צד הבעל דחה את ההצעה לחלוטין, יצויין כי לאחר שהאישה וב"כ יצאו לדרכם, ניסה בית הדין הרבני לדבר שוב על ליבו של הבעל אך הוא בשלו לא הסכים לשום הצעה עד לסיום הדיון בבית המשפט והוסיף הבעל שגם אם האישה תדחה את תביעת הנזיקין אף אז לא יסכים לגרש

    אי לכך לאחר שהתברר כי פני הבעל לא לפתרון הבעיה אלא להיפך לסחבת ולסרבול ולא תביעת הנזיקין היא שמעכבת אותו מלהתגרש על כן מחליט בית הדין להחזירו למאסר"

    למעשה רק לאחר שבית הדין נוכח כי הבעל אינו מעוניין במתן הגט ללא כל קשר לתביעה הנזיקית אזי השאירו במאסר. 

  • עילות גירושין במקרי מחלות נפש 21/06/2016
  • הדפסה שליחה במייל

    עילות גירושין במקרי מחלות נפש

    חובת הגילוי טרם הנישואין
    הרצאת עיונית שנאמרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י הרה"ג חיים שלמה שאנן שליט"א - ראב"ד תל אביב בדימוס | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ.

    שאלה מצויה וחמורה מתעוררת במשפחות בהן לאחד מבני המשפחה  קיימות בעיות של מחלות נפש, בהגיע עת דודים כשמתחילים בשמיעת שידוכים לאותו הילד מתעורר הספק, האם יש חיוב להודיע מראש על הבעיה. שאלה נוספת שעלינו לדון בה חמורה מזו, במקרה בו לא גילה הצד החולה את המחלה טרם הנישואין, מה דין האישה או האיש שלא סיפרו האם הפסידו את זכויותיהם המגיעים להם כגון תוספת כתובה וכד'.

    בבואנו לדון בשאלות אלו אפתח בשני סיפורים, הראשון, סיפר הרב זילברשטיין, בחור תושב חו"ל שיצא מדעתו ואושפז בבית חולים לחולי נפש, הוא נכנס ויצא מבית החולים חליפות, הרופאים לא ראו סיכוי שיצא ממצבו וישוב לאיתנו הראשון. הבחור עלה ארצה והתארס, קרוב משפחתה של הכלה ידע מהסיפור, אך החליט שאם לא ישאלוהו פרטים על החתן הוא לא יספר מאומה. ביום החתונה הופעל עליו לחץ שילך לגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל וישאל אותו האם חייב לגלות לכלה את הפגם של החתן.

    למשמע השאלה הגיב הרב פרנק כך: אם היית שואל אותי לפני זה אולי הייתי עונה תשובה אחרת אבל כעת שהחתונה נערכת היום ויש בזה צער עלבון שפיכות דמים וסכנת נפשות אינני יכול להשיב תשובה אחרת , אלא אברך "ה' ישלח עזרתו מקודש ומציון יסעדהו", ברכתו התקיימה ובני הזוג חיו עשרות שנים חיים מאושרים.

    סיפור נוסף, סיפר הרב וורנר, הרב הכיר זוג שהתגרשו, מאחר והגירושין של אותו הזוג התבצעו בבית דינו של הרב, והרב היה בקי בפרטי הפרטים של התיק, הגיע אדם לשאול את הרב אודות שידוך לגרושה, אך קודם שהציע את השידוך רצה לדעת מה יש לרב לומר על סיבת הגירושין, סיבת הגירושין הייתה עקרות, הרב וורנר הסתפק מה לומר לאותו אדם והלך לשאול את החזון איש, החזו"א הרהר מעט והורה לרב לומר "אני לא יכול להגיד מה הסיבה, אך אם היו מציעים שידוך זה לבני משפחתי לא הייתי עושה את זה".

    למחרת סיפרו להרב וורנר כי השידוך ונסגר בשעטו"מ, הרב נתן את ברכתו לזוג המאורס ולא דיבר מעניין העקרות כלל, תקופה לאחר הנישואין נולד לאותו הזוג ילד. כשסיפר הרב וורנר לחוז"א את הסיפור המופלא, אמר החזו"א עשית מעשה לשם שמים, ומשמים העניקו לזוג ילד.

    אגב יש להעיר כי כמובן שאין לדיין לספר את פרטי הדין למי שאינו צריך לדעת אך פסקי הדין שמוציא בית הדין חייב הוא לנמק. סמך לחובת בית הדין לנמק את פסקי דינו יש ללמוד מהפסוק "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוקים תלוי" (דברים כא' כג') כך פירש הרמב"ן את כוונת הפסוק "וזה טעם כי קללת אלהים תלוי, ... או שהוא לשון זילזול כאשר הזכיר הרב, מן והוא קללני קללה נמרצת (מ"א ב ח), כי מקללים להם בניו (ש"א ג יג), בוזים." כשהאנשים יראו את נבלת האדם תלויה מיד יבזו את בית הדין, מכאן חובה על בית הדין לנמק את פסקי דינו שלא לגרום לאנשים לזלזל בבית הדין ובמעשה בית הדין.

    חולה שנתרפא האם מחובתו לגלות

    הרב משה שטרנבוך נשאל, בשידוכים, האם יש חיוב לגלות על מחלת נפש לאחר שהחולה נתרפא, משל למה הדבר דומה אדם שפגעו ברכבו ובא אדם והודה שהוא הפוגע, כל השריטות שימצא הנפגע ברכבו יזרוק על המודה, גם כן בעניינו יתכן וברגע שהצד השני ידע מהבעיות (שהיו ואינם) יתלה כל בעיה בחיי הנישואין בכך שבן הזוג היה חולה פעם. משכך יתכן ועדיף לא לידע את הצד השני כלל בעבר של בן הזוג שהיה חולה.

    כותב הרב שטרנבוך: "לדעתי תלוי הדבר שאם זקוק לרפואות וכד' חייבין להודיע ובלאו הכי מטעין השני, אבל כשנשכחה המחלה ולא סובלים עוד ורופאים מובהקים המפורסמים למומחים מאשרים שלא נשאר רושם מהמחלה עליהם ואין שום חשש לעתיד, שבהתקפה הקודמת הייתה סיבה שאין עכשיו, דעתי שיש לחלק בזה בין איש לאישה, שבאישה שצריכה עוד לעבור לידות עם ייסורים קשים מצוי שבאשה שיש לה נטיות למחלות נפש ר"ל בעת לידה או סמוך לה שיתעורר אצלה עוד הפעם המחלה, והנטייה התורשתית לכך, וכ"ש לאחר שהתעורר בה פעם בעבר, וע"כ ראוי לספר לו. אבל באיש אין לחשוש שיהיה לו איזה משבר בחיים שעלול לעורר בשנית את המחלה, לכן דעתי נוטה להקל כשכעשיו אין שום חשש כיון שנתרפא לגמרי כי הרי ידוע שהצד השני אם רק ישמע על איזו בעיה אף שבאמת אין שום חשש לא יסכים לשידוך, ובעצם לא מטעה אותה שהרי עכשיו הוא ברי לגמרי ומחלתו נתרפאה, וכשם שאין מגלין בשידוכים בדרך כלל מידות של עקשנות כעס וכדומה שמפריעים כל החיים הרבה יותר מהחשש שמא תחזור המחלה גם כן באיש אין חיוב לגלות ובס"ד לא יקרה דבר.

    וגם באישה אם הייתה סיבה מיוחדת להתקפה ולדעת רופא מובהק אין כאן שום חשש לעתיד גם בלידה וכד' דינה כמוהו, ואין צריכים לגלות לעורר ספיקות אם לא הוחזק המחלה במשפחתה.

    אישה שזינתה טרם הנישואין

    אישה שהייתה חיה לפני הנישואין עם גבר אחר ואינה רוצה לידע את בעלה. המהרש"ם חלק ז סימן קנב כתב "בבתולה יתומה שזה איזה שנים הרתה וילדה לזנונים ומאז ועד עתה מתנהגת בצניעות וכעת נשתדכה מרחוק בלא הודע מזה ואם יוודע להחתן יבטל הקשר ....אבל אני בהגהות האו"ח (שנדפס כעת בארץ הגר) הבאתי ראיה מרש"י ביצה כ' ע"א להיפוך וגם העליתי שם דמפני הבושה מותר לשנות בכל גווני." הלכה למעשה מסייג המהרש"ם את פסק דינו ופוסק שאמנם מותר לשקר אך בתנאי שהאישה תכתוב שטר שיישאר ביד ביה"ד שמוותרת על תשלום כתובת בתולה.

    פסק דינו של המרהש"ם אינו חד משמעי הרב אלישיב והרב משה פינשטיין חולקים עליו וסוברים כי על האישה לגלות לאיש טרם הנישואין כי זינתה, הרב פינשטיין בספרו שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קיח מבהיר כי כמובן שאין חוב על האישה להודיע לבעלה המיועד תכף ומי כשמכירים כי זינתה אך טרם יסגרו על השידוך ולאחר שהקשר בין הצדדים מבוסס היטב יש להודיע לבעל המיועד. כך מסביר הרב פינשטיין שעל אף הגילוי בדרך כלל השידוך לא יתבטל:

    "ובדבר אם צריכה את להגיד להבחור שירצה לישא אותך לאשה, ודאי את צריכה לגלות לו, אבל אינך צריכה להגיד לו בראיה והכרה דפעם ראשונה שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל השידוך וממילא אסור אז להגיד לו, ורק אחרי שתדעי שרוצה לישא אותך בברור שכבר אמר לך ודבר בדבר הנישואין, צריכה את לומר רק בזה שנזדמן איזה פעם בשעה שלא היה לך כובד ראש כל כך לעמוד נגד המפתה בדברי רצוי ופתוי הרבה ותיכף נתחרטת ומצטערת על זה שאירע דבר כזה עד שיכיר מדבריך שאין לו לחוש שיארע גם כשתהא נשואה לו, ואז מאחר שהוא רוצה בך מפני שהכיר המעלות שלך לא יחזור בו בשביל זה שאירע איזה פעם מאחר שיכיר אותך לנערה שומרת תורה ומצותיה שיש להאמין שלא חשודה את שוב בזה ותהי' אשה מסורה לבעלה כדין התורה."

    גרושה שרוצה להעלים את עובדת היותה גרושה

    בנידון דומה כתב הרב פינשטיין (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן לב אות ד) את אותו הרעיון שמותר להעלים מהבעל רק בתחילת ההיכרות אך לפני הנישואין חובה על האישה לגלות לבעלה, בסימן זה התיר לגרושה שאינה רוצה שידעו שהייתה נשואה להגיע לפגישה עם החתן המיועד ללא כיסוי ראש, הרב מתיר כמובן בתנאי שאחר שיתבסס הקשר בין הזוג ולפני הנישואין תיידע האישה את בעלה המיועד בעובדת היותה גרושה . הכלל שמציב ר' משה פיינשטין במקרים אלו, חובה לספר את הדברים ואסור להעלים אך צריך לדעת איך ומתי לומר את הדברים.

    הרב אלישיב חלק על המהרש"ם מסיבה שונה, מפני שאסור לגור בלא כתובה אמתית, הפתרון שכותב המהרש"ם אמנם יפטור את הבעל בבוא העת מתשלום מאתיים זוז אך הזוג צריך לדור כשברשותם כתובה כהלכה וכתובה זו אינו כהלכה.

    דין מערים

    נקודה נוספת שיש ליתן עליה את הדעת, מקרה בו האדם מעוניין להעלים פרט מסוים אך לא מעוניין שיאמרו שהוא העלים פרט זה, מערים הוא על הצד השני כך שמספר הרבה סיפורים ובאמצע מבליע את המשפט כגון פעם הייתי נשואה, אך האדם שממול ששמע כל כך הרב דברים לא קלט כלל את המשפט, האם יצא ידי חובת הודעה?

    מקרה זה לא נכתב במפורש בספרים אך ניתן ללמד את ההלכה לדין זה מדברי השבות יעקב שהובאו בפתחי תשובה חו"מ סימן רלב ס"ק ד' כך הביא שם: " ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קס"ו אודות ראובן שהיה לו טבעת מזוייף וא"ל שמעון מכור לי טבעת זו שהיה סבור שהוא טוב, וא"ל ראובן איני ערב לך שהוא טוב כי אולי הוא מזויף כאילו מסתפק בדבר, וא"ל שמעון איני חפץ בערבות שלך, וקנאו ממנו, ואח"כ נתפרסם שהוא מזוייף גמור ורוצה שמעון לחזור בו, וראובן טוען שמחל לו במה שאמר איני חפץ בערבות שלך, הדין עם מי. והשיב, דפשוט שהמקח בטל, ומה שאמר איני חפץ בערבות שלך לא הוי מחילה, רק הכונה לפי שאין צורך לערבות שלו דאם ימצא שאינה אותו גם בלי ערבות צריך להחזיר לו מעותיו. ופשיטא אם המוכר ידע שהוא מזויף ועשה עצמו כמסתפק לפני הלוקח דהוי מטעהו גמור [ר"ל דבזה אף אם היה לשון מחילה ממש לא מהני]." לסיכום: דיבור שייעודו לעורר הטעיה על אף שנאמרו דברים אמיתיים דינו כהטעיה.

    דין זה ניתן אף ללמוד מהפסוקים בפרשת בהר (ויקרא פרק כה, טו) "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך" ובפסוק שלאחריו (טז) נכתב: "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואת הוא מכר לך" לכאורה יש כאן כפילות ולא הוצרך הכתוב לחזור שוב ולכתוב את פסוק טז, אלא מכאן יש ללמוד שאף אם הודיעו לקונה את מספר השנים שאחר היובל, אם נראה כי הקונה אינו תופס או מבין את משמעות העניין, אינך פטור מאונאה, אלא עדיין לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו. חובה! לוודא כמעבירים אינפורמציה שהצד השני מבין את מה שנאמר.

    אדם שאינו מכיר בבעייתו

    שאלה מעניינת עולה במקרה הבא, אישה או איש שיש להם מחלת נפש ולא סיפרו לא משום שמעוניינים להעלים אלא משום שחושבים שהרופאים טועים. הלכה זו יש ללמוד מדין המקדש איילונית, יש 4 סימנים בהם ניכרת איילונית, דדיה אינם כמו שאר נשים, קולה עבה, שיפולי מעיים, וסימן רביעי שאפשר לדעת רק אחר נישואין - ילדים.

    אדם שקידש איילונית בלא לדעת שהיא איילונית לאחר הנישואין כשגילה עם מי נישא תובע גירושין בבית הדין, מנגד האישה תובעת כתובתה. במקח טעות מוסכם שאישה לא הפסידה תוספת כתובה, האישה על אף שלפני החתונה היו לה מקצת סימני איילונית עדיין בטוחה שאיננה איילונית משום שעוד לא ראתה את הסימן שלאחר הנישואין (ילדים) ומבחינתה זה המוציא מחבירו עליו הראיה. להלכה נפסק כטענתה של האישה שאכן שלא רימתה את האיש ויש לה תוספת כתובה (שו"ע אבהע"ז סי' קטז' סעיף ג' וב"ש ס"ק א').

    בנגע צרעת שנמצא אצל האדם כתוב  (ויקרא יד לד-לה) "והובא אל הכהן" משא"כ בצרעת שנמצאת בבית כתוב "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן", ההבדל בין הפסוקים הוא כך שכשלאדם יש נגע צרעת בגופו צריך להביאו אל הכהן הוא אינו חש בנגעו כלל אך כשרואה נגע בבית בטוח הוא שממתין לו מטמון מתחת הבית ולכן ירוץ אל הכהן. הכלל העולה אף אדם לא חושב שהוא חולה.

    חולה ונתרפא עילה לגירושין

    הרב אלישיב כותב בפד"ר ה' עמ' 193 באישה שחלתה במחלת נפש טרם נישואיה אף שהתרפאה אם בעלה לא ידע מזה יכול לשמש עילה לחייב את האישה לקבל גט. הואיל וקיים חשש שהמחלה תתעורר בשעת הריון ולידה ואין הבדל בין חלתה פעמיים שלוש לפעם אחת, ומסיים שחלתה מחלת נפש לפני הנישואין אף שנתרפאה בזמננו מקפידים על זה הרבה ויכול להוציאה משום שאולי תחזור לקדמותה. כך כתב גם החת"ס אה"ע סי' קמ"א כשנתרפאית מהחולי לגמרי ולא נמצא בה אחר נישואיה רק שנודע לו שהיה לו כן בילדותה ונתרפאת נהי דמ"מ יכול להוציאה משום אולי תחזור לקדמותה כמבואר בח"מ סקי"ב.

    אחר הנישואין חווה האישה טראומות חזקות ביותר, בעצב תלדי בנים, גידול הילדים קשה מאוד, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, חפצה של האישה בבעל והעובדה שפעמים אינה מסוגלת לבקש עולה על כל צער. אישה שהייתה נתונה במצב נפשי קשה בעבר על אף שנתרפאה בהגיעה למצבים בו חווה טראומות קשות מצוי שיתעורר המחלה הישנה ויתפרץ מחדש.

    בפד"ר כרך ח' עמ' 174 מביא שבעל נאמן לומר שלא ידע מהמחלה או שהעלימו ממנו מידע כיון שבתי החולים שומרים על סודיות. כמו"כ אנו מקבלים שאישה אפילו ששתקה אחרי שגילתה שהבעל חולה נפש ולא באה מיד לבית הדין, אפילו שאפשר לומר לה מדוע לא באת עד עתה ולכאורה הוי מחילת מומין. לא נאמר כך מפני שהיום הפרוצדורה לגשת לבית הדין קשה והאישה חושבת הרבה פעמים.

    יודגש כל האמור אינו סיבה לביטול נישואין, משום שמא ידע. אך וודאי שזו עילה לחייב בגירושין.

    ביטול נישואין

    מעניין לעניין כיוון שהזכרנו ביטול נישואין אציין שביטול נישואין על אף שכשמו כן הוא מבטל את מעשה הנישואין, יכול להיות כרוך בתשלום תוספת כתובה, הסיבה משום שבמציאות חי עם האישה, התחייבות תוספת הכתובה ניתן עבור חיבת ביאה ובדרך כלל בקרים בהם דנים בביטול נישואין היה.

    לאורך כל שנותי בתפקידי כדיין פעם אחת בלבד ביטלתי נישואין, הסיפור קרה לפני כ-3 שנים וכך היה: אישה התחתנה עם אדם ובליל החתונה לפני היחוד נעל אותה בחדר והלך והתאסלם 20 שנה חיכתה האישה ולא מצאו לה היתר. עד שבסייעתא דשמיא עלה בידי למצוא לה היתר והצעתי את ההיתר בפני הרב משה שטרנבוך והסכים איתי. זו הייתה הפעם יחידה שביטלתי נישואין.

    אגב מילתא ר' חיים ברלין כתב בשאלה של ביטול נישואין באישה שנישאה, והנישואין היו במטרה למכור אותה לעסקים מפוקקים ובוודאי שלא הייתה כוונת נישואין אמיתית. שם הוא דן כי אם יתיר את הנישואין ייוצר תקדים שכל אחד יגיד לא על דעת זה התחתנתי כך שנוכל לבטל את כל התורה וקיים חשש שבעקבות כך השלטונות כבר יחייבו את הרבנים להתיר נישואין, כי כך דרכו של עולם ברגע שרב אחד התיר מחייבים את כולם להתיר.

    הגדרות במחלות נפש לגבי חיוב בגירושין

    בפסקי דין רבניים כרך ח עמוד 216 מסכם את ההגדרות איזה מחלות נפש יחשבו כמומים לחיוב וודאי בגירושין כדלהן:

    א. נולדו בבעל מומים לאחר הנישואין, אם הם מומים גדולים שאין דעת בני אדם סובלתם, כופין אותו להוציאה, ואם לאו - אין כופין אותו.

    ב. (א) היו בו מומים לפני הנישואין, אם המום גדול שאין דעת בני האדם סובלתו והאשה לא הכירה בו, כופין אותו להוציאה.

    (ב) הכירה האשה במום זה לפני הנישואין ולאחר הנישואין היא טוענת שסבורה היתה שתוכל לסבול אותו ועכשיו אינה יכולה לסבול, אם מום זה איננו נמנה בין המומים הגדולים השנויים במשנה, אין כופים אותו להוציאה.

    (ג) נמנה מום זה בין הגדולים שבמשנה, חלוקים הפוסקים אם יש בזה דין כפייה.

    ג. חלה הבעל במחלת נכפה והחלים ולא ניכרים בו סימני מחלתו, אעפ"י שיש חשש שיחזור לחוליו אין כופין אותו לגרש, כי בגלל החשש בלבד אין זה נחשב למום גדול.

    ד. נשתטה הבעל והחלים, יש לומר שכופים אותו לגרשה כי אם חוששים שיחזור לשטותו יש בזה סכנת חיים לאשתו ובמקום סכנה לא הולכים אחר הרוב כי חמירא סכנתא מאיסורא, והרי זה דומה לדין מקדש אשה ואינה יכולה ללכת אחריו משום סכנה שכופים אותו לגרשה.

    חשש שמא יחזור לחוליו

    נפסק להלכה במגן אברהם (אוה"ח סימן תקנ"ד) בשם מהרי"ל "חסר דעה ונתרפא לא יתענה בט"ב שיוכל לשוב לחולין", רואים שיש להאכיל את האדם ואנו דנים אותו כמצב של פיקוח נפש ושמא אם לא יאכל יופר האיזון והמצב ישוב לקדמותו. כך כתב התוספות בחולין דף ט"ו ע"ב ד"ה כגון ז"ל "דכל חולה שכיח שיחזור לחוליו".

    בספר תפארת צבי (סימן לח) כבר דן בשאלה זו ופסק "נשטתה ונשתפה אם יש לחוש שתחזור לשטותה יכול לכופה לגרשה".

    האור גדול בסימן ה' חולק על דברי התפארת צבי ודחה את דבריו וז"ל "לפענ"ד דברי התפארת צבי תמוהין דאיך דן לכופה לגרשה לחוש לחזרה לדברי הח"מ והב"ש הנ"ל, דהא לעניין כופה אינו אלא בנכפה דהוי מום גדול,...אבל לעניין לכופה להתגרש דבשאר מומין כופין רק בנכפה דהוי מום גדול אבל בחשש חזרה מ"מ אינו אלא מום בעלמא ואין כופין עכ"ל.

    סברתו של האור גדול מתקבלת על הדעת, במקרה בו מדובר בחשש חזרה בעלמא שלא במקום סכנה, אכן במקום חזרה היכא דאיכא חשש סכנה אפילו כשיתרפא, אם יחזור איכא סכנה. יש לעיין בכל מקום שיש חשש סכנה אם הולכים אחר הרוב או חוששים למיעוט במקום סכנה דחמירא סכנתא מאיסורא.

    מפשטות דברי הגמרא בחולין דף י' נראה דאין הולכין אחר הרוב. דבר זה מבואר להדיא בתוספות פסחים דף קט"ו דברי המתחיל קפא שהסיק: "ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטה וצריך חרוסת". מדברי התוס' למדים יסוד חשוב שאעפ"י שלעניין איסורים סומכים על הרוב, לענין סכנה אין סומכין על הרוב וחיישינן למיעוט.

    הסבר נוסף מביא שם בפסק הדין מדוע חשש חזרה במקרה בו יש סכנה יהווה עילה לגירושין, ע"פ מה שפסק בתשובת אבקת רוכל להב"י סימן רי"ג שהביא תשובת הרדב"ז דספק ספיקא במקום סכנה אסור. ולפי"ז דבמקום דאיכא חששה חזרה וסכנה, ומאחר דאין הולכין אחר הרוב במקום סכנה ואפילו בספק ספיקא, והרי על פי הדין אינה יכולה לדור עם בעלה משום דאיכא איסורא דונשמרתם לנפשותיכם ואין לך מום גדול מזה.

    דומה לזה מה שפסק השו"ע בסימן קנ"ד סעיף ט': אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרש. וברמ"א שם: כי היא אינה צריכה ללכת אחריו. מקור הדין מתשובת הרא"ש כלל ארבעים ושלש וז"ל: אם הדבר ידוע שאינו יכול לעמוד במקום שקידש בת שמעון בלא סכנת נפשות, אין לך טענה חזקה יותר מזו כי היאך תנשא לו והיא אינה מחויבת לילך אחריו למדינה אחרת, ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס כי אינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים עונתה, היו כופין אותו לגרשה. הוא הדין והוא הטעם בנידון דידן, הואיל ואין היא יכולה לדור עמו מאחר וזה בא בגרמתו ולא בגרמתה ואפילו איסורא איכא וממילא אינו יכול לקיים עונתה, ולכן בודאי שיש לחייבו לתת גט. נמצא לפי מה שהעלינו שאעפ"י שהיה מקום לדון הרבה בגדרי שוטה, וכן בנאמנות הרופאים שדנו הרבה באחרונים, אבל עכ"פ מידי ספק לא יצאנו דאיכא חשש סכנה, ולכן ברור כי הבעל חייב לגרש את אשתו.

    בעל עובר על דת

    מידי עסקנו בדיני עילות גירושין נושא מעניין שעולה הוא דין גבר עובר על  דת, דין אישה עוברת על דת התבאר היטב בגמרא ובהלכה, לעומת זאת לא נתבאר כלל מה יהיה דינו של איש העובר על דת האם גם בגבר קיימים דינים אלו והאם יש בהם עילת גירושין בהם תוכל האישה לחייב את הגבר במתן גט.

    כתב בתוס' רי"ד הנדפס בש"ס וילנא וז"ל בד"ה נודרת וכו': "וקשה לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד קובר את אשתו דכתיב: ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ונ"ל דכ"ש הוא דהשתא האשה היא מפסדת דינה מה שראוי לינתן לה ונשתעבד לה בעת שנשאה, קנסין לה שתצא שלא בכתובה, כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה נותן לה, דיוציא ויתן כתובה. וכן כמו אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבלות וטרפות שתוכל אשתו לתבוע גרושין ממנו ויוציא ויתן כתובה."

    וכן כתב שלטי גבורים בשם ריא"ז: "וכן אם הוא נודר ואינו מקיים או שהוא מאכילה דברים האסורים יוציא ויתן כתובה כמו שביאר מז"ה שהוא הוא התוספות רי"ד רבינו ישעיה מטראני. כך גם הובאו הדברים בשיטה מקובצת בשם הנ"ל, וכן כתב הריב"ש בחידושיו בלי שום חולק."

    וכן ברמ"א דאפילו לדעת האומרים שאין כופין במומר או שאר עובר על דת באם פושע ובמאכיל לה דבר האסור כופין.

    בנודע ביהודה אהע"ז מהדורא תנינא סימן צ"א כתב וז"ל: "הנראה לעניות דעתי בזה דאין חלוק בינו לבינה כלל, וגם היא בעוברת על דת כל מה דחשיב בגמרא היינו דבר שמכשילתו או בנודרת שהטעם שגורמת מיתת בניו, או בעוברת על דת יהודית שהם דברי פריצות שבזה יש לחוש שתבוא לידי זימה, אבל בעוברת על שאר עברות חמורות במה שאינה מכשילתו אפילו אכלה חזיר ולא האכילתו או לבשה שעטנז, לא מצינו שיכול להוציא בלא כתובה וכו'. וכמו כן אני אומר באיש שאם הכשיל את אשתו שהאכילה דבר האסור, כגון שהביא בשר לביתו בשר נבילה במר דשחוטה והאכיל את אשתו, אז יוציא ויתן כתובה, שהרי אי אפשר לה להזהר מזה שהרי מזונותיה עליו ולא תוכל לחקור בכל עת שיביא בשר ושאר מאכלין שיש לחוש להם לדבר האסור. וגם בזה צריך התראה קודם כמו האשה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו' ".

    נמצאנו למדים דדין האיש כדין האשה לגבי עובר על דת.

    כללים בהתייחסות למחלות נפש

    הנודע ביהודה (מהדורא תניינא – יו"ד סימן קמו) קובע כלל לגבי מחלות נפש וכך כותב: "אינני מכניס עצמי להתיר להבעל לישא אשה על אשתו אחרי שזו אינה משוגעת גמורה והיא עוסקת במו"מ אלא שהיא אינה בת דעת שלמה בכל הדברים ועכ"פ ראויה לתשמיש ע"י בדיקת חברותיה, אם באנו לדון בה דין שוטה להתיר להבעל חרגמ"ה נתת דבריך לשיעורין ואשה שלא תהא כל כך פקחת יאמר הבעל התירו לי לישא אחרת ובמשך איזה שנים לא ישאר שום זכרון מאיסור שתי נשים ויהיו בנות ישראל כהפקר בעיני בעליהן ובפרט בדור פרוץ כזה ובעו"ה פורצים פרצות באיסורי תורה וגזירת חכמי התלמוד כקוץ בעיניהם ומזלזלים בכמה איסורים ולכן הדור הזה צריך שימור ולגדור גדר ולא לפרוץ שום פרצה כלל להתיר דבר שיש לפקפק עליו."

    האור גדול (סימן לה') נוקט בהגדרה קצת שונה ובעצם מתיר כל שוטה רק שמגביל את זה כפי שכתב: "אבל בעיתים שוטה ועיתים חלומה שיכול לדור עימה בעל כשהיא חלומה אין עיגון בזה ואין להתיר חדר"ג" (הרחיב בזבה בפד"ר ט' עמ' 331 ואילך).

    החתם סופר (חלק ד (אבן העזר ב) סימן ב) בבואו להגדיר הגדרות של שוטה מחלק בין טיפש למשוגע כדלהלן: "והנלע"ד בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי' לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ"י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל ומכ"ש הפתאים הגרועים מן החרש ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרי' דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשו"ה כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים ומשו"ה הוי ס"ל לר"א ביבמות קי"ב דמביאים אשם תלוי על קידושי חרש משום דמספקא לי' בדעתא צלותא ורבנן נמי דפליגי היינו משום דס"ל דאין ספק כלל דשום חרש אין לו דעתא צלותא אבל אה"נ כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צלותא הרי הוא כפקח ואפי' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ס"ל לרב כהנא בגיטין ע"א ע"א דהוי כפקח גמור משום דס"ל דלזה הוי דעתא צלותא והיינו נמי שחט בו שנים או רוב שנים ומגויד וצלוב דמרמז וכותבי' ונותני' גט לאשתו אף על גב שאין לך חלוש בדעה יותר ממנו מ"מ כיון דלא עושה שום מעשה טירוף אמרי' כחושתא בעלמא היא ועדיין נשאר לו רושם דעה קלה ועיין שם ע' ע"ב ובתוס' ד"ה התם דעתא צילותא הוא והיינו נמי דין נשתתק שבודקי' אותו ע"ש והן הנה דבר רי"ו בשם רמ"ה שמביא ב"י בא"ע סי' מ"ד ובחלקת מחוקק וב"ש שם סעי' ב' דאם דעתו צלולה אפי' קלה וחלושה מ"מ קידושיו קידושי'.

    ואמנם השוטה שדברו בו בכל מקום היינו שעושה מעשים בפועל המורים על טירוף דעתו ובלבול מחשבתו ולזה לא יועיל אפי' אם משיב ושואל כהוגן כיון דידעי' בודאי שדעתו מעורבבת ומשוגשת כעין שתי' הש"ס בגיטין ע' ע"ב הנ"ל לחלק בין קורדייקוס למגויד וצלוב

    היוצא לנו מדברי החתם סופר, אדם שהוא טיפש אך יש לו מצבים שהוא חלום מצבו משתנה ויש מצבים בהם אפשר להסתדר איתו, אך המשוגע גם כשחלום שיגעונו הוי סיבה לגירושין כי הוא מסוכן, ומדובר אף באדם שלכאורה מבין מה מדברים אליו ואפילו עושה מו"מ אם אנשים, מ"מ עצם שגעונו שיכול להתפרץ הוי סכנה ולכן נחייבו בגירושי אף כשחלום.

    חשוב לי לציין כשמועלים נושאים אלו, אנשים חושבים שאדם שמנהל את חייו היום היומיים בצורה נורמלית מחייב שגם בהתנהלותו בביתו הינו נורמלי לחלוטין. מחשבה זו הינה טעות גמורה ישנם מקרים שבבית הבעל הוא פרא אדם, וכלפי חוץ הינו ממכובדי החברה. ראיתי אדם שקיבל אות למתנדב מהרמטכ"ל, לעומת זאת כשהגישה אישתו תביעת גירושין כנגדו התלוננה שהוא אלים ביותר והדבר התברר כנכון.

    שתיקה האם הוי מחילה

    בפד"ר כרך ה' עמ' 203 דנו בשאלה, אדם שהיה מכה את אישתו ולא תבעה גירושין אך כשהפסיק לפרנס את הבית תבעה גירשין, האם השתיקה הוי מחילה ומורידה את העילה לגירושין, וציטטו את דברי המהרי"ק "וגדולה מזו מספקא לי' להמהרי"ק כנ"ל דאפילו באופן שראה את המום אחרי הנשואין ונתפייס ונתחייב בכתובה, מ"מ לענין תקנת רגמ"ה צידד לומר דבצערא דגופא אין המחילה נמשך להבא לסובלה כל היום."

    רע"א מעלה סברה במקרה כזה לומר שוודאי שחוזרת עילת הגירושין משום שכשפרנס הבעל חטפה האישה מכות אך היה לה משתלם לחטוף מכות סברה וקיבלה, אך כעת כבר לא שווה לה לכן חוזרת עילת הגירושין.

    מהמר עילה לגירושין

    מהמר זו גם עילה לגירושין חוץ מכך שהמהמר הינו חולה, ההתמכרות הינה מחלה קשה שאנשים אינם יוצאים ממנה בקלות. אך במהמר ישנה סיבה נוספת שתהווה עילה לגירושין עילה זו נלמדת מדין רועה זונות, רועה זונות הוי עילה לגירושי משום שעליו נאמר יאבד הון, איבוד ההון אינו עונש על העבירה אלא מציאות שאדם שמכור לתאווה זו יוציא את כל כספו בכדי לספק את תאוותו, כך עד שיאבד את כל הונו. דינו של מהמר שווה לדין זה כאשר בתאוותו להימורים יאבד את כל הונו מהרה, ואדם שמאבד את הונו הוי עילה לגירושין.

    מבחן ההתנהגות

    עם כל מה שנאמר עד עתה חשוב מאוד להדגיש, יש כרטיס כניסה לביה"ד זולתו לא יעזרו כל העילות והסיבות, כרטיס הכניסה הינו אדם שמתנהג כהוגן, אנשים שלא מתנהגים כהוגן בבית הדין לא יקבלו שום סעד.

    לדוגמא אישה שלא ידעה דברים על רכוש שיש לבעלה לפני הנישואין, בעת הגירושין הבעל יגיד שגנבו לא את הרכוש לא יתייחסו איליו משום שהתנהגותו אינה הוגנת.

    היה אדם שברח לחו"ל, הוצאנו כנגדו צו וביטלנו לו את הדרכון ולא הייתה בידו ברירה אלא לחדש דרכון, וגם לחדש לא נתנו לו עד שיסכים לכך בית הדין, בבואו לחדש את הדרכון הצהיר אותו אדם שיתן גט מיד כשיגיע לארץ, אך עם חיוב הגט האדם חויב גם במזונות אותם לא שילם כלל, אמרתי שאיני מסכים שיחדשו לו את הדרכון אלא קודם שיתחיל לשלם מזונות ואח"כ נפתח את הדיון, איני יודע אם קיים לזה סעד בחוק אך בהלכה זה כך. צריך לראות התנהגות הוגנת בכדי שבית הדין ייעתר לבקשה.

    לסיום הדברים אציין כי בשנת קכ"ו נתחבר ספר שלם על הגט מקליווא כל גדולי הפוסקים של אותו הדור שלחו תשובות ומזה התחבר הספר, בספר דנים בכל ההגדרות מהם סימני שוטה, בכמה פעמים אדם מוחזק שוטה,  מהו הגדרתו של חלים, והאם כל אדם שמבין מה שמדברים אתו נקרא חלים.

  • מחלות נפש, קביעת משמורת להסדרי ראיה והשילוב בין התחומים ד"ר דניאל גוטליב 21/06/2016
  • הדפסה שליחה במייל

    מחלות נפש, קביעת משמורת להסדרי ראיה והשילוב בין התחומים

    ד"ר דניאל גוטליב

    הרצאה מקצועית שנאמרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י ד"ר דניאל גוטליב הי"ו פסיכולוג קליני - מכון שינוי – הרצליה | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ
    השיחה תתמקד בנושא של מחלות נפש וקביעת משמורת להסדרי ראיה והשילוב בין התחומים.


    ?בדיקת מסוגלות הורית

    בדיקת מסוגלות הורית נערכת כאשר בית הדין מבקש חוות דעת בעניין המסוגלות (פעמים שעניין זה מקומם אנשים, מפני שמתוצאות הבדיקה עלול להישמע כי קיים מונח של העדר מסוגלות, כמובן שקשה להורה לשמוע שהינו בעל העדר מסוגלות, אך האמת כי המושג העדר המסוגלות בבדיקת מסוגלות הורית הינו שם מושאל מאימוץ ילדים, וחשוב לציין שבדרך כלל רוב ההורים שניהם בעלי כושר מסוגלות הורית, אך השימוש במוגש של העדר מסוגלות נשאר).

    תהליך הגירושין הינו תהליך קשה, פוגשים אנשים שמגיעים בשלבים מסוימים של תהליך הגירושין למצב שבו הם נמצאים בשפל של החיים במצב משבר נפשי וכד', אנשים מגיעים להתנהגויות שהם עצמם לא מכירים את עצמם, בעניין זה אספר, ישבתי כמה פעמים אם זוגות, אמרתי להם אני מניח שאם תאספו את כל מכריכם ואראה להם איך אתם מתנהגים אצלי בחדר, יאמרו שלא מכירים אתכם.

    לפעמים, הורים הנמצאים תוך כדי הליך הגירושין כשהמצב נמצא בשפל, יתנהג אחד הצדדים התנהגות שאינה הולמת ולא שפויה. הצד הנפגע מיד יטען על רעהו לליקוי נפשי. במצב זה ראשית יש ליתן את הדעת שזו אינה ההתנהגות היום יומית של בני הזוג. וככלל יש לקבוע כי בתהליך גירושין על אף שאנשים מתנהגים לפעמים בצורה לא שפויה, אין זה מורה כלל על מחלת נפש.

    הליך הגירושין רווי מלחמות כל צד רוצה להשיג כמה שיותר, נוצר מצב בו ההורים מרגישים כי הם חייבים לעוות את המציאות בכדי לזכות בדין. מכיוון שמציאות זו מוכרת לי, כשמגיע אלי זוג לאבחון, אשתדל פחות להתמקד באבחון, ואנהל הליך טיפולי, (וודאי שהרבה יותר קל לקבוע האם המשמורת תהיה אצל האבא או האמא), מכיוון שמטרתי היא להביא תועלת לילדים ולא סתם לקבע עובדות. לכן אנהל הליך טיפולי ואפילו שמבחינת בני הזוג מספיק לצאת אם דף תוצאות האבחון.

    ההכפשות יוצרות את הבעיות

    בעולם המקצוע כשמדברים על יכולות הוריות ובפרט כשמדברים על הסוגיה כשקיימות גם מחלות נפש, יש נטייה לברוח מהנושא של משמורת והסדרי ראיה משום שמשמעותו הפסד מול רווח, אך לדעתי צריך להתייחס לנושא בכובד ראש אך בנוסח שמדגיש את השיתוף שצריך להיות בין ההורים במשך כל הדרך.

    דוגמאות דומות אפשר למצוא בהרבה מהמקרים בהם כדאי להשתמש בניסוחים שונים בכדי להצליח להגיע למקום הרצוי, למשל לאחר שמדביקים לאדם תווית של חולה נפש כבר קשה להגיע עמו למשא ומתן אך אם משתמשים בניסוח שונה וודאי אפשר להשיג הרבה יותר.

    בשונה מדיני ממונות במקרה שכל אחד אומר כולה שלי, פוסקים להם את דינם ומרגע שקוים פסק הדין נפסק הקשר בין הצדדים, כשמדובר בדיני משפחה בעלי הדין צריכים לחיות אחד עם השני אף שלא כזוג, אך עדיין כהורים, לכן חובה ליצור דרך לשיתוף פעולה בהמשך, אסור ליצור מצב שבו הורה אחד מרגיש שהוא מוגדר כבעייתי מפני שזה ישפיע על היכולת שלו לשתף פעולה עם ההורה השני.

    שלושה שותפים הם בתהליך הגירושין, בית הדין, ב"כ הצדדים והמומחים. חובת השותפים היא להביא פתרונות, לא רק לתת הבחנות, אך על מנת לתת פתרון צריך להבין את העיקרון שאם אכן רוצים שהילדים יגדלו בצורה נורמטיבית יש לשים דגש רב על נקודה זו של שמירה על כבודו של הצד השני כי רק כך אפשר להגיע לשיתוף פעולה.

    הדיבורים אינם משקפים את הרצונות

    פעמים רבות אנשים אומרים דברים בבית הדין, אין להם אפילו מושג מה הם אומרים, אך מכיוון שחושבים שכך יצאו מורווחים הם אומרים זאת. לדוגמה הורה דורש בבית הדין "אני רוצה משמורת משותפת", לאחר הדיון כשנשאל מה זאת אומרת "משמורת משותפת", התשובה תהיה לא יודע, אך ראה שכתוב באינטרנט שכך כדאי לו לדרוש. לכן בבואנו להוביל מהלך לטובת הילדים אנו צריכים להבין להיכן באמת מכוונים ההורים ולאו דווקא להתייחס למה הם אומרים.

    משל הממחיש רעיון זה שבכדי לפטור בעיה צריך להבין את שורש הבעיה ולא להתמקד רק באמירות, שני אנשים באים לרב ומתווכחים על תפוז, כל אחד טוען כולו שלי, חושב הרב על פטרון ופוסק את התפוז יחתכו לשני חצאים וכל אחד מהצדדים יקבל חצי תפוז. לאחר שבוע פוגש הרב את הצדדים ורוצה לשמוע מה יש להם לומר על פסק דינו, התגובה שהרב מקבל מפליאה גם אותו, שניהם היא אינם מרוצים, הרב שכוונתו הייתה אך ליישב את המחלוקת בין הצדדים מתעניין מדוע הצדדים אינם מרוצים, ההסבר הפשוט שנאמר על ידי המדיינים הוא, כי האחד היה צריך את פנים הפרי והשני היה צריך את הקליפה, וכך בעצם יכל הרב לפתור אתה המחלוקת כששניהם מרוצים. על אף שהצעתו של הרב הייתה הגיונית, אך משום שלא טרח לברר מה באמת רצונם של הצדדים הגיע לפתרון טוב אך לא מועיל.

    אפרופו מה אנשים באמת רוצים לעומת מה שדורשים, אנשים נלחמים על משמורת ילדים מלחמת חורמה, אך האמת שכלל לא רוצים את זה, הייתי עד לאדם שזעק בבית משפט שרוצה את הילד בשעה 2 בצהרים במקום בשעה 4 שהיה מקבל עד אז. השופט נענה לבקשתו ופסק כפי בקשתו, ברגע שאותו אדם יצא מבית המשפט, אמר לי שכלל לא יכול לעמוד בזה כי הוא עובד עדיין בשעה 2.

    אחד הדברים שחובה לבדוק, כמה אנשים אכן פועלים לטובת הילדים שלהם, זו בעיה מובנית מפני שברוב המקרים הילדים כלל לא מיוצגים, אמנם יש מקרים בהם פקידת הסעד היא שמייצגת את טובת הילד, אך על פי הקבוע בחוק ההורים אמורים לייצג את ילדיהם, אך לצערנו כל אחד אומר שסבור שטובת הילד שונה בהתאם לצרכיו האישיים.

    (בית הדין מכונה בגמרא אביהם של יתומים, בית הדין פועל בדרך זו מכח האמירה זו בגמרא, כשאנשים שומעים משפט זה הם נחרדים, משום שמשמע שמדמים את ילדיהם ליתומים, מה שאין כן בבית המשפט ההגדרה שונה, בית המשפט עומד במקום ההורים.)

    כסיכום אפשר לומר שזו הבעיה העיקרית, כל אחד טוען לטובתו של הילד אך מנצל זאת בכדי לנגח את הצד בשני, והניגוח הוא שעומד בראש מעייניו של אותו הורה, אך טובתו של הילד ממנו והלאה. יש בבית המשפט מקרים נדירים יחסית בהם ממנה אפוטרופוס לילדים, וכשזה קורה זו כבר אמירה לעו"ד שבית המשפט אינו מתחשב בכל היללות שמשמיע בנושא.

    השפעת מעורבות החברה בהליך

    כפי שכבר הוזכר תהליך גירושין יכול להביא אנשים נורמטיביים להתנהגויות שאינם נורמליות, החלק שחשוב לבדוק במקרים אלו איך החברה מקבלת את זה, השאלה רלוונטית בפרט במקומות שחיים בקהילה, כגון קיבוץ, שכונה דתית וכד'. למעורבות הקהילתית יש יתרונות אך יש גם חסרונות, אדם החי בקהילה ונקלע למשבר בחיי הנישואין מצוי מאוד שיקבל תמיכה מהקהילה הסובבת אותו, אך לפעמים הקהילה עיוורת ולא רואה את תמונת מצב אובייקטיבית, כגון אדם חשוב, עשיר וכד', מצב אבסורדי זה מביא לכך שבמקום שיש לתת לתמיכה לצד הנפגע יתנו את התמיכה לצד הפוגע.

    מדוע מידע זה רלוונטי, משום שקיימים אנשים אם הפרעות נפשיות שמתפקדים בחברה בצורה טובה מאוד, אנשים חזקים ובעלי הישגים, אנשים שכולם רוצים להיות בחברתם. אך בבית ההפרעות הנפשיות גורמות למצב קשה מאוד. ומאידך הם מקבלים תמיכה מהסביבה, ואף כשמגיעים אנשים אלו לבית הדין תמיכת הקהילה יכולה להיות משמעותית עבורם, אך למצער התמיכה לפעמים לא עולה בקנה אחד עם צרכי הילדים והמשפחה, והתמיכה הסביבתית היא אבן נגף לחיי המשפחה ולטובת הילדים.

    בעניין זה נשאלת שאלה, שאלה שנוגעת לסביבה, אדם עם קושי מסוים שיש בו סכנה, ואף החברה מבינה שהוא אישיות בעלת אופי בעייתי לילדים, עד כמה אפשר להגן על אדם כזה, וודאי שזו שאלה אתית, אך חייבים לקחת בחשבון שקיימים ילדים שיכולים להינזק בסופו של דבר.

    מבחנים לקביעת משמורת

    אז איך קובעים משמורת?, המצב נפשי כשלעצמו אינו קריטריון לקביעת המשמורת, משום שאם היה נכון לקחת את המצב הנפשי כקריטריון יחיד לקביעת המשמורת, משרד הרווחה היה יכול להעמיד דוכן בכל יציאה מבית חולים לחולי נפש ולשלול מהיוצאים את רישיון ההורות.

    המבחן הבסיסי הנעשה בבואנו לקבוע משמורת, האם ההורים יכלים להעניק לילדים דברים בסיסיים, זאת אומרת אוכל ביגוד וחינוך, וכיצד אכן ניתן ללמוד האם הילדים מקבלים את צרכיהם הבסיסיים, ברך כלל ניתן ללמוד מבית הספר מהרופא וכד'.

    אך יש גם אפשרות נוספת ללמוד על מצב הילדים האם הם אכן מקבלים את צרכיהם הבסיסיים, אפשר ללמוד זאת מההתנהגות של אותו הורה עצמו שאנו דנים על זכאותו למשמורת, כך מסתבר שאם הוא עצמו מוזנח ולא דואג לצרכיו האישיים יתכן מאוד שגם לצרכיהם הבסיסיים של ילדיו אינו מסוגל לדאוג.

    עוד מבחן פורמלי שנבדק, מי היה עד לעת הפירוד יותר מעורב ומעורה בחינוך הילד, משום שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה" לעניין המשמורת, אך על קביעה זו יש חולקים ואומרים שאב שלא היה מעורב עד עתה בחינוך הילד יכול ללמוד ולהשתפר.

    דוגמא לאחד הדרכים שאפשר לבדוק מי מעורב יותר בחינוך הילדים, מי גוזר לילדים ציפורנים אך כמובן שזו לא קביעה החלטית וגם אב שלא גוזר ציפורנים זה לא אומר שאינו משתתף פעיל בחינוך הילד, אך כל סוג של בדיקה כזו כן מראה משהו לגבי מידת המעורבות של האב בהתנהלות בבית במובן של הורים וילדים.

    בבואנו לדון מי יהיה ההורה המשמורן, כמובן שאין פרמטר יחיד הקובע את זהות ההורה המשמורן, אך הבעיה העיקרית היא כשאנו מנסים אכן לבדוק מי היה מעורה יותר בחינוך הילדים ובחייהם בכלל, אך אז יכולים להגיע למבוי סתום מפני שאצל בני זוג שחיי הנישואין שלהם תקינים נוצרת חלוקת עבודה בין ההורים, ולא משנה איך ואיזה נורמה חברתית היא תואמת. ייתרה מכך, אני  סבור שאצל 80% מהמשפחות העבודה סביב הילדים נעשית ע"י הנשים. ולכן לא יהיה נכון לקבוע כי האב הוא אינו יכול להיות משמורן מפני שהאם עשתה את רוב הדברים סביב הילד כשחיי הנישואין היו תקינים.

    מבחן נוסף שאנו בודקים והוא כיצד ההורים נתפסים בעיני הילדים, זה פרמטר חשוב מאוד כשיש נושא של מחלות נפש במיוחד בציבור הדתי ובפרט בנשים. חשוב מאוד להבין האם הילד תופס נכון את ההורה, אעורר שאלה רטורית, האם יכול להיות שהורה בעל בעיה נפשית נתפס חיובי בעיני הילד?, התשובה היא וודאי שכן, האמת שנתון זה תלוי בפונקציות שונות, גיל הילד, ממתי חל הליקוי בהורה, האינטראקציה של הילד ועוד.

    אנו גם בודקים, ומבחינתי זו הבדיקה החשובה ביותר, את מידת הפתיחות של ההורה האחד לקשר עם ההורה האחר, לפעמים עמידתו האיתנה של הורה לנתק קשר בין הילד להורה השני  מעמידה בספק את המסוגלות ההורית שלו. בדרך כלל הורה שמרחיק ילד מההורה השני, או גורם לו להתנכר להורה השני, הוא הורה לא טוב.

    אכן הדעת נוטה כי הורה המנסה לנתק את הקשר בין בנו להורה השני יש להטיל ספק בזכאותו וביכולתו למשמורת, אך לכאורה כל זה דווקא כששני הורים נורמטיביים, אך מה נאמר אם להורה אחד יש בעיות נפשיות וההורה השני רוצה להרחיק את הילד מההורה החולה בגלל הליקוי שיש בו, כאן כבר לא נקבע קביעות חדות, אך ננסה לתת פתרון לשמר את הקשר עם ההורה החולה גם ואז נבדוק את המוטיבציה של ההורה הבריא לשתף פעולה או להרחיק בכל מקרה, לפעמים רואים בבירור כי הרצון להרחיק את הילד מההורה החולה נובע מרגשי נקמה, ואף שלא קיים פחד ממשי מהמחלה, רק שההורה הבריא משתמש במחלה או בליקוי בכדי להשיג את מטרתו, כיצד אכן ניתן לקבוע מה המניעים של ההורה הבריא? במקרה זה אנו בודקים האן יש סימפטיה מסוימת בין הורה אחד למשנהו או שאין כלל סימפטיה בין ההורה המתנגד להורה החולה ואז יש להניח שהדרישה להרחקה נובעת ממניעים אחרים זולת טובת הילד.

    בעניין זה אציין נקודה שתמיד זוג ההורים מסכימים איתי, אני מספר לאותם הורים שבתהליך הגירושין מנהלים מלחמה על המשמורת, שכשאני עובד עם מבוגרים שהם בנים להורים גרושים, מעולם לא שמעתי שיש להם מועקה או חסך מכך שהיו פחות שעות אצל אחד ההורים, אך מה שאני כן שומע וזה משליך למשך שנים ארוכות זו המועקה המלווה ילדים שההורים שלהם לא יודעו להסתדר בניהם, הילדים הם אלו שסבלו מכל המריבות והמלחמות הבין הוריות (כמובן לאחר שמסכימים עם כל מילה שאמרתי זה לא עוזר כלום, זה נובע מהמרחק בין היכולת השכלית ליכולת לרגשית).

    סטיגמות והשלכותים

    כשמדברים על מחלות נפש בציבור הדתי מוצאים בעיה שהיא מעבר לשאלה מה אכן טוב לילדים, הבעיה היא בעיית ה"סטיגמה". יש לציין כי בציבור הכללי מידת הסטיגמה היום שולטת הרבה פחות מפעם, זאת הודות לשיטות הטיפול שהיום טובות הרבה יותר מפעם, לדוגמא נשתמש באנשים הסובלים ממניה-דפרסיה, אכן יש הרבה אנשים שאמנם סובלים מהמחלה אך מטופלים בתרופות, הם מאוזנים מאוד ומתפקדים בצורה שרוב האנשים אינם מבחינים במחלתם כלל, כך שהסטיגמה היום היא פחות מפעם.

    הסטיגמה כמובן מפריעה לשידוכים, אנו עדים למשפחות שיש במשפחה בן משפחה אחד אם מחלה כזו או אחרת והמשפחה מחביאה את הילד, על מנת שאנשים לא ידעו על קיומו בכדי שלא ליצור סטיגמה על המשפחה. מזעזע עוד יותר עד כמה שאנשים נלחמים בסטיגמה כך שמחלות הנפש לפעמים לא מטופלות, ומדוע? מפני שבכדי שלטפל במחלה צריך להודות שהיא אכן קיימת אך לצערנו יש אנשים שמעדיפים להדחיק את הדברים ולחיות בהרגשה של כאילו המחלה לא קיימת. דבר שכמובן פוגע ראשית בהם עצמם.

    נושא הסטיגמה אינו נושא נפרד מנושא המשמורת, משום שפעמים שההורים באים לבקש חוות דעת לבית הדין, ואמנם מדברים על חוו"ד בעניין משמורת, אך חשוב לבחון מה ההורה באמת רוצה האם מדבר על טובת הילד או שרוצה באותה חוו"ד גושפנקא להשתמש בחוות דעתי בבית הדין.

    להתגרש זה אמנם לא כבוד גדול, אך יש אנשים הרוצים "להתגרש בכבוד", וכיצד היא הדרך "להתגרש בכבוד", דעת בני האדם נוטה לומר כי אם מוציאים את בן הזוג השני אם התואר חולה נפש, אכן הושגה המטרה הרצויה להתגרש בכבוד. לכן כשאני נדרש לסוגיה בה נטען כי הצד השני לוקה בנפשו, זווית הראיה המנחה אותי היא איך יראו הילדים שנה ושנתיים לאחר הדיונים, אני מרגיש הרבה פחות צורך להשתמש באבחונים על ההורים, אך אני כן מרגיש צורך לאבחן התנהגויות של הילד מה ההשלכות לעתיד.

    חזקת הגיל הרך או שוויון זכויות

    (חזקת הגיל הרך נמחקה ברוב המדינות הנאורות, למעט מדינת ישראל. אך צריך לזכור שגם במדינת ישראל זו רק חזקה ולא חוק. הנושא של חזקת הגיל הרך מכניס אותנו לנושא רחב יותר של החזקה אך זה מעבר ליריעה הקצרה שעומדת לרשותנו.)

    חזקת הגיל הרך גם בחוק וגם בהלכה, יוצא מנקודת הנחה שלילד עד גיל 6 טוב יותר אצל האם, חוץ מבנסיבות חריגות, ואדגיש כי אם האם לוקה במחלת נפש, אפילו תינוק בן חצי שנה בהנחה שלא יונק טובתו אצל האב הבריא.

    נקודה חשובה הראויה לדיון, האם בשאלות של משמורת אנו מתייחסים בשווה לגברים ונשים או שיש נטייה לחוס על נשים, לדעתי התשובה היא שיש נטייה לחוס על נשים, ההוכחה לכך גבר חולה נפש יתנו לו לראות את הילדים אך ורק במרכז קשר, אך אם האם חולת נפש יוותרו לה יותר ואף שזה לא תמיד נכון, ויכול אף להיות שגורמים בכך נזקים. לצערנו כך זה נתפס, אישה ששוללים ממנה את הזכות לראות את הילדים נתפסת הרבה יותר שלילית, מאשר גבר שנלקחה ממנו הזכות ונותני חוו"ד מתייחסים אף לזה.

    טענות למחלות נפש

    נושא של מחלות נפשיות אינו צריך להיות שכיח יותר מידי בתיקי גירושין, מפני שרוב רובם של בני האדם אינם חולי נפש, לכן בדרך כלל אין ממש בטענות למחלות, אך וודאי חלה אחריות על מקבלי ההחלטות לבדוק את הטענה בכל מקרה.

    הנה לדוגמא מקרה שכיח מאוד, זוג שעד לפני זמן חיו באושר ולא טענו כלום איש על רעהו, פתאום לאחר שחל משבר בחיי הנישואין, טוען אחד על משנהו שצורך סמים ואלכוהול שזו מחלה של התמכרות, המעניין שזה לא נטען עד לנקודת זמן מסוימת כלל. זה צריך לעורר מחשבה כששומעים דבר כזה, לרוב יש מחויבות לבדוק אפילו כשהסיפור שנשמע נפוח.

    במקרים של מחלות נפש יש לקבוע, "המוציא מחברו עליו הראיה" ובפרט שהחולה אינו מוכר בסביבה ככזה.

    אנקדוטה מעניינת, היה אצלי זוג, האישה טוענת שהגבר היה אצל פסיכיאטר והגבר מכחיש, האישה לא יודעת את שם הפסיכיאטר, במקרה כזה אני כמובן שלא יכול לקבוע בוודאות אם היה או לא, בהמשך התפרץ ויכוח, הגבר טען שהאישה הניקה את הילד רק במשך כמה שבועות והיא אומרת כמה חודשים שאלתי אותם האם מוכנים שזה יהיה מבחן האש, ולפי זה אדע מי דובר אמת, שניהם הסכימו, אז הלכתי לבדוק בטיפת חלב, שם לפחות את המידע הזה יש.

    כשבן זוג מאשים את בן הזוג השני שהוא חולה נפש אני יודע שיש בעיה חמורה, רק שאיני יודע אצל מי הבעיה, האם אצל המאשים או אצל המואשם, ויכול לפעמים להיות שזאת תהיה הנקודה שתכריע בסופו של דבר.

    אנו בודקים מה מידת המודעות שיש לחולה לגבי הבעיה, אם יש מודעות והחולה מטפל בעצמו מידת הסיכון קטנה בהרבה יותר, לדוגמה הורה הלוקה במניה-דפרסיה הרי גם מי שיש לו מחלות נפש לא בהכרח שתמיד נמצא בשיא.

    מחלות נפש בשונה מפיגור שכלי הם במצב משתנה, פיגור שכלי לעומת זאת הוא מצב שלא משתנה לעולם, איך שאדם בעל פיגור שכלי מסוגל היום לטפל בילד כך יהיה מסוגל תמיד, לעומתו חולה נפש יתכן שבתינוק לא יוכל לטפל אך בילד בן 5 לא תהיה לו שום בעיה לטפל ,לכן אני כמטפל אף פעם לא מסתכל על הכותרת ועל שם המחלה אני מסתכל על ההתנהלות של החולה, וכמובן כשמדובר בחולה נפש אנו צריכים לקחת בחשבון שיש מקום לשינויים עם הנסיבות.

    משפט לסיום, צריך לקחת בחשבון שיש מחלות פיזיות שיש להם סימפטומים נפשיים, אבל בשבילי כמטפל זה לא משנה, מפני שאני בוחן את ההתנהלות, יש מחלות שגורמות לבלבול חוסר ארגון והתמצאות וזה יוכל כן להשפיע על חוות הדעת.

    כאשר מתמודדים עם הורה בעל מחלת נפש חשוב לא רק לפעול בנחישות אלא לראות שיהיה מעקב קבוע ע"י בהי"ד ולתת סמכות לביה"ד להמשיך לעשות שינויים בהתאם לצורך רק כך נדאג באמת לטובתם ועתידם של הילדים.

  • הדרך לזיהוי מחלות נפש ואופני הטיפול בהם 21/06/2016
  • הדפסה שליחה במייל

    הדרך לזיהוי מחלות נפש ואופני הטיפול בהם

    הרצאה מקצועית נמסרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י הרב יהודה סילבר שליט"א מומחה לבעיות נפש - עזר מציון | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ
     

    הליך גירושין – הקדמה

    שני דרכים לסיום הליך גירושין, האחד הליך גירושין יכול להסתיים בצורה יפה, ובדרך כלל כשישאלו בני זוג שהתגרשו בצורה זו לסיבת הגירושין, יאמרו שהסיבה היא חוסר התאמה או אי התאמה והסברים ברוח זו.

    יש דרך נוספת, בה הגירושין מתנהלים כמלחמה, כשמסתיים הליך כזה הוא מסתיים בצורה מאוד מתישה, בסוף התהליך כששואלים את אחד מבני הזוג מה סיבת הגירושין האחד יאמר כי השני חולה נפש, נוטל כדורים או שיאמר בעיות צניעות ,ממש לא משנה אם יש דברים  בגו או לא אך הדברים נאמרים.

    שכשמכתירים אדם בתואר חולה נפש או בעיות נפשיות, הפגיעה אינה באדם עצמו אלא בפלטפורמה רחבה הרבה יותר. אנשים מתקשרים אלי לשאול בעת שמציעים שידוכים לאנשים התגרשו, "אומרים שלבת דודה של המשודכת יש בעיה נפשית האם זה תורשתי?", איני מדבר על אלו שלא מרימים טלפון כלל. הכלל, כאשר מכתירים אדם בתואר של הפרעות נפש זה מאוד פוגע ולא רק בו אישית אלא גם במשפחתו הרחבה. אנשים מורידים שידוך מלכתחילה כששומעים דבר כזה ואף שלא בדקו כלל מה נכון, אסור להקל ראש בסוגיה זו כלל.

    הסמכות הבלעדית לקביעת מחלה או הפרעה

    אציג מספר סוגים של בעיות והפרעות נפש, בעיות פופולריות יותר. כמובן שבתוך הדברים יש סעיפים ותתי סעיפים שיכולים לשנות את הדיאגנוזה לגמרי ולשנות לחלוטין את ההגדרה של החולה. הדברים נאמרים בכדי לתת מודעות כלילית, הסמכות לאבחן אדם כחולה או בעל הפרעה נתונה בידי מומחה בלבד.

    לכל אדם אופי ואישיות, האופי - תכונות שהאדם נולד איתם ומת איתם, האישיות - תכונות שאדם מפתח כתוצאה מתנאים סביבתיים חברה וכד'. עצם היות האדם שונה מן האחר יכול להצטייר  אצל האחר כאדם בעל בעיה, מציאות זו נוצרת אצל כולם, לכל אדם יש הרגלים משלו. אם כן מתי האדם אכן מרגיש או מורגש ע"י סביבתו כבעל בעיה.

    הזמן בו אנשים פונים לקבל טיפול או מופנים לקבל טיפול, כשהם מגלים שהמציאות שלהם מקשה אליהם להתקיים בחיי היום יום או בין האדם לעצמו או בין האדם והחברה. לא מעט מקרים בהם אנשים מתמודדים משך שנים ארוכות עם בעיות נפשיות, החברה אינה יודעת כלל על קיומם של בעיות אלו, הם נראים כאנשים נורמטיביים לחלוטין. בן או בת הזוג לעומת החברה סובלים מכך סבל רב.

    היחיד שבסמכותו לקבוע בעיה, מחלת נפש, הפרעות נפשיות או בעיות רגשיות, הוא פסיכיאטר מומחה או עובד סוציאלי קליני. ישנם אנשים המביאים לבית הדין חוות דעת של רבנים לקבוע הפרעות נפשיות, לקבוע הפרעה או מחלה חובה להביא חוות דעת מומחה בלבד, בכדי לקבוע האם האדם הינו בריא או חולה יש צורך באבחונים שאותם יכול לבצע מומחה בלבד.

    נתבקשתי פעמים רבות ע"י בית הדין, זוגות, והורים לחוות דעתי בעניין מחלות נפשיות, איני קובע האם קיימת בעיה, לאף אחד אין סמכות לתת את החותמת ולקבוע על אדם כזה או אחר שהינו חולה או לוקה בהפרעה נפשית. אלא למומחים הממונים על כך בלבד.

    טיפול תרופתי – לא רק לחולי נפש

    ההבדל בין מחלות גופניות למחלות נפשיות, במחלות גופניות יש סימנים ברורים על ידם ניתן לקבוע האם קיימים מחלות, ישנם חיידקים ידועים ותופעות קבועות, על פי בדיקות דם פשוטה או בדיקת רנטגן ניתן לקבוע בדיוק מהי המחלה, מחלות נפש אינם כך אין בדיקה ברורה ואין חיידק מסוים  שאפשר לגלות.

    איתור מחלות נפשיות הרבה יותר מורכב, מקובל היום לדבר על שילוב של גורמים סביבתיים וסיבות גנטיות.

    אדם המספר שלוקח תרופות או שהמליצו לו לקחת תרופות, זה לא אומר שהוא חולה נפש או בעל הפרעה, יתרה מזאת פעמים שממליצים לאדם לקבל טיפול תרופתי נפשי בכדי למנוע מחלות גופניות, פעמים שאני ממליץ לאנשים בתקופות מסוימות כגון משבר בחיי הנישואין לקבל טיפול תרופתי כשאני מגדיר שבעיני זה טיפול מונע למחלות גוף. הרבה אנשים שהיו במצוקה בתקופה מסוימת בחיים, במידה והיו הולכים לטיפול תומך שלא קשור כלל לטיפול במחלות נפש היו חוסכים מעצמם מחלות גוף כגון סוכרת לחץ דם וכד', זו הסיבה שממליצים לאנשים בריאים לקחת כדורים בעתות מצוקה ואפילו שאינם לוקים בשום מחלה נפשית.

    אפיזודה הממחישה את האמור, זוג שהגיע לטיפול לפני כ-12 שנה, הזוג היה מוכר כזוג עם הרבה בעיות, באחת הפגישות הגיע הבעל לבדו, כשנכנס לחדר ביקש לסגור את הדלת, מאחר והדלת כבר הייתה סגורה הלך והניח כיסא צמוד לדלת. המדובר בראש כולל חשוב אדם בעל הדרת פנים נשוי ואב לשמונה ילדים, לאחר שהחדר היה נעול היטב הפשיט הלה את בגדיו בגד אחר בגד עד שנראה גופו, אתאר בקצרה, גופו היה נראה מזעזע, סימני האלימות שהיו על גופו היו גרועים מסרט אימה.

    האישה גם היא הגיע לטיפול, הבנתי שהמצוקה שלה קשה מאוד, אין בסמכותי לקבוע מחלות נפש אך מריבוי המקרים אני יודע לכוון, במקרה זה לא חשבתי שהאישה חולת נפש, הצעתי לה ללכת לפסיכיאטר מומחה ע"מ שייתן לה טיפול תומך שיעזור לה להתמודד עם המצוקה בה הייתה נתונה. האישה נפגעה מאוד והפסיקה להגיע לטיפול.

    לפני כ-3 שנים חזרה אלי האישה שוב כשהיא יושבת על כיסא גלגלים קטועת שתי רגלים כתוצאה מסוכרת שנבעה מהלחצים הנפשיים בהם הייתה נתונה ועוד מכלול של בעיות, היא הגיע לבקש סליחה, היא פתחה את התיק והראתה לי כמויות של כדורים שהיא לוקחת כיום, לו הייתה מקבלת עזרה תרופתית כלשהיא כמה שנים קודם בכדי לשמש לה ככלי להרגיע את הלחצים שהייתה נתונה בהם, הפגיעה הגופנית הייתה הרבה פחות חמורה.

    תרופות בתחום בריאות הנפש לא רק לחולי נפש

    צמד המילים בריאות הנפש אינו בהכרח מחלות נפש, סוגי תרופות כגון אסיול וווליום, ניתנים לאנשים חולי לב עם בעיות קרדיאליות, אבל נכללים בקבוצה מקבוצות הכדורים שניתנים בתחום בריאות הנפש.

    כדורים הניתנים בתחום בריאות הנפש מתחלקים לכמה חלקים, יש את כדורי ההרגעה למיניהם, יש את נוגדי החרדה והדיכאון יש המון סוגים מקבוצה זו, יש את התרופות האנטי פסיכוטיות ויש את המייצבים, לא תמיד ניתנת התרופה על פי ההתוויות הכתובות בדף הנלווה לתרופה.

    פעמים שבן או בת הזוג מגלה אצל רעהו, תרופות מסוימות אם זה ריספרדל, זיפרקסה או תרופות אחרות, כשבן הזוג מסתכל בדף הנלווה הוא מגלה לתדהמתו שהכדור נועד לחולי סכיזופרניה, מניה-דפרסיה, מצבים פסיכוטיים ודומיהם. חשוב לדבר עם איש מקצוע ולהבין את  הסיבה מדוע בן הזוג לוקח את התרופה. לא בכל מינון התרופות האלו ניתנות למחלות נפש. הם יכולים להינתן במינונים מסוימים לאנשים בעלי הפרעות התנהגות כך הם ניתנים גם לילדים בעלי היפראקטיביות, כמו שהתרופות המייצבות ברובם ניתנות לאנשים שסובלים ממחלת הנפילה – אפילפסיה, התרופה היא אמנם למחלת המניה-דפרסיה ותפקידה לייצב מצבי רוח, אך ישנם הפרעות אישיות מסוימות שגם שם ניתנים תרופות אלו ולחלוטין לא בשל מחלה כפי שמוגדר בעלון.

    סכיזופרניה

    מחלת הסכיזופרניה, אחת המחלות המוכרות והמפחידות, מחלה זו פוגעת בחלקים הקוגניטיביים של האדם. גיל התחלואה מתפצל לשנים, יש אנשים שנפגעים בגיל ילדות ואז הפגיעה רחבה בהרבה, ברוב המקרים המחלה מתפרצת בין הגילאים 17-30, חולים אלו יכולים לגדול כילדים נורמטיביים לחלוטין, ואף מתחתנים כאנשים נורמטיביים ובאיזשהו שלב מגיעה התפרצות של המחלה.

    כאשר המחלה מתפרצת בגיל ילדות המחלה מוגדרת כקשה יותר, הקושי בהתמודדות עם סכיזופרניה היא החוויה בה המחלה משתלטת על האדם הוא אינו מרגיש אותו אדם שהיה קודם.

    אנשים הסובלים מסכיזופרניה עלולים להיות מוזרים, ביזריים, בעלי מחשבות לא הגיוניות. המחלה מתאפיינת בשני סוגי סימפטומים, יש סימפטומים חיוביים ויש סימפטומים שליליים.

    הסימפטומים החיוביים: כגון מחשבות שווא שהאדם מאמין בהם אפילו שאין להם אחיזה במציאות כלל, כאשר המוכרת ביותר זו מחלת הרדיפה המתאפיינת בכך שחולה בטוח, כולם שונאים אותי, קוראים את המחשבות שלי, כולם מסתכלים עלי, האלוקים מדבר איתי וכד'.

    בני משפחה של אדם חולה לפעמים משקיעים מאמצים כבירים להסביר לחולה כי הדברים שעליהם מדבר אינם קיימים כלל, הסברים כגון, זה לא קיים, זה איננו, לעולם לא יכולים להואיל. צריך להבין כשחולה מפרק מכונת כביסה כי יש שם מצלמה נסתרת הוא חווה לחלוטין את החוויה כדבר חי נושם ובועט ולא ירפה עד שיוציא את המצלמה שכלל אינה קיימת.

    המחשבות הם מחשבות חזקות האדם חווה דברים שכלל אינם קיימים, המחלה באה לידי ביטוי אף ע"י החושים הנוספים, אדם מריח ריחות מסוימים, אדם מרגיש טעמים מסוימים, יש אנשים שמגיעים לתת משקל מאחר והם אינם יכולים לאכול כי הם יודעים שמרעילים אותם. הם יודעים שמישהו שם להם איזה-שהוא חומר באוכל, הם חווים את זה.

    הגעתי פעם לאדם שכבר לא נמצא בין החיים היום, ישבתי במשרד בשעה 3 בלילה הוא התקשר בבהילות שמנסים לפרוץ אליו הביתה, מאחר והתקשר למשטרה והם הגיעו ולא הצליחו לאתר את הפורצים וכעת שומע אותם שוב החליט להתקשר לעזר מציון לבקש אם אפשר להגיע אליו, הגעתי אליו הביתה ווידאתי שאכן אין אף אחד באזור והבנתי במה מדובר, התקשרתי אליו שאני מגיע הוא פתח לי את הדלת במין סדק צר, כשנכנסתי אליו הכניס אותי לתוך חדר פנימי, כל חלונות הבית היו אטומים עם דבק סדאם, הוא מסביר בלחש שלוי רוצים להכניס  אותו לחבית ולזרוק אותו לים, היה לו ליד המיטה אלה והוא היה מוכן לכל תרחיש אפשרי, האדם היה חי בתוך מציאות אמתית לחלוטין, בביקור האחרון שביקרנו אותו לפני שקיבל התקף לב ל"ע ונפטר, הוא תיאר לי ריח מוזר שהוא מריח בתוך הבית והוא שאל אותי מה אתה לא מריח. הוא סיפר לי שהילדים מהחיידר ברח' רש"י מקללים אותו שהוא נאצי ומסבירים לו בדיוק מה הוא עשה בתור נאצי והם מגנים אותו בשמות גנאי ועוד כל מיני קללות. רציתי לעשות לזה סוף, ביקשתי ממנו שיקליט לי את הילדים, לאחר כמה ימים הבן אדם מתקשר שההקלטה מוכנה , הוא חזר עם ההקלטה והשמיע לי אותה, בהקלטה לא שמעו שום דבר, ומשהיה נדמה לו כי אני לא שומע, שאל אותי בפליאה מה, אתה לא שומע מה שהם מדברים? אמרתי לא שאני אכן שומע, מפני שבכל מקרה גם לו הייתי אומר לו שאיני שומע וזה לא קיים זה לא היה עוזר, הוא חי בתוך מציאות זו הוא שמע והרגיש את זה באמת.

    סיפור נוסף, אברך צעיר שגיסו ישב לידו בספסל הלימודים בישיבה מאוד חשובה שידך אותו לאחותו, הבחורה שהייתה בחורה מצוינת התחתנה עם הבחור שהיה אף הוא נחשב בחור משכמו ומעלה, כמה ימים אחרי החתונה הבחור נכנס הביתה וסגר את הדלת, האישה הצעירה קידמה את בעלה בברכת שלום, היא לא הבינה מה קורה, בעלה היה מכונס בתוך עצמו בצורה מאוד משמעותית, ודרש מרעיתו הצעירה להיכנס לחדר השינה, בחדר השינה הוא נעל את הדלת דרש ממנה להתפשט באופן מוחלט, משמילאה את מבוקשו, החל להכותה באגרסיביות ונשך אותה, תוך כדי שמסביר לה שמאוד אוהב אותה אך רוצה להוציא את השטן שנמצא בפנים. הוא המחיש לה עד כמה המציאות הזאת קיימת הוא אוהב אותה, ובאמת רוצה בטובתה ולצורך כך צריך להוציא את השטן.

    בשעה 3 לפנות בוקר משלא הצליח להוציא את השטן, החליט להביא סכין מהמטבח בכדי להוציא את השטן מהגוף שלה, באותו פרק זמן קצרצר שהוא נכנס למטבח, האישה נמלטה מיד לחדר האמבטיה שמה על עצמה מגבת וקפצה מהחלון שהיה בגובה של כקומה וחצי וברחה לאחת מקרובות משפחתה שמתגוררת באזור.

    כמובן שהבחור אושפז בפסיכיאטריה, איני בא לתאר כעת את החוויה שעברה על אותה אישה צעירה היא אכן מסכנה אך הבחור מסכן לא פחות הוא איננו אדם רע אלו הם ההשפעות של המחלה. עד שנתן גט היה תהליך ארוך ומייגע, בתחילה אף נדרשנו לשאלה האם כשיר לתת גט על פי ההלכה. מחלות האלו יכולים להגיע לרמה של סכנת חיים ממש, האמור בגברים ונשים כאחד.

    הסימפטומים השלילים: לא מאפשרים לבטא רגשות חיוביים ושליליים עד שהחולים אינם מגיבים כלל לרגשות, ירידה בקצב הדיבור, הזנחה אישית, היגיינה ירודה, לבוש מרושל, חוסר מוטיבציה, נסיגה חברתית, ירידה בהתנהגות נורמלית, דיבור וחשיבה לא מאורגנים, ירידה משמעותית בתנועות של הגוף ובטונוס השרירים.

    כשאנו מגדירים אדם כחולה בסכיזופרניה לא בהכרח שיש בו את כל הסימנים, ממילא ההפרעה לא שווה בכל חולה, זו הסיבה שחייבים להגיע לאנשי מקצוע כי רק הם יכולים לקבוע לאיזו הגדרה הסימפטומים המופיעים באדם שייכים. המצב הקיצון בסימפטומים השליליים הוא המצב הקטטוני והוא מסכן את החולה עצמו.

    סכיזופרניה תוצאה גנטית

    כשמדברים על טיפול בסכיזופרניה לא מדובר על החלמה, לא ניתן להחלים ממחלת הסכיזופרניה, התרופות הניתנות  הם לצורך איזון, התרופות משפיעות בדרך כלל בצורה יעילה על הסימפטומים החיוביים.

    מחלת הסכיזופרניה נמנית על ההפרעות הקשות ביותר אך עוצמתה והשפעתה משתנים מאדם לאדם, ישנם אנשים שמחלתם לא נסוגה לעולם. הייתי עד למקרה כזה לפני כמה שנים, המדובר באברך שהיה מאושפז בתל השומר ולא יכל לתת גט לאשתו, הוא החליט שלאשתו קוראים רותי היא אתיופית והוא פגש אותה בתחנה מרכזית, הסיפור נמשך שנים רבות. זו דוגמא לאדם שלא הצליח להתאזן כלל, כשדיברתי עם רופאיו הם אמרו לי אין לנו יכולת להגיע לשום רמיסיה במחלה של אדם זה. אך יש אנשים שמתאזנים טוב יותר, חלקם על אף מחלתם יש להם אפשרות לתפקד כך או אחרת בקהילה, ע"י טיפול תרופתי מאוזן וליווי מקצועי, ישנם מערכות שיקום שונות שנותנות הרבה מאוד מענה.

    האבר האחראי על הרגשות של האדם הוא המח, הפרעת נפש היא פגיעה באיזון הכימי במח. הגורם המרכזי לבעיה הוא מולד, משפט שנשמע מאנשים כמו נהייתי חולה כתוצאה מהתנהגות בן זוגי או בת זוגי, אינו נכון ישנן תופעות נפשיות היכולות לגרום לתופעות נפשיות אחרות אך וודאי לא למחלות נפש, אדם שאין בו מהתחום הגנטי, מהתחום הביולוגי אין לו שום אפשרות לחלות במחלה בתחום הסכיזופרניה והמניה-דפרסיה, טענות אלו לא נכונות גורמות עוול ועושות הרבה נזק.

    במחקרים שנעשו על תאומים זהים, נמצא שאם אחד חלה יש סיכוי של 50% שאחיו התאום יחלה אף הוא. מה שאין כן בתאומים שאינם זהים הסיכוי שהתאום יחלה הוא רק 10%, הסיבה בתאומים זהים מדוע האחד יחלה והשני לא מוסבר בשני הסברים א. שאף שהם זהים קיים שוני קל במבנה הגנטי, ב. שעל אף הסיבה הגנטית למחלה השוני הסביבתי אף הוא משפיע, עם זאת אדם שהינו תאום זהה  לאדם שחלה בסכיזופרניה על אף שמסתובב בסביבה שונה לחלוטין הינו עדיין בגדר ה50% סיכויי תחלואה. ילד לאימה סכיזופרנית אף שגדל בבית נורמטיבי לחלוטין יש סיכוי של 12% אחוז שיחלה אף הוא, כן הסיכוי באדם שגדל בכזו משפחה. מכך וודאי ניתן להסיק שהתחום הגנטי הינו בעל משמעות מרכזית בסיכויים לחלות.

    אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו, כן הוא בתחום מחלות הנפש, כשהמחלה מתפרצת התכנים לא יהיו שווים מאדם לאדם, אדם שמתעסק ברוחניות התכנים יהיו רוחניים כגון דיבורים על משיח, הקב"ה וכד'. וכן במגזרים שהתכנים שם הם אחרים כמובן יראה החולה את התכנים שעימם הוא מתעסק.

    לסיום הנושא אספר סיפור קטן, אישה צלצלה אלי לפני כשנתיים, זה היה יום רביעי, האישה שואלת שאלה תמימה רציתי לשאול מה זה זיפרקסה? שאלתי אותה מדוע היא צריכה לדעת, ענתה לי האישה, שהיא נשואה כ-3 שנים ואתמול בלילה הייתה לבעלה התפרצות, וכשקם בבוקר ביקש ממנה סליחה ואמר שהוא מצטער אבל כנראה שהוא לא כל כך מאוזן וכנראה שהתרופות לא מספיק משפיעות, אמרה לו האישה שאף פעם לא ידעה שלוקח כדורים וגם כעת לא מאמינה לו שלוקח כדורים. אמר לה הבעל שתבדוק בתפילין ובדקה ואכן מצאה כדורי זיפרקסה 20 מ"ג (בכדי להסביר מה זאת אומרת לקחת כדורי זיפרקסה 20 מ"ג, אסביר שמי שאינו זקוק לכדור וייקח כדור כזה ישכב במיטה שלושה ארבעה ימים לפחות, ופה  מדובר בבחור שנוטל כדור בעל עוצמה  כזו ועדיין אינו מאוזן). אמרתי לאישה שאני אשמח לשוחח איתה אך בהשתתפות אדם נוסף ממשפחתה אבא, אח וכד'.

    האישה הגיעה לפגישה ותוך כדי שיחה התברר, שהאישה במשך 3 שנים עוברת ממדריכה למדריכה וממדריך ולמדריך ושואלת מה צריך לעשות ולא מקבלת מענה, לבעלה יש לו בעיקר סימנים שלילים, אך יש גם מהסימנים החיוביים, הבחור מגוייס בכל כוחו על מנת להשתדל ולהיות באיזה שהוא קו, אך זה לא סותר את זה שהוא יכול במשך לילה שלם לחפש ג'וק שלא קיים ומשתף אותה בחוויה שהוא חווה.

    בסופו של דבר אמרתי לאישה שרצתה להמשיך ולחיות איתו שזה בסדר אך שתברר קצת יותר עם מי היא חיה ואם מה היא צריכה להתמודד, התברר שהבחור כבר בגיל 15 היה מאושפז בגהה. הבחור היה מאוד פתוח וסיפר הכל היא ביקשה ממנו כי יוותר על הסודיות בכדי שתוכל לדבר עם הרופאה שטיפלה  בו, הוא הסכים והרופאה הסבירה לה שמדובר בבן אדם לא מאוזן.

    למפרע התברר שבין האירוסין לחתונה סיפרה אמו של הבחור שנסע לקבל חיזוק בצפת ולא לקח איתו פלאפון וממש מנותק ואי אפשר להשיג אותו, הבחור פשוט היה מאושפז באותה תקופה.

    כשהם הגיעו למסקנה שהם הולכים להיפרד פחדה האישה מהמצפון אמרתי לה שלא תהיה בטוחה שאם היה נשארת איתו היא עושה לו כל כך טוב וכן עם היא עוזבת היא עושה לו עוול, לפעמים העוול שנגרם לו זה להיפך כשלא נפרדים. כמובן שאיני מחליט ואיני פוסק ישנם רבנים שהם פוסקים בעניינים אלו, אך רציתי להרגיע את המצפון שלה.

    תוך כדי השיחה התברר שהזוג היו טרם טיפולי פוריות, משום שהם היו כ-3 שנים מהחתונה ולא נולדו להם ילדים. והנה הפלא ופלא, אחרי 4 חודשים מהגירושין התארסה והתחתנה והביאה ילד לאחר 11 חודשים ללא טיפולי פוריות, הסיבה שכמעט הלכו לטיפולי פוריות  משום שהרופאה לא ידעה שהבעל מטופל בטיפול תרופתי שהוא זה מנע את הפריון.

    מניה-דפרסיה

    תופעה נוספת המוכרת בשם "מניה-דפרסיה" הפרעה דו קוטבית היוצרת תנודות קיצוניות במצבי הרוח של החולה, החולה חש לסירוגין "דפרסיה" סימפטומים של דיכאון או עצבות קיצונית, ולפעמים "מניה" מצב רוח טוב ומרומם באופן חסר שיקול דעת. על מנת לאבחן את התופעה יש לאתר קודם אפיזודה מנית ,היפו-מנית או מעורבת. סוג ההפרעות יקבע לפי אבחון של אפיזודה דיכאונית.

    במדינות שונות בעולם עד שיקבעו הפרעה מסוג זה ויתנו חותמת שזו אכן המחלה ייקח כמה שנים, מאחר ובכדי לקחת תופעה מסוימת עמה האדם מתמודד ולאבחן את זה כהפרעה זו צריך להיות איש מקצוע מומחה, ההתנהגויות יכולות להשתייך לכמה סוגי מחלות, התרופות גם הם שייכות למשפחות שונות כגון התרופות האנטי פסיכוטיות שמשתמשים בהם גם במניה-דפרסיה במצב מסוים וגם בסכיזופרניה וכנ"ל גם המייצבים למיניהם.

    נתאר להלן את האפיזודות השונותאפיזודה מנית, מאופיינת בתקופה בת שבוע לפחות של מצב הרוח מרומם וחסר מנוחה, בנוסף מופיעים לפחות שלוש מבין התופעות הבאות: העלאה דרמטית בהערכה עצמית, תחושה גרנדיוזית, ירידה בצורך בשינה, אנשים אלו מסוגלים לא לישון כמה ימים, דברנות יתר, תחושה של מחשבות רצות מאוד מהר בתוך הראש, ישנה עליה משמעותית בפעילות חברתית, מינית ותעסוקתית, מעורבות רבות בפעילות מנות אך מסכנות כמו לדוגמא עיסוק בתחום בספורט אקסטרים, טרפים מיניים או יציאה למסעי קניות חסרי מעצורים.

    זוכרני סיפור על אישה שחזרה מסבב קניות, היא יצאה בשעה  4 אחה"צ מהבית לקניות ברח' רבי עקיבא, בשעה 7 הבעל פתאום קיבל טלפון מאחד מבעלי החנויות באזור, ושאל האם השיקים שמחולקים שם הם שלו, מיד רץ לבדוק ומצא שם שיקים על סך 35,000 ₪ שהאישה השאירה במשך 3 שעות של קניות בכל החנויות.

    לאחרונה היה סיפור ברשת הספרים של סטימצקי, אישה שהגיע לחנות לקניות ואח"כ הגיע אליה הביתה משאית מלאה בספרים. המניה למרות שהיא תופעה מהנה היא פוגעת בתפקוד היום יומי הרגיל של האדם או ביחסים הבין אישיים. זמן המניה מתאפיין בלקיחת סיכונים, לעיתים יש במניה מניעים פסיכוטיים, אובדן בוחן מציאות ועיוות חשיבה, אנשים אלו מסוגלים לעשות דברים הזויים מאוד ואף מסוכנים.

    בזמן ה"דפרסיה" האדם מהווה סכנה ממשית לעצמו או לסביבה, מפני שאז זה מאופיינים בתסמינים של דיכאון (דיכאון קצת שונה מדיכאון רגיל בהמשך יוסבר, מגיעים מחשבות אובדניות וכד'), יש לחלק בין הדיכאון המיז'ורי בין הדפרסיה, בעניין הטיפול. מאופיין בתקופה בת כשבועיים לפחות של מצב רוח ירוד או ירידה בדבר או עניין המלווים בחמישה מהסימפטומים הבאים, ירידה או עליה במשקל, ירידה או עליה משמעותית בשעות השינה, ירידה או עליה בפעילות פסיכומוטורית, תחושת עייפות או העדר אנרגיה, תחושות חוסר ערך או תחושות אשמה קושי בחשיבה ובריכוז חוסר מחשבות החלטיות ומחשבות חוזרות על מוות או אובדנות.

    אפיזודה מעורבת, כאשר החולה עובר את שני התופעות גם את האפיזודה המנית וגם את האפיזודה הדיכאונית בכל יום במשך שבוע לפחות, יש לכך השפעה גדולה על כושר התפקוד היום יומי.

    טיפול במניה דפרסיה

    הטיפול הניתן לחולי מניה-דפרסיה הינו טיפול מסובך, משום שלאזן את החלק של הדפרסיה משתמשים בתרופות נוגדות דיכאון אך אם חוצים קו מסוים אפשר להקפיץ את החולה למצב מני ואז בכדי להוריד את האדם ממצב מני למצב נורמלי צריך לתת שוב טיפול ועד שהטיפול עוזר אנו נמצאים במצב בעייתי, לכן הטיפול במצב הדפרסיה יהיה במשנה זהירות בכדי לא להפר את האיזון.

    אברך שחי חיים רגילים ניהל משק בית ככל אב והחיים בבית היו נורמטיביים לחלוטין, עד שאשתו גילתה שהוא מסובך בחוב של כ-400,000 ₪, כפי שהוסבר הלוקים בהפרעה זו יכולים להראות כאנשים בריאים ונורמטיביים לכל דבר ועניין, התופעה אינה פוגעת בפן הקונטיבי של אנשים אלו, אנו מוצאים את זה אצל אנשים חשובים, רבנים, ראשי ישיבות ועוד, ההפרעה אינה פוגעת ביכולת השיפוטית של החולה כשהוא מאוזן, אם לוקחים כדורים בצורה נכונה אין כל בעיה.

    יש נטיה בקרב הלוקים בהפרעה להפסיק ליטול את הכדורים, כפי שהוסבר ההפרעה אינה פוגעת בפן הקונטיבי של הלוקים בהפרעה. בתקופה הראשונה יש להם תקופה מצוינת, אין תופעות לוואי אין תחושות כאלה ואחרות, אך אז מגיע הנפילה ונפילה זו היא קשה ביותר.

    אדם חשוב מאוד שהתגרש בשל מחלת המניה-דפרסיה, הוא היה מאוזן לחלוטין ובהתייעצות עם הרופא החל לרדת בטיפול התרופתי בעיקר בשל הלחץ ששם הלה על הרופא, מדוע הוא צריך להיות שונה משאר חבריו. אשתו הייתה אז בהריון בחודש שמיני. ואז הגיעה הנפילה. לא מצאו אותו במשך שלושה ימים, לאחר שלושה ימים נקראתי לבית החולים איכילוב מצאתי אדם מגולח לחלוטין, מדובר באדם חשוב מאוד שהיה מזוקן ואיש מכובד, סיפרו לי שמצאו אותו על שפת הים ערום לגמרי וסובל ממכת חום קשה. הוא הגיע לבית חולים משום שהסתובב לא צנוע כך על חוף הים וכן בגלל האדמימות יתר שראו עליו.

    הפסיכיאטרית במחלקה התקשתה להבין מה הבעיה, הוא הסביר לה בצורה מאוד ברורה והגיונית שהיה פעם אדם חרדי וכרגע החליט לחזור בשאלה, ההסברים היו מפליגים והגיוניים. הפסיכיאטרית שאלה אותי, סך הכל הבן אדם מדבר לעניין נכון שקרה מקרה שמצאו אותו על חוף הים שלושה ימים ללא בגדים אך מכאן ועד אשפוז כפוי המקום היה נראה לה רחוק, לאחר שהסברתי לה את אורחות חייו ואת התהליך שעבר עליו כבמובן שהבינה, והאדם הובל אחר כבוד לאשפוז במחלקה הנכונה, לאחר שטופל שוב והתאזן, לצערי אשתו כבר לא חזרה אליו.

    זהו הקושי איתו מתמודדים בני זוג לחולי מניה-דפרסיה, החולים מרגישים עצמם שווים לחבריהם הבריאים ונוטים להפסיק לקחת טיפול תרופתי ומגיעים למצבים קשים מאוד.

    כהשלמה לסוגיית הטיפולים במניה-דפרסיה נזכיר שיש טיפול שנקרא "ניזי חשמל" טיפול זה מרתיע אנשים בגלל השם שלו, טיפול זה הוא טיפול מאוד בטוח, יכול לתת פטרונות מצוינים בדברים מסוימים בתחום מחלות הנפש והתוצאות פשוט מופלאות.

    דיכאון מיז'ורי

    דיכאון מיז'ורי: במהלך הדיכאון החולה במצב רוח ירוד מאוד המשפיע על כל היבטיי החיים, אין יכולת לחוש הנאה מפעילות שהיתה מקור הנאה בעבר, אדם מדוכא עלול להרהר ולעסוק במחשבות כפייתיות של חוסר ערך, האשמה וחרטה ללא סיבה הגיונית, חוסר אונים הרגשות ייאוש, שנאה עצמית, במקרים חמורים עלולים להופיע סימפטומים פסיכוטיים הכוללים מחשבות שווא, יותר נדיר הוא הנושא של ההזיות במקרים אלו. תסמינים נוספים: זיכרון וריכוז נמוכים, רתיעה ממצבים ופעילות חברתיים, חשק לחיי אישות ירוד, מחשבות על מוות ואובדנות נדודי שינה הדפוס האופייני לבעלי דיכאון כזה הוא התעוררות מוקדמת מהרגיל או קושי להירדם שוב ומצב של נדודי שינה. מנגד קיימי מצבים של שינה רבה, נוגדי דיכאון עלולים להביא לפעמים למצב של נדודי שינה מפני שתפקידם והפעילות שלהם היא להמריץ.

    אנשים עם דיכאון מדווחים על מרחב גדול של תסמינים פיזיים, עייפות, כאבי ראש, בעיות עיכול, משפחה חברים יכולים לשים לב לשינויים בהתנהגות חוסר רוגע, התנהגות נסערת או לחילופין חוסר מרץ, ותגובות חולשה. במקרים בהם הדיכאון מופיע בגיל מבוגר יש לעיתים תסמינים קוגניטיביים כגון השכחה בעוצמות יותר גדולות ואיטיות מוגברת, חשוב לציין כי הנטייה בקרב אנשים אלו לאובדנות מאוד משמעותית.

    פרופ' וייזר ערך מחקר שבו חילקו את הציבור לחרדים מסורתיים חילונים (בכמה דתות לאו דווקא יהודים) ומתברר כי מחשבות אובדניות יש לכולם באותה רמה. אך הניסיונות לאובדנות הרף פוחת ומקרי אובדנות בפועל הם עוד פחות, אדם חרדי יר"ש כשהוא מודע לאיסור הנורא שיש באובדנות, וודאי ישתדל להימנע מהמחשבות אלו אך קיומם שווה בכל המגזרים. צריך לזכור שהכאב הנפשי שיש לאדם שחווה דיכאון מסוג זה, הוא כ"כ עוצמתי, חד, ברמות שקשה לעמוד בהם, אנשים מתארים מצב בו הם מרגישים שנשרפים מבפנים, אך המתבונן מן הצד שרוצה לעזור רואה אדם נורמטיבי ואינו יודע שמבפנים מתחוללת סערה קשה מאוד.

    מוצאי יו"כ לפני כמה שנים צלצל אלי אדם שנמצא בתחנה המרכזית בירושלים, ומספר לי שחזר כעת ממירון שם שהה ביום כיפור, במהלך אותו יום כיפור עישן 3 חפיסות סיגריות ואכל כיכר לחם, כך מספר לי אותו אדם, אני מעיד שמדובר באדם יר"ש באמת, אך הכאב שפילח אותו לא אפשר לו לעמוד בצום, הוא בחר להערים ולברוח למירון שם בילה את יום הכיפורים הזה, אדם זה לא עשה את זה כי הוא רוצה להתריס כלפי שמים ח"ו או לפגוע ברגשות של אדם זה או אחר, הוא עשה את זה ממקום של כאב עמוק שכלל לא ניתן להבין.

    אחד הדברים שמציקים מאוד לאותם אנשים הסובלים מדיכאון זה, שמנסים להראות להם את החיים היפים, מנסים להסביר להם כמה טוב יש בעולם, אנשים לא מבינים החולה סובל ממרה שחורה העניים שלו לא יכולות לראות ורוד. בלי טיפול תרופתי מתאים אי אפשר להתמודד עם זה, מצב כזה ללא טיפול הוא מסוכן מאוד ומסכן חיים, לחיות לצד אדם שכזה וודאי שלא קל. איני נכנס לנושא של גירושין אך חשוב להבין את החוויה בצל אדם שכזה.

    כפייתיות – O.C.D

    הפרעה נוספת, ויש שאף קוראים לזה מחלה, יכול להיות שזה משתנה לפי עוצמת ההפרעה הנתונה לשינויים. התופעה הטורדנית, כפייתיות או O.C.D, אחת מתופעות החרדה המתבטאות בהתנהגות חיצונית בולטת, לכן ההפרעה קלה יחסית לאבחון.

    כאשר אדם בא לחדר מיון במצב פסיכוטי לא יבררו באיזה מחלה חולה ומה עבר עליו ובאיזה הפרעות בדיוק הוא לוקה או איזה אישיות יש לו, אלא ייגשו ישר לעניין, יתנו לו תרופות לפי הסימפטומים שהרופא רואה, כמובן שיעשו את בדיקות דם על מנת לדעת את הנושא של בלוטת התריס, סוכרת וכד', ישנם מצבים  בהם שולחים אף ל-C.T., לדעת שאין לחולה איזה גידול בראש, אבל בסופו של דבר ההתייחסות היא לסימפטום לא בהכרח לשם של מחלה, לפעמים הכפייתיות מתחילה שם אבל היא הולכת לכיוון מאוד מאוד לא טוב וזה יכול להיות סכיזופרניה, כלומר כשאנו רואים אדם הרוחץ את ידין עשרות פעמים אז כמובן שמבחינתנו משהו לא תקין, אך צריך לזכור שמי שאמור לטפל להחליט במה החולה לוקה ולעשות את העבודה אלו הם אנשי המקצוע.

    ההפרעה/המחלה מתחלקת לשני חלקיםהחלק הטורדני האובססיבי, הוא חלק שקשור לקוגניציה, מחשבה טורדנית זו מחשבה חוזרת ומציקה האדם מרגיש שנכפית עליו והוא אינו יכול להשתחרר ממנה, הדבר בא לידי ביטוי כמו שיר שאדם שמע ולא יכול להתנתק ממנו שר אותו כל הזמן, המחשבה הטורדנית היא מחשבה מעוררת חרדה אדם אובססיבי לא מפסיק לחשוב אותה גם אם הוא רוצה בכך, לדוגמא מחשבות אובססיביות הקשורות לניקיון וסטריליזציה האדם מחפש את כל הזמן את החיידקים, חושש היכן הוא יכול להידבק מחיידק, מה חיידק יכול לעשות לו וכד'.

    ישבתי עם בעל שאישתו סובלת מכפייתיות מדובר בעובדת הוראה, האישה מתמודדת עם O.C.D. קשה, הכפייתיות באה לידי ביטוי בעיקר בנושא חמץ, כל השנה הסלון בבית סגור בצורה הרמטית, האישה יר"ש מגיעה מבית חשוב מאוד, אך ההחלטה שאבק הוא חמץ גמור זה דבר שאינה יכולה להתנתק ממנו.

    בערב פסח האחרון פגשתי אותה, היא סיפרה שניקתה את הבית בעירום מלא, יש להם ילדים כשהגדול בן 9, אך מה שהבן יראה זה הרבה פחות משמעותי, צריך להבין שבחוויה שהיא חווה האבק הוא חמץ כאשר ח"ו ידבק בבגד חתיכת אבק ותעבור עם זה לחדר אחר ואולי ויישאר באיזה פינה בארון תעבור על איסור חמץ. וכל זה על אף שאף פעם המשפחה אינה בבית בפסח מהסיבה אולי נשאר אבק (חמץ) בבית, אולי נשמע קצת הזוי אך האישה חווה את החוויה בצורה אמתית ומושלמת.

    הסברתי לבעל שכאשר הוא לוקח כפית ריקה ושם בפה, הרי יש בכפית חיידקים רק שאתה לא חושב עליהם ולכן גם לא רואה ומרגיש אותם. מה שאין כן האישה, היא חושבת עליהם ואצלה כל חיידק הוא בגודל של מקק וכשהיא באה לשים את הכפית בפה זה כמו שאומר לך לקחת כפית עם מקק ולשים בפה, היא רואה ומרגישה את זה החוויה שלה היא עוצמתית וחזקה בצורה שאי אפשר להבין אותה.

    החלק הכפייתי הוא החלק ההתנהגותי הוא נובע מהמחשבות הטורדניות מכיוון שהמחשבות הטורדניות גורמות לחרדה, צריך להבין, המנגנון עובד, זו גם הסיבה שהתרופות שניתנות הם נוגדי דיכאון וחרדה, בדרך כלל זה על אותו רצף, האדם עסוק במציאות התנהגותיות אשר יפחיתו את רמת החרדה, בדרך כלל ההתנהגות הכפייתית מצליחה להוריד את החרדה לעיתים רק עד רמה מסוימת ורק לזמן קצר ומיד חוזרות המחשבות האובססיביות ושוב יש צורך בהתנהגות מפחיתת חרדה.

    אישה מתארת שבימים שאיננה טהורה אינה נכנסת הביתה כשבעלה נמצא, ההסבר שמסבירה מבחינתה כל כך אמיתי, היא מסבירה שהרי בבית יש משב רוח ובסופו של דבר משב הרוח מגיע גם אליו והמשב רוח הוא טמא, לכן היא לא יכולה להיכנס הביתה כשבעלה נמצא בבית. תמיד חייבת לתאם מתי היא תיכנס הביתה והוא ייצא, ומתי הוא יישאר בבית והיא תהיה בחוץ, ואם נכנסה כשלא תיאמה איתו שיצא, המצב לא פשוט כלל.

    אסביר קצת על ההקשר של החרדה, הטקס שהאדם עושה עם הכפייתיות המטרה שלו היא להפחית את החרדה. ההבדל בין הפחד לחרדההפחד היא דבר מוגדר, אנו יודעים מהו ומיהו וממה להיזהר, חרדה אין לדבר התחלה וסוף האדם מרגיש תחושת חרדה בלתי פוסקת, אין לו מקום לגעת בנקודת ההתחלה ואין לו מקום לגעת בנקודת הסוף. זה הקושי בהתמודדות האדם כבול בתוך סט של התנהגויות שעליהם אמור לחזור שוב ושוב, בכדי לא לחוש את רמת החרדה הגבוהה, התנהגויות עשויות להיות קשורות ישירות למחשבה דוגמה לכך ניתן לראות בנטילת ידיים שוב ושוב, או טקסיות של נעילת הדלת חמש פעמים.

    הכפייתיות הקשה מכולם היא הכפייתיות המחשבתית, אדם הסובל מהתנהגות של נטילות ידיים מרובות אפשר לעשות לו טיפול ולסגור את ברז, אך אז אולי יפסיק ליטול ידיים אך את המחשבה הטורדנית לא נצליח להחליף והטיפול צריך להיות בה ולא בפועל היוצא ממנה.

    הטיפול ב O.C.D כמובן הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי הוא הטיפול המומלץ כאשר אפשר לומר שבמצבים מסוימים הטיפול הזה לא יעזור כלל ועיקר ללא טיפול התרופתי, הטיפול התרופתי הוא הכרחי מאוד.
     

    משפט לסיום, ישנם אנשים שאומרים בבתי הדין סך הכל אדם זה סובל מ O.C.D זה לא מחלה כה קשה, ברור כי עם אדם חולה סכיזופרניה במצב מאוזן הרבה יותר קל לחיות מאשר עם אדם בעל הפרעה של O.C.D, ההפרעה היא סבל בלתי פוסק ברמות שלחיות איתו בשלבים ובזמנים מסוימים זה קשה מאוד.

  • צוואות וירושות לאור התקופה ע"פ משפט התורה שלמה שטסמן 21/06/2016
  • הדפסה שליחה במייל

    צוואות וירושות לאור התקופה ע"פ משפט התורה

    שלמה שטסמן

    הרצאה שנמסרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י הגאון הרב שלמה שטסמן שליט"א - אב"ד תל אביב | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ
     

    דיני הירושה מופיעים בתורה פעמיים, האחת בפרשת בנות צלפחד, והשנייה בפרשת הבכור בפרשת כי תצא. בשונה מדיני ממונות אחרים, בענייני ירושה נכתב "והיה לבני ישראל לחוקת משפט" ביטויי ייחודי זה בעל משמעויות רבות, ומבדיל את משפט הירושה משאר דיני ממונות, דוגמא להבדל ניתן למצוא בכך שבדיני ממונות הכלל הוא שכל תנאי שבממון תנאו קיים, אך על דיני נחלות קשה להתנות.

    סדר היורשים במשפט התורה הינו שונה מזה המוכר לנו מהסדר בחוק הירושה, סדרי הירושה בחוק מבוסס על המשפט הקונטיננטלי (משפט גרמני - רומי עתיק), לעומתו סדרי הירושה כפי שנלמד מפרשת בנות צלפחד שונה בתכלית, תחילה יורשים רק הבנים, במקום שאין בנים הבנות יורשות, ובמקום שאין בנות, האב  וצאצאיו יורשים, ובמקום שגם אין אב הולכים לאבות רחוקים יותר.

    ההיגיון העומד מאחורי חלוקת סדר הירושה כפי שציוותה התורה קשה לתפיסה בהיגיון בן ימינו, בפרט לאור העובדה שנראה כי בסדרי הירושה ע"פ התורה ישנה אפליה מובנית המפלה נשים לרעה, עוסקים בעניין זה כבר הרמב"ם במורה נבוכים והחינוך במצווה ת', הרב הנזיר תלמידו של הרב קוק אף הוא נדרש לנושא זה, אפתח בקטע אותו כתב הרב יחזקאל אברמסקי בעל החזון יחזקאל (קובץ מאמרים (בני ברק, תשכ"ט), יז – יח).

    "סדר נחלות הכתוב בתורה מתאים אל שאיפת כל בני תמותה. בכלל האמור בירושה, "הקרוב קרוב קודם", מתבטא חפץ האדם שאחר מותו ישלוט בעמלו איש הקרוב לו ביותר, הקשור לו קשרי אהבה פנימית שבין בני המשפחה, אשר עין זר לא תבחנם ולא תבינם... דעתו של אדם קרובה יותר אל יוצאי חלציו ששמו נקרא עליהם, ובקומם תחתיו על נחלתו יש לו יד ושם בין החיים, ושמו קיים בישראל: הבן הממשיך את שלשלת היחס של משפחת אביו".

    העיקרון עליו מבוססים דבריו הינם מה שכבר כתוב במורה נבוכים, שסדר הירושה מבוסס על יסוד של קרוב קרוב קודם, וכמו"כ העברת סדר הנחלות והמשך הניצחיות כמו בהעברת המשפחה.

    לכאורה נראה כי התורה מנחילה עקרונות שהינם סה"כ כללים חברתיים, כפי שמסביר הרב אברמסקי שכללים אלו משקפים את רצונו האמיתי של האדם, על אף שהדברים נראים כך, חובה להדגיש כי הכללים נשארים בגדר חוקת משפט, וכפי שמדגיש הרב אברמסקי שאין בדבריו כדי לפגוע באופיו הקוגנטי של "סדר נחלות":

    "ואמנם סדר נחלות יש בו מדעת המנחיל ורוח אנוש הולמתו, אבל עתה, שהלכות ירושה חקוקות בתורה אינן תלויות עוד בדעת הבריות ואינן מקבלות שינוי, ואם יאמר לך אדם שאין לו חפץ בזה, ויש את נפשו דרך אחרת - אין שומעין לו, כי "נאמנים כל פקודיו, סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר".

    כיוון שהדברים כפי שמכונים בשפה המשפטית קוגנטיים דהינו כופים ומוחלטים לא ניתן להתנות עליהם, כך נפסק בש"ס במשנה וברמב"ם (הלכות נחלות פרק ו') "האומר בני פלוני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, בתי תירשני, במקום שיש לו בן, לא אמר כלום." כך מסיים הרמב"ם: " אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועילה".

    על אף שדין התורה הינו חד משמעי, בהיסטוריה ואף הקדומה, בש"ס ובספרות הגאונים ובמיוחד בדורות האחרונים ניסו למצוא פתרונות לחרוג ולשנות מסדר התורה הדברים מקבלים ביטוי בניסיון להסדיר את ירושת הבת, סדרי הירושה ע"פ התורה לפיהם רק לבנים חלק בירושה גורם להמון עימותים בתוך משפחות, הדבר גם אינו מתאים לשינוי שקרה בהלכה היהודית. ישנו ספר שנכתב ע"י פרופסור אברהם גרוסמן ונקרא "חסידות ומורדות" בו מתאר את השינוי שחל במעמד האישה. לכן חיפשו פתרונות הלכתיים כיצד ניתן להשוות בין מעמד הבן למעמד הבת.

    אגב אומר כי בדין תורה המקורי בנות לא קופחו כלל, יש תשובה שכתב ר' מתתיה גאון שאומר כבר בזמנו שכיום כבר לא צריך לעשות כתובת בנין דיכרין כיוון שהמטרה של כתובה זו היא שאדם ייתן לבנותיו נדוניה, אך כיום כל האנשים נותנים והבנות אינם מקופחות כלל כך שאין לחשוש לזה, משום שיש את מנגנון הכתובה שמבטיח לאלמנה זכויות, ויש מנגנון של מזונות מן העיזבון לאלמנה ולבנות שאינם נשואות, וכמו"כ יש אפשרות לתת לבנות נדוניה מן העיזבון, יתכן שהיו מיקרים שאף התקיים מה שאומרת המשנה בנות יזונו ובנים יחזרו על הפתחים, כך שיוצא שלאחר המנגנונים שקבעו חז"ל בדיני כתובה וכיוצא בזה נותר חלק נרחב לבנות והבנות לא קופחו כלל.

    שינויים בחברה

    במשך הדורות חלו שינויים ותפיסות חברתיות רבות להלן שני שינויים מרכזיים שחלו במוסכמות החברתיות הנידונות בספרי הפוסקים,       א. שינוי במעמד הנשים, כיום יש שוויון בין נשים וגברים אם ביציאה לעבודה ועוד.       ב. שינוי חברתי בכלל, ושינוי כלכלי בפרט בעבר החברה הייתה חברתית חקלאית, לכן עניין הנחלות היה עניין עקרוני ביותר, לכל משפחה היה את המשק שלה והמקובל היה שאב מוריש לבנו דייקא את המשק המשפחתי. במאות שנים האחרונות החברה מבוססת על אמצעים כלכליים שונים כגון נכסים פינסיים וכד', שינויים אלו גרמו שהפוסקים חיפשו פתרונות על פי ההלכה לחרוג מסדר הירושה המקורי ולמצוא פתרונות הלכתיים המתאימים את משפט התורה לתקופה בת ימינו.

    הרעיון המפורסם ביותר היה האפשרות של עריכת צוואה, הבעייתיות שברעיון זה הוא שהגמ' מביאה במסכת כתובות את המושג שנקרא "אעבורי אחסנתא":  (כתובות נג ע"א; ובנוסח אחר, בבא בתרא קלג ע"ב). "אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בי אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא" זאת משום "שדלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" הינו יש איסור לאדם אפילו בחייו להעביר נחלה מבנו האחד לבנו השני ואף מצדיק לרשע שמא יהיו בני הרשע צדיקים.

    התלמוד הירושלמי אף הוא מתייחס לתופעה זו בחומרה יתרה (בבא בתרא, פרק ח, הלכה ו ) ראו נא מדבריו: "אמר ר' בא בר ממל: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, עליו הכתוב אומר: "ותהי עוונותם על עצמותם" (יחזקאל לב, כז). אפילו אדם מותיר את עזבונו עבור מוסדות צדקה וחסד שיפעלו גדולות ונצורות למען עם ישראל מכל מקום אם את בניו מזניח ואינו כותב להם את הנכסים הכתוב מתייחס לזה בחומרה יתירה. העניין חמור עד כדי כך שהרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו הלכה יא') כתב: "מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש" ונפסק להלכה בשו"ע. הינו שאפילו לסייע לדבר זה גם אסור.

    אמנם בספרי הפוסקים הוכרע כי כשההעברה היא למטרות טובות כגון לחלק גם לבנות או למטרות צדקה אין את הבעיה של אעבורי אחסנתא יש לזה הרבה מקורות, אך ישנו עוד פתח והוא שלפחות חלק ואפילו חלק קטן מהעיזבון יישאר במתכונת הירושה של התורה, לדוגמא יש אנשים שמשאירים את ספריה ירושה רק לבנים הינו שבזה יקוים דין ירושת התורה המקורי ואת שאר הנכסים מחלקים בשווה וכד', עד כאן הקדמתי בכדי להראות שגם בספרות הפוסקים ישנם התמודדויות עם המציאויות המשתנות במשך הדורות.

     

    התנהלות בתי הדין כיום

    לגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל היה חזון לפני קום המדינה, שכשתקום מדינה היהודים בארץ ישראל אזי חוקת המדינה תהיה ע"פ התורה, הוא ניסה לבנות מערכת משפטית על פי התורה ואחד ההתמודדויות שהתמודד עמם היה דיני ירושות, משום שבתקופה המנדטורית על אף שנתנו סמכות לבתי הדין הדתיים לדון דרשו מבתי הדין להשוות בנים ובנות וכמובן התעוררה הבעיה כיצד ידונו ע"פ הלכה. למותר להאריך שחזונו לא התקיים, חוק הירושה נחקק ודיני הממונות בכללותם במדינת ישראל אינם על פי תורה.

    סמכות בית הדין

    סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני ירושה מוקנית לו בשני חוקים, הראשון הוא חוק שיפוט בתי דין רבניים, שעוסק בליבה של הנושאים הנידונים בבית הדין, ושבמסגרת שיעור זה לא נחריב על חוק זה. המקום השני בו מופיעה סמכותו של בית הדין הוא בחוק הירושה, בסעיף 22 בו עוסק המחוקק בצוואה בפני הרשות, הינו צוואה הנערכת בפני ראשות שיפוטית (בית משפט או בית דין), צוואה זו שנערכת בפני הרשות בעלת יתרונות רבים, מוכח שהיא נעשתה ע"י אותו אדם מתוך רצון חופשי, הראשות אכן מאשרת כי הצוואה כשירה משפטית והלכתית, כך שבסופו של דבר מאוד קשה שיהיו סכסוכי צוואות על צוואה כזו. כך קובע המחוקק :

    "(א)  צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור."

    בסעיף 151 נקבע כך: "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לעניני משפחה." כהסבר לסעיף זה קובע המחוקק בסעיף 155 כך: "(א)  על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך."

    בהתבונן בסיפא של סעיף זה למדים אנו כי אין דין הכריכה בענייני צוואות ירושות כדין הכריכה בשאר דיני משפחה כיוון שבדיני ירושה סמכותו של בית הדין מוקנית לו רק בתנאי שמציב החוק "אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך." בהמשך אף נברר מיהם הנוגעים בדבר אך בכל מקרה מהנוגעים דרושה הסכמה בכתב.

    הורתו ולידתו של חוק הירושה

    בכדי להיכנס לעומק העניין אתן קצת רקע, עם הקמת המדינה כשהוחלט כי למדינה תהיה תחוקה משלה, הסנונית הראשונה הייתה הצעת החוק לחקיקת חוק הירושה שבא להחליף את ההסדר העותומני שהיה קיים משנת 1913 ופקודת הירושה משנת 1923, בשנת 1952 הונחה הצעת החוק. יזוכר כבדרך אגב כי בהסבר לחוק נכתב כי החוק יהיה הפרק הראשון לחוק דיני ממונות האזרחי (שאגב עד היום לא נחקק ומאז יושב עדיין בוועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת), חוק הירושה נחקק בסופו של דבר רק בשנת 1965.

    השאיפה שאותה רצה המחוקק להשיג הייתה שגם בדיני הירושה כמו ברוב הדברים יהיה דין אחד ודיין אחד ככל המשפט האזרחי, כך שבדינים אלו לא תהא סמכות לבית הדין הרבני, הדבר לא יצא לפועל, מסתבר שבעקבות לחצים של גורמים שתורת ישראל הייתה נר לרגלם, ויחד עם הסחבת הארוכה שמאז ההצעה הראשונה ועד החקיקה, הותיר המחוקק סמכות לבתי הדין הרבניים בתנאים האמורים.

    אקדים ואומר שישנם אנשים ממחוקקי חוק הירושה שטוענים כי הבסיס לחוק אינו רק קונטיננטלי אלא מבוסס גם על המשפט העברי שהוא המשפט הראשוני והחשוב אם כי לא מחייב (לדבריהם), אמנם בדיקה שנעשתה ע"י פרופסור שמואל שילו בספרו שהוא פירוש לחוק הירושה, מעלה כי הבסיס לחוק הינו החוק הקונטיננטלי, בחוק ישנו מעט מעוד מהדין העברי כגון מזונות מן העזבון כפי שנעסוק בהמשך אך רובו של החוק אינו מבוסס על המשפט העברי כאמור.

    החל משנת 1981 ניתנה אפשרות לבית הדין אף למנות מנהל עזבון, משום שבסופו של דבר צריך גם ליישם את הצוואה, הן במקרים בהם הכל מתנהל למישרים וכמובן במקרים בהם מתעוררות בעיות כגון נושים, עסקים שצריך לתפעל וכד', לאחרונה הייתי עד למקרה של עו"ד שנפטר והיה צריך לתת משכורת לעובדי המשרד עוד טרם חלוקת הירושה, היה צורך במינוי מנהל עזבון זמני ואח"כ במנהל קבוע, החוק במקורו אינו נותן לבית הדין סמכות למנות מנהל עזבון וכאמור רק החל משנת 1981 תוקן סעיף 155ד לחוק שקובע שבית הדין מוסמך גם לעניין זה.

    נוגעים בדבר

    סמכות בית הדין נתונה לו רק לאחר הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, כמובן היום ההסכמה נעשית באמצעות חתימה של כל הצדדים על טופס אותו ניתן לקבל במזכירות בית הדין, אך יש לברר מי נקרא נוגע בדבר שצריך את הסכמתו לסמכות בית הדין, האם כל אדם שמתנגד לצוואה נקרא נוגע בדבר. בהצעת החוק נאמר שנוגעים בדבר מדובר במינוח כולל וגמיש, כך שכמו במקומות אחרים בהם נאלץ בית המשפט לקבוע את הגדרותיו של החוק גם למינוח כולל וגמיש זה התייחס בית המשפט, ונתן את הגדרתו. הגדרה זו תלויה בהגדרת מינוח נוסף בחוק שהינו "מעוניין בדבר", מינוח שמופיע בסעיף 153 לחוק בעניין מי יכול להתנגד לצוואה או לפי סעיף 67 להתנגד לצו ירושה.

    3 דעות נאמרו בהסבר מונחים אלו של נוגע בדבר ומעוניין בדבר דעתם של השופטים לוין וקדמי היא למעשה ההלכה המקובלת כדלהלן, פסק דין שניתן בתיק ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי, בתיק זה עסק בית המשפט במקרה של משפחה ערבייה בו מת אדם צעיר שהשאיר אלמנה והיא הציגה צוואה מסויימת שאחיו טענו שהיא מזוייפת כך שהאישה תקבל פחות לפי חוק הירושה ואביהם יקבל יותר, אביהם שהיה משותק לא יכל לטעון לעצמו ולכן טענו האחים כי הם נוגעים בדבר כיוון שירושת אביהם תגיע בסופו של דבר אליהם ולכן מתנגדים לסמכותו ל בית הדין השרעי.

    השופטים קדמי ולוין טענו כי רק מי שמקבל באופן ישיר נקרא נוגע בדבר ומי שהוא רק בעל ציפייה לקבל לאחר תקופה נקרא מעוניין ולא נוגע ואינו יכול להתנגד לסמכות, השופט טל חלק עליהם וסבר כי כל מי שהוא בעל ציפייה סבירה הינו נוגע בדבר.

    פסק דין של השופט אלון, בתיק ינון משולם נ' בית הדין הרבני, שם קובע כי המעוניין בדבר זה אפילו רחב יותר מציפייה סבירה אך מסכים כי הנוגע הוא רק מי שיש לו נגיעה ממשית.

    כיום ההלכה האזרחית היא שרק מי שיקבל בפועל משהו מהירושה באם דעתו תתקבל נקרא נוגע בדבר שדרוש את הסכמתו לסמכותו של בית הדין, אך אדם שטוען להתנגד משום שבעתיד יכול להיות שיהיה לו חלק בירושה יכול אכן להתנגד לגוף הצוואה אך לא לסמכות. דוגמא נפוצה לשאלות כגון אלו הינם במקרה של אב שאינו מתנגד לסמכות בית הדין, אך ילדיו מתנגדים כיוון שבסופו של דבר הם היורשים של האב, כאמור לא תתקבל התנגדותם לסמכות.

    נושה

    אין הלכה פסוקה וחד משמעית בדין נושה המתנגד לסמכותו של בית הדין, מקובל לחלק בין נושה של יורש העזבון לנושה של המוריש, נושה של מוריש הוא נוגע בדבר כיון שגם ע"פ החוק וגם ע"פ ההלכה יש חובה לפרוע תחילה את חוב העיזבון אך נושה של יורש אינו נחשב נוגע בדבר. חילוק זה מסתבר משום שאם כל נושה של יורש יוכל להתנגד לסמכות איינו את סמכותו של בית הדין, מסתבר כי לאחד מהיורשים יש איזה שהוא חוב לבנק, במקרה והבנק גם יהיה נקרא נוגע חסל סידור סמכות בתי הדין. סברא נוספת בדין זה הינה שאין חובה על היורש לשלם לנושה מכספי הירושה.

    סמכות לדון בסמכותו של בית הדין

    האם לבית הדין יש סמכות לדון בדיני סמכותו, בבג"ץ משולם ינון נ' ביה"ד נפסק שאין לבית הדין סמכות לדון בדיני סמכותו בענייני צוואות וירושות, המקרה שם היה בידועה בציבור ובית המשפט קבע כי אין לבית הדין לדון בתיק זה ואף לא בסוגיית הסמכות, יוזכר כי השופט אלון היה בדעת מיעוט בפסק זה וטען שבית הדין כן מוסמך לדון בדינים אלו. פסק דין זה ניתן לפני כ-30 שנה בקירוב וייתכן והיום יש מקום לחלק וכן לדון בדינים אלו.

    הדין שחל בבית הדין

    מה הדין שחל בבית הדין, במקרה בו כל הצדדים הנוגעים בדבר קיבלו את סמכותו של בית הדין ע"פ סעיף 155 לחוק הירושה, לפי איזה דין ידון בית הדין? הוראת החוק בסעיף קטן ג' נקבע כך: "  בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו", (יוער, כי בהצעת החוק המקורית הוצע לדרוש שני הסכמות נפרדות האחד לסמכותו של בית הדין והשני להחלת הדין הדתי בפועל הסתפקו בהסכמה אחת) אם אכן בסמכותו של בית הדין לפסוק לפי הדין הדתי, תשאל השאלה הבאה, מה יקרה בתרגיל עוקץ שיחתימו את כל הנוגעים בדבר לקבל את סמכות בית הדין, ואז יטענו הבנים לנישול הבנות?

    לכאורה זה נכון, אך בפועל הדיינים לא יאפשרו לעשות דבר כזה. ההסבר הוא כך, ככל שעוסקים בצוואה הרי לפנינו מה שכתב המנוח וזה רצונו אז זה מה שנעשה, אפ' במקרה שהצוואה אינה כשירה הלכתית, ישנם פתרונות להחיל את הצוואה כיוון שעולה בערכאות ולרווחא דמילתא אף יקבלו היורשים בקניין ובסופו של דבר נקיים את הצוואה. אך במקרה בו אין צוואה ואנו דנים בדיני הירושה, בית הדין לא ייתן את ידו לנצל הסכמה תמימה לסמכותו של בית הדין בכדי להונות את הבנות ולנשלם מן הירושה, בדרך כלל בית הדין יוביל להסכמים שיהיו מקובלים על כולם, לפעמים ע"פ הוראות חוק הירושה ולפעמים לפי הסכמת הצדדים אך לנישול הבנות בית הדין לא נותן את ידו.

    מינוי אפוטרופוס

    הוראת החוק בסעיף 155 "היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס רשאי בית הדין למנות לו אפוטרופוס לעניין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי". עם זאת החוק קובע בהמשך סעיף קוגנטי כי "ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה".

    היינו לפי החוק בפטירת אדם מקבלת האלמנה 50% מהירושה והילדים חולקים בשווה, כך שאם ניתנה סמכות לבית הדין לדון בעניינה של קטינה, חייב בית הדין לעגן לה חלק לכל הפחות כמו זה המגיע לה ע"פ החוק.

    ברוב המקרים כשאחד מההורים נפטר נוהגים הילדים להסתלק מן העזבון ולהותיר להורה החיי את העזבון כולו, התנהלות זו היא מן הצדק היושר והמוסר, אך לפעמים נוצרת בעיה במקרה בו נותרה אלמנה ולה קטינים שמדין תורה הם יורשים את העזבון כולו ולכאורה אין ביד בית הדין לסלקם מן העזבון לטובת אמם, במקרים מעין אלו ישנם דיינים שאכן נמנעים מלתת צו ירושה או שמפנים לרשם לענייני ירושות, אך לדעתי כן אפשר לעשות את זה ואסביר כיצד ניתן לעשות זאת.

    הוראת סעיף 155ב כפי שהובאה מקנה לבית הדין את הסמכות למנות אפוטרופוס להסמיך את בית הדין, במקרה כגון זה שהוזכר ניתן למנות את האמא בעצמה כאפוטרופוס לטפל בעזבון שמגיע לילדים, אך כיוון שזה יכול לגרום לבעיה בהסדר המהותי עצמו נעדיף למנות את הסב אבי הנפטר לייצג את הקטנים, האפוטרופוס על אף שתפקידו לזכות בשביל היתומים מדין תורה יכול לחוב ע"מ לזכות, ואם הסב יסביר לבית הדין שעדיף ליתומים לקיים את הסדר החוק ש50% תקבל אמם ואין היגיון שהכל ירשם על שמם של הקטינים אזי יקבל בית הדין את ההסדר ויעשה את זה על פיו של האפוטרופוס.

    דבר נוסף שהנהגתי בבית הדין שאני מבקש במקרים אלו שהאלמנה תגיד שככל שבעתיד מישהו ידרוש זכויות המגיעות לו מכח ההלכה, תסכים האלמנה לבוא לדון עימו בדין תורה, שילוב זה של הסכמת האפוטרופוס יחד עם הסכמתה של האישה לבוא לדין תורה מול כל אחד מילדיה אם ירצה למצות את זכויותיו מדין תורה, מאפשר לבית הדין לתת את הצו לפי דין תורה.

    מזונות מן העזבון

    פרק 6 לחוק הירושה הינו מזונות מן העזבון, פרק זה נכתב בהשראת הדין העברי כפי שמבואר בשו"ע אבן העזר סימן צג'-צד' בו מבואר זכאותה של האישה מדין כתובה למדור ומזונות מעזבונו של בעלה מה שנקרא בלשון העם הבטחת רמת חיי האלמנה מעזבון בעלה.

    במקרים של זיווג שני, כשהאלמנה אינה אימם של היורשים, נוצרים לפעמים מתחים בעקבות כך שהיורשים רוצים ליהנות מעזבון אביהם המנוח כשמאידך האלמנה היא זו שמבקשת זכות מדור בדירה ושאר זכויות.

    סעיף 155א לחוק כפי הובא לעיל קובע כי בית הדין מוסמך "לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון" כמובן לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך בכתב, בדין זה ישנו הבדל גדול בין דין תורה לדין האזרחי, דין תורה מגן על האלמנה ונותן לה זכויות מפליגות שאינה זכאית להם ע"פ החוק האזרחי, כדוגמה אפשר להביא מקרה של אלמנה עשירה, החוק בפרק שישי מגביל את זכאותה של אלמנה למזונות מן העזבון בכך שאיננה עשירה, ההלכה אינה מכירה במגבלה זו, כיוון שזכאותה של האלמנה היא מכח חיובו של בעלה בכתובה.

    מסתבר שבמקרה של אלמנה עשירה לא יסכימו היורשים לקבל את סמכותו של בית הדין, כיוון שבבית המשפט לא תהיה האלמנה זכאית לזכויות שתקבל בבית הדין.

    סמכות בית הדין לדון במזונות

    סעיף 155 שהובא לעיל קובע בס"ק ה' כך: "(ה)  סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.", סעיף 4 בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 קבע כך: "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין." נמצא שלכאורה לא תשמע כלל טענת התנגדות לסמכות של הנוגעים בדבר.

    אין פסיקה בנושא זה, אך מצאתי שהשופט המנוח בן ציון שרשבסקי בספרו דיני משפחה והשופט אלישע שינבוים בקובץ דיני ישראל ז' בהוצאת אוניברסיטת תל אביב במאמר בעיות בדיני משפחה, כתבו שאכן לפי הקישור הזה ניתן לעקוף את טענת הסמכות בתביעה למזונות מן העזבון 

  • האם דיני חלים דיני ירושה בהפריה מלאכותית אליעזר איגרא 21/06/2016
  • הדפסה שליחה במייל

    האם דיני חלים דיני ירושה בהפריה מלאכותית

    אליעזר איגרא

    הרצאה שנמסרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י הגאון הרב אליעזר איגרא שליט"א אב"ד באר שבע וחבר בית הדין הגדול | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ


    בית הדין בבאר שבע אחראי בין השאר על העיר אילת, כיוון שהדרך מבאר שבע לאילת ארוכה, שולח בית הדין בבאר שבע אחת לחודש דיין לאילת בכדי שיעשה את כל הדברים שבהסכמה, ע"י כך נמנע מהמדיינים טרחה יתירה.

    לבית הדין באילת הגיעו זוג שבנם נהרג בתאונת דרכים ל"ע, המבוקש שבית הדין ייתן צו ירושה, הדיין שישב בבית הדין המליץ לזוג שבמקום ששני בני הזוג יהיו כבולים לכל הפרוצדורה והבירוקרטיה, יוציא בית הדין את צו הירושה רק על שם אחד מבני הזוג כך שרק הוא יצטרך לחתום על כל המסמכים ולא יהיה כבול לבן הזוג השני. הרעיון מצא חן בעיני הזוג והאב הסכים שבית הדין יוציא את הצוואה רק על שם האם.

    כעבור כמה שנים הוגשה לבית דיננו בבאר שבע בקשה לביטול צו הירושה. הסיבה, בני הזוג נתונים בהליכי גירושין, ובינתיים קיבלו הזוג פיצויים מהביטוח ע"ס 1,000,000 ₪ , כיוון שצו הירושה נרשם על שם האישה בלבד העביר הביטוח את מלוא הסכום לאישה.

    הבעל עתר לבית הדין וטענתו כי כל מה שהסכים לרשום על שם האישה בלבד הינו מהסיבה שלא רצה להיגרר לפרוצדורה מיותרת אך וודאי שלא היה כאן ויתור, מה גם שבזמן שהיו הזוג בבית הדין היה רק כ-20,000 ₪ בחשבונו של הבן ויתכן שעל כך היה מוותר, אך וודאי שלא היה בדעתו לוותר על הפיצויים. קיבלנו את טענת הבעל וכתבנו פסק דין מנומק שהתבסס על אומדנא דמוכח שלא הייתה כוונה של הבעל לוותר, האישה על פסק הדין, בית הדין הגדול אימץ את פסק הדין ודחה את הערעור.

    כשהאישה הבינה כי הפסידה בדין, עמדה וטענה שכל הדיון היה טעות מיסודו כיוון שהילד המנוח נולד מהפריה מלאכותית, ואינו כלל הילד של בעלה, כך שאין לאב כל דין ירושה על נכסיו של הבן ואין מגיעה לו מאומה.

    האם אכן אין לאב שום זכויות בילד, האם אינו זכאי לרשת את הילד, האם הילד ממזר או כשר? בשאלות אלו נדון בשיעור זה, ונביא את שיטות הפוסקים בזה.

    כהקדמה אומר שהעניין של הפריה מלאכותית אינו דבר נדיר כלל, יש סטטיסטיקות שכ7% נולדים מהפריה מלאכותית. הפריה זו מתבצעת כך שלפעמים ההפריה היא מזרע האב ופעמים שלא, וכן הביצית פעמים הביצית היא של האם ולפעמים לא.

    במקרים רבים ההורים שומרים את דבר ההפריה המלאכותית בסוד כך שיתכן שהילד לעולם לא ידע שהוא נולד מהפריה כזו ואחד ההורים אינו הורה אמיתי. הורים רבים מעדיפים לשמור את הדבר בסוד.

    האם הוולד ממזר ?

    המשנה למלך הלכות אישות פרק ט"ו הלכה ד' כתב כך : "והחכם בעל חלקת מחוקק סימן א' ס"ק ח' נסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה ואי מיקרי בנו לכל דבר יע"ש. ואין ספק דלא נאסרה לבעלה משום דאין כאן ביאת איסור וכן מבואר בהגהת סמ"ק מה"ר פרץ הביאו הב"ח יו"ד סימן קצ"ה ס"ה וז"ל אשה נדה יכולה לשכב על סדיני בעלה ונזהרות מסדינין ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדתה מש"ז של בעלה ויהיה הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפי' תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמש"ז של איש אחר קפדינן כי היכי דקפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ"ל הסמ"ק. מהכא מוכח דהוי בנו לכל דבר שהרי חששו שמא ישא אחותו מאביו וכ"כ בעל ב"ש סימן א' ס"ק י' יע"ש:"

    שיטת המשנה למלך היא שיטה מקילה, לפיה אישה שנתעברה מזרע של אדם אחר שלא ע"י ביאה אסורה (הפריה מלאכותית) אינה נאסרת בזה לבעלה, והילד הינו ילד כשר ללא חשש ממזרות.

    האגרות משה מיקל ביותר וחולק על הרבה פוסקים, הוא אף מתייחס לשאלת האבהות והיחוס ופוסק להלכה כי בעל הזרע הינו וודאי האב, ועם זאת על אף שהזרע הוזרע באישה נשואה הילד אינו ממזר ובת כזו מותרת לכהן !!! ראו נא מדבריו:

    "ומכיון שהאיסור הוא על מעשה הביאה לא שייך האיסור על זריקת זרע לגוף האשה שלא בביאה לא בעריות דקורבה ולא בערוה דא"א, וממילא ליכא ממזרות שהוא רק מצד מעשה הביאה שרק בזה נאמר בקרא באיסור אשת אב. וכן פשוט שלא נאסרה לבעלה כיון שלא היה מעשה ביאה אף אם לא היה נזכר זה. אבל הא גם מפורש זה בדברי רבותינו הב"ח והט"ז יו"ד סימן קצ"ה סק"ז והב"ש סימן א' סק"י והמל"מ פט"ו מאישות ה"ד שכולם הביאו מהגהת סמ"ק בשם הר' פרץ דהולד כשר שכתב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש"ז של אחר, ולעיל מזה כתב המל"מ ואין ספק דלא נאסרה לבעלה משום דאין כאן ביאת איסור, ולית בזה שום חולק. ושפיר כתבתי דמה שהביא באוצר הפוסקים בשם ספר בר ליואי ובשם מנחת יחיאל דחולקין וסוברין דהולד ממזר אינו כלום דאין בכחם לחלוק על כל רבותינו אלה בלא מקור מסברא חיצונית שבארתי שהוא כסותר כל ענין האיסור דעריות לפי דיני התורה המבוארים בגמ'."

    ובהמשך כותב "והנה אף שבתשובתי שם נסתפקתי מתחלה אם הולד תהיה בת שמא אסורה לכהונה, נראה לע"ד ברור כדכתבתי שם בסוף שנראה שכיון שהוא בלא ביאה מותרת גם לכהונה לכו"ע, דהא טעם האוסרים לכהונה ולד בת ישראל מעכו"ם הוא משום הא דאיתא ביבמות דף מ"ה דכולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולך פגום לכהונה מק"ו מאלמנה לכ"ג משום דליכא למיפרך מה לאלמנה לכ"ג שכן היא עצמה מתחללת דה"נ כיון שנבעלה פסלה, וא"כ באמבטי שלא נפסלה ליכא הק"ו ולכן יש להכשירה גם לכהונה."

    בשו"ת ציץ אליעזר חולק על האגרות משה ופוסק שהדעת מכרעת שוולד שאינו מזרע האב לכל הפחות מידי ספק לא יצא. כך הם דבריו:

    "ד' הולד שנולד אצל אשת איש מש"ז של אחר באמצעי הנ"ז יש סוברים שהוא כשר ויש סוברים שהוא ממזר והדעת מכרעת שמספק פסול בודאי לא יצא"

    היוצא לנו מכל הנ"ל כי ש"ז של ישראל באישה נשואה מהווה בעייתיות גדולה, אך בדרך כלל אנו תולים שרוב ההזרעות מעין אלו הם מגויים כך שאין חשש ממזרות וכו' בילדים אלו, מעתה יש רק לדון מה יהיה דין הירושה של ילדים אלו.

    דין הירושה

    במקרה שהגיע לבית דיננו, לא ידענו מהיכן הזרע האם מיהודי או לא, כפי שהובא לעיל לשיטת הרב פיינשטין בעל הזרע הוא האב ולו משפט הירושה. א"כ טרם נדון האם לאם יש בכלל דין ירושה, הרי שוודאי שיש יורשים מצד האב שהם קודמים לאם ולכן גם לאם לכאורה אין כל חלק בירושה זו ומשכך יתכן כי אין לאפשר לאם ליהנות מירושה זו כלל. כל זה במקרה ובעל הזרע הינו יהודי, אך אם בעל הזרע אינו יהודי כלל, תשאל השאלה מי הוא בכלל היורש של הילד ומה דין הירושה שמשאיר?

    המשנה ב"ב דף ק"ח ע"א מביאה כך: " האשה את בניה, והאשה את בעלה, ואחי האם - מנחילין ולא נוחלין." לאמור, אם לא יורשת את בנה גם אם אין כאשר אין אב. הגמ' בדף דף קי"ד ע"ב אף מביאה מקור לדברים: "אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון: דבר תורה - האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה, שנאמר: מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב - אב יורש את בנו, אף מטה האם - אשה יורשת את בנה."

    תוס' שם מחדד את הדברים ואומר שבאמת אין האם יורשת את בנה ומה שכתוב שהאם יורשת את בנה מיירי בגיורת באופן כזה שאין אב (כגון שנתגיירה מעוברת) וכדי שהנכסים לא יהיו הפקר נקבע שהיא יורשת את בנה, כך הם דבריו:

    "אף מטה האם האשה יורשת את בנה - הקשה ר"י א"כ ע"י איש נמי מסבת נחלה ממטה למטה שאם ישא משבט אחר וימות ויירשנו בנו ואח"כ ימות הבן ותירשנו אמו שהיא משבט אחר ואמאי אזהר רחמנא לאשה מוכל בת יורשת נחלה טפי מלאיש ועוד דאם כשאין האב האשה יורשת א"כ לא תהיה נחלה ממשמשת לקרובי בהא ולקמן מקרא נפקא לן משמוש נחלה ואם שניהן יורשין יחד את הבן הא משפחת אם אינה קרויה משפחה ונראה לרבינו תם ולר"י דבגיורת קאמר דיורשת את בנה ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר."

    כך נפסק להדיא בשו"ע חו"מ סי' רע"ו ס"ד:  "משפחת האם אינה קרויה משפחה, שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה. ואחין מאם ולא מאב אין יורשים זה את זה, אלא כל אחד, משפחת אביו יורש אותו. (ואפילו שתוקי שאין לו יורשין מן האב, אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר) (תרומת הדשן סימן שנ"ב). אבל האיש יורש את אמו, וכן הבת את אמה אם אין לה בן, שדינה בנכסי האם כמו בנכסי האב, שניהם יורשים אותה אלא שהבן וזרעו קודמין לבת. משפחת האם אינה קרויה משפחה."

    התרומת הדשן שהובא ברמ"א דן במקרה של ילד שתוקי שלא השאיר אחריו זרע וציווה במתנת שכיב מרע לתת את ביתו לאימו. פוסק התרומת הדשן שהמתנה אינה חלה כיוון שלהלכה "מי שאינו בירושה אינו במתנת שכיב מרע" ולכן סובר שלהלכה האימא לא יורשת את בנה כמו בנכסי הגר.

    הקצוה"ח  מקשה על דברי התרומת הדשן מדוע השווה שתוקי (בימינו דין שתוקי מצוי, דהינו כל הפרית מבחנה) לגר הרי לגר אין כלל יורשים ולכן נכסיו הפקר משא"כ בשתוקי אנו לא יודעים מי האב ומי היורשים אך וודאי שקיימים יורשים ומדוע שדין הנכסים יהיה הפקר?

    הנתיבות מקבל את דברי התרומת הדשן ומתרץ את קושית הקצו"ח שבשתוקי אי אפשר להיוודע בשום אופן מי היורשים שלו דאף עדים על זנות לא יועיל לעניין הירושה. לכן יש בדין שתוקי, "יאוש והפקר גמור" וירושת השתוקי אינה בדין ירושה כלל.

    כיום על אף שיש רישום מדוייק בבתי החולים המבצעים טיפולי הפריות, החיסיון על דברים האלו הינו ברמה גבוהה ביותר, בתי החולים אינם חושפים כלל פרטים אודות הטיפולים המבוצעים אצלם, האנשים שתורמים זרע או ביציות אינם רוצים להיות חשופים לתביעת מזונות וכן אינם רוצים שלאחר מאה ועשרים שלהם, יבואו יורשים נוספים להתחלק עם הילדים שלהם בירושה. וכיוון שכך יש אומדנא דמוכח שיש ייאוש מלכתחילה שאותו יורש של השתוקי (הנולד מהפריה מלאכותית) אין מצפה לקבל את הירושה לעולם ולכן יהיו נכסיו הפקר כנכסיו של הגר.

    אמנם  בשו"ת זקן אהרון סי' ק"צ פוסק להלכה שכשאין אב אז האם יורשת אך הוא יחיד ולא מקובל לפסוק כמותו ובפרט שהרב שונה הלכות דוחה את ההוכחה שלו.

    יוער כבדרך אגב שכל הסוגיא בה אנו עוסקים הינה באופן בו הביצית היא של האם, במקרה בו הביצית אינה של האם יש לדון מי נחשבת אמו של הילד, האם האם המולידה או בעלת הביצית, שאלה זו נתונה במחלוקת גדולה שטרם הוכרעה ואין הלכה ברורה וחד משמעית בדין זה.

    היוצא שלהלכה נפסוק שבין אם זה זרע של ישראל ובין אם הזרע הוא של גוי דין הירושה הפקר. כך כתב גם בשו"ת מהר"ש הלוי הלכה למעשה שבמקרה שאין משפחת האב אין מי שיורש.

    במקרה שאין יורש

    בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק י כתב "כיוצא בו מי שמת סוף משפחתו ואין לו יורש אלא אמו לא יחזיר, ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו" הינו שאין חיוב להחזיר לאם אך מי שעושה כן רוח חכמים נוחה הימנו.

    לאור כל האמור פסקנו במקרה שהגיע לבית דיננו כי כיוון שאלטרנטיבה שאם האם לא תירש הכסף ילך לקופת המדינה , עם זאת לתת את הירושה לאם אין  בזה  פגיעה בהלכה ולהיפך על זה נאמר "רוח חכמים נוחה הימנו" ומכ"ש שכך  זה גם נוהג ע"פ דינה דמלכותא, מ"מ יש לציין שאין מניעה בדין זה אף לתת בשווה לשני ההורים משום שוודאי שע"פ חוק האימוץ לאב חלק שווה בירושת הבן וכשלהלכה הירושה היא הפקר אין סתירה כלל בי דין תורה לחוק.

    בשולי הדברים יוער כי בדמי הביטוח יש לדון האם בכלל שייך דין ירושה כיוון שזה לא נכסיו של המת אלא נכסים וממון שהגיע לאחר הפטירה. זהו כעין פיצוי שעלינו לדון למי התכוונה המדינה או חברת הביטוח להעניק את הפיצויי.

    בעניין חוק האימוץ יש להעיר כי החוק קובע כי אב מאמץ יורש כיוון שהוא שגידל את הילד אך במקרים רבים החוק נוגד את ההלכה מפני שלהלכה רק אב ביולוגי יורש ואף שאין שום קשר בין האב לבנו,  אך במקרים כמו במקרה שדנו בו שבו להלכה הממון הפקר וודאי שכדאי לתת למשפחה בפרט שרוח חכמים נוחה הימנו ואין סתירה לחוק.

    מקרים רבים של אם חד הורית שאיננו יודעים מי האב ננהג גם כך שמשום שלהלכה אין יורש ננהג כפי הלכת הירושלמי וניתן את הירושה לאם.

    לסיום המלצה (על אף שאיננה המלצה כ"כ נעימה) לכל מי שמעוניין שממונו יגיע ליעד שמעוניין שיעשה צוואה העונה על כל גדרי ההלכה כך יחסכו המון בעיות מיורשיו

  • סמכות בית הדין בדיני ירושות וצוואות יובל בדיחי 21/06/2016
  • הדפסה שליחה במייל

    סמכות בית הדין בדיני ירושות וצוואות

    יובל בדיחי

    הרצאה שנמסרה ביום עיון לטוענים רבניים ע"י עו"ד הרב יובל בדיחי שליט"א ראש מכון צוואה כהלכה | נכתב ונערך ע"י טו"ר משה ליבוביץ


    הקניית סמכות

    בשפה מליצית אומרים שכשאדם הולך לבית עולמו כולם מברכים ברוך דיין האמת אך יש מי שבנוסף מברך גם הטוב והמטיב. לפעמים ברכה זו יוצרת מאבקים קשים. טרם אגש לעצם העניין של סמכות שיפוט בתי הדין בענייני בצוואות וירושות אקדים ואתמצת את ההיסטוריה של שיפוט בתי הדין בעניינים אלו.

    לפני קום המדינה ענייני צוואות וירושות היו נתונים אך ורק לסמכותם של בתי הדין הרבניים כך בזמן הטורקים ובזמן המנדט הבריטי, בשנת 1922 בתקופת המנדט חל מפנה והוקמו לראשונה בתי המשפט האזרחיים, אך מאז ומתמיד נושא הירושות והצוואות היה נידון כחלק מהמעד האישי ולא כעניין ממוני גרידא, לכן השיפוט בעניינים אלו היה רק לבתי הדין הדתיים.

    בתקופת קום המדינה התקיימו מאבקים רבים על חקיקת חוק הירושה ועל שאלת הותרת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בעניינים אלו. הסיבה למאבק העז, משום שכבר בשנת 1951 נחקק חוק שיוון זכויות האישה, הקובע כי יש לתת שיווין זכויות מלא לאישה כמו לגבר, חוק זה למעשה מכיל סתירה מובנית לדין הירושה כפי שנוהג ע"פ ההלכה המונע שיווין זכויות בין הגברים לנשים.

    סופו של דבר, כשנחקק חוק הירושה בשנת 1965 שהחליף את פקודת הירושה שנחקק בזמן המנדט (ולכן מכונה פקודת ולא חוק), המחוקק מותיר סמכות לבתי הדין הדתיים לדון בענייני צוואות וירושות אך הסמכות איננה מלאה ונתונה תחת מגבלות. בחוק הירושה סעיף 155 תחת הכותר שיפוט בתי-דין דתיים (תיקון מס' 9)  תשנ"ח-1998 נקבע כך:

    " (א)  על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

    (תיקון מס' 7) תשנ"ח-1998

    (א1) נתן בית הדין צו ירושה או צו קיום צוואה לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לעניני ירושה לשם רישום לי סעיף 73ד.

    (תיקון מס' 6) תשמ"א-1981

    (ב)  היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.

    (ג)   בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.

    (תיקון מס' 6) תשמ"א-1981

    (ד)  בענין שהובא לפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק הששי, למעט סעיפים 105 ו-106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאילו מדובר בבית דין דתי.

    (ה)  סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. "

    (כבדרך אגב יוער כי סעיף קטן ג' יהווה מכשול כבד לבית הדין באם תהיה קטינה שבית הדין צריך לדון בעניינה מפני שבד"כ זכויותיה תקופחנה בהלכה בהשוואה לזכויותיה ע"פ חוק.)

    בכדי שבית הדין יקנה סמכות לדון בענייני הירושה והצוואה דרוש כי "כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה יביעו בכתב הסכמתם לכך." עם זאת מרגע שבית הדין קנה סמכות, אין אפשרות לבטל את הסמכות לעולם.

    סעיף זה מחייב גם שיקול דעת מעמיק טרם מתן סמכות לבית הדין, מתן הסכמה זו לבית הדין הינה דרך אל חזור, מרגע שיורש הסמיך את בית הדין לדון בענייני הירושה והצוואה אין הוא יכול לחזור בו כלל מהסכמתו זו והסמכות הבלעדית לדון בעיזבון תהיה לבית הדין הרבני. כך נפסק בפד"ר יא עמ' 289 במותב הדיינים הרב שלמה גורן הרב יוסף קאפח והרב מרדכי אליהו. הנדון בשאלה האם אדם יכול לחזור בו מהסכמה שנתן (בפרט מכיוון שלא נעשה קניין כדין) פסיקה זו הינה פסיקה מנחה, כך נכתב בפסק הדין: "נראה לנו שלאחר שכל הצדדים קבלו עליהם בכתב את הסמכות של ביה"ד הרבני האזורי לתת צו ירושה, שוב אינם יכולים לחזור בהם מהסכמתם זו, ולא להטיל בה תנאי, סימפון ואמתלא, שיש בהם כדי לערער את הסמכות השיפוטית שניתנה על ידם לביה"ד. וזאת לפי ההלכה ועל פי כל חוק ומשפט, ולאחר שניתנה סמכות שיפוטית לביה"ד, יכול הוא לדון לפי דין תורה, הכל כפי ראות עיני הדיינים. "

    המשמעות, לאחר שניתנה סמכות לבית הדין אין אפשרות של שום צד לטעון לא ידעתי שאני גורם לעצמי שאפסיד או חלקי בבית הדין אינו שווה לחלקי בבית המשפט. ברגע שאדם שהסמיך את בית הדין אין דרך חזור! ייתרה מכך בית הדין אף מוסמך לדון ע"פ דין תורה ואינו מחוייב לחוק כלל, אף לא לשוויון זכויות בין גבר ואישה. דבר זה חובה להסביר ולהבהיר למידיינים על עניינים אלו טרם ייגשו לבית הדין בכדי למנוע אי הבנות לאחר מכן.

     

    סמכויות בית הדין

    צוואה וירושה הינם שני עניינים נפרדים, צו ירושה יינתן על כל נכס שלא נכתבה לגביו צוואה, לעומת זאת על נכס שהיורש רוצה לקבל מכח צוואה יינתן צו קיום צוואה. קיים מצב בו ישנו צורך להוציא גם צו ירושה וגם צו קיום צוואה, לדוגמא מנוח שכתב צוואה רק על ביתו אך על שאר נכסיו לא כתב צוואה יש צורך בשני צווים.

    השאלה העולה מה יהיה במקרה בו אדם הסמיך את בית הדין לדון בנושא אחד כגון קיום צוואה, ולאחר שבית הדין דן בצוואה החליט בית הדין כי הצוואה איננה כשרה ומשכך יש לדון בדין ירושה, אך האדם שהסמיך את בית הדין לדון בצוואה אינו מעוניין שבית הדין ידון בדין הירושה. או להיפך אדם שבא לדון בדין ירושה בבית הדין הרבני, ובאותו מקרה חלק מהנכסים נרשמו בצוואה וחלקם לא, על אותו החלק שלא נרשמה צוואה מבקש האדם להוציא צו ירושה מבית הדין, בית הדין שהעניין הגיע לשיפוטו מעוניין גם לדון בצוואה. לפעמים יתכן שלאחר שבאו יורשים לדון במתן צו ירושה גילו שישנה צוואה שלא ידעו על קיומה עד עתה ועל אותה צוואה מעוניינים לדון בבית המשפט. האם יש לבית הדין סמכות לדון בחלק שאליו לא הוסמך ?

    בתיק מס 8820-41-1 מתאריך ו' כסליו תש"ע 23/11/2009 בבית הדין הגדול במותב הרבנים מצגר איזרר ושרמן, דן בשאלה זו, ובית הדין קובע כי ברגע שאדם הסכים לדון בעיזבון המנוח ולא הגדיר מראש לאיזה חלק נותן לבית הדין סמכות קנה בית הדין סמכות לדון בכל ענייני הצוואות והירושות ואף על אותו החלק שלא התכוון המידיין לדון בו בבית הדין. על אף שאותו האדם נפגע מכך שבית הדין ידון בחלק שאינו מעוניין וברור שלא הייתה כוונתו להסמיך את בית הדין לדון באותו חלק, לא תישמע טענתו כיוון שכבר הקנה סמכות לבית הדין לדון בכל.

    כך כותב בית הדין: "כבר בשנת תש"מ, נכתבו דברים ברורים בענין זה: "הסמכות של בתי הדין לדון בענייני ירושה וקיום צוואות מבוססת בראש וראשונה על תורת ישראל", ונקבע כי "אין היורשים יכולים לטעון שאינם רוצים בביה"ד שהוסמך ע"י המוריש לדון בירושה", והוסיפו כי "לפי חוק הירושה תשכ"ה, מוסמך ביה"ד לתת צווי ירושה וצווי קיום צוואה. לפי חוק הירושה, הסכמת הצדדים להתדיין בפני ביה"ד כוללת גם הסכמה לשיפוטו וגם הסכמה שיפסוק לפי דין התורה", ונפסק כי "אדם שקיבל עליו בכתב להתדיין בפני בי"ד איננו יכול לחזור בו" (פד"ר חי"א עמ' 289).

    ...מעבר לכך, מונח בפנינו טופס הנושא את הכותרת "הסכמה לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני" (מיום 17/7/07), שעליו חתמו כל הנוגעים בדבר. תוכנו של טופס זה ברור: "אני הח"מ... מסכים לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני לגבי עזבון המנוח". במתן הסכמה זו, מסרו היורשים את ההכרעה בכל ענייני העזבון לבית הדין הרבני, ובכלל זה "צו ירושה."

    הסכמה להסמיך את בית הדין לדון בעיזבון (בפרט ע"י מילוי הטופס הפורמאלי המצוי בבית הדין) נותן לבית הדין סמכות רחבה ביותר לדון בכל ענייני העיזבון.

    הפתרון כיצד לשמור על הזכויות ולדון בבית הדין רק על העניין שמעוניינים לדון בו, לכתוב בכתב ההסכמה בפירוש כי הצד נותן את הסכמתו לסמכות בית הדין לדון בענייני צוואה בלבד ואין הוא נותן סמכות ביד בית הדין לדון בענייני הירושה או להיפך, כך האדם ישמור על זכויותיו וידון רק לפי העניין שהוא מעוניין.

    לסיכום: יש אפשרות לפצל את סמכות בית הדין וחובה לעשות שיקול דעת רחב על איזה נושא מסמיכים את בית הדין.

    (במאמר המוסגר רואה אני חובה להוסיף, כי אין יושר בדבר זה של פיצול הסמכות ואינו ראוי כיוון שאדם שרוצה לנהוג על פי דין תורה אינו יכול למסור רק את הדברים שמתאימים לו לבית הדין אלא עליו לקבל את דין התורה לטוב ולרע. עם זאת הדברים חייבים להאמר ולהיות ברורים, משום שחובה להסביר את הדברים ללקוח אותו מייצגים לפעמים הדברים בעלי משמעות גדולה כגון באישה שבידה צוואה שיתכן שהצוואה תיפסל ולפי דין תורה תהיה האישה מנושלת מהירושה, במקרה בו לא הסביר המייצג את הדברים באר היטב ללקוחו עלול להיות חשוף לתביעת רשלנות.)

     

    מי הם הנוגעים בדבר

    המחוקק קבע כי בכדי שבית הדין יקנה סמכות צריך את הסכמת כל הנוגעים בדבר. כאן המקום לדון מי מכונה "נוגע בדבר", האם כל אדם שמתנגד לצוואה ועל אף שאינו קרוב משפחה יוכל להתנגד ל"סמכות" בית הדין? לדוגמא שכן או ידיד שטוען כי יש בידו צוואה אחרת שהרי כשיש שני צוואות, תמיד הצוואה האחרונה היא תקפה, לפעמים ישנם כמה בעלי צוואות, והשאלה האם כשמגיע אדם בעל צוואה שאינה תקפה שוודאי יכול להתנגד לעצם קיום הצוואה, באם יש לו הסבר המניח את הדעת. אזי השאלה האם גם יש לו יכולת להתנגד לסמכותו של בית הדין הרבני משום שהוא נוגע בדבר לפי צוואה אחרת.

    בית הדין האזורי ברחובות דן בשאלה זו ובפסק דין בתיק מספר 926618/1 מתאריך כא' אייר תשע"ג 01/05/213 בהרכב האב"ד הרב גורטלר והרבנים אשכנזי ושחור, מצטט את בית משפט העליון וכך כותב:

    " למעשה בנושא הגדרת ה"נוגע בדבר" לעניין סמכות בית הדין וה"מעוניין בדבר" לעניין הגשת ההתנגדות, בית המשפט העליון כבר נתן את החלטתו, ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי ואח' פ"ד מט (2) 250. אמר שם השופט י' קדמי: "ה"נוגע בדבר" הוא, לשיטתי, מי שטוען לזכות הנאה "ישירה" בעיזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה, בעוד שה"מעונין בדבר" יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות "קיימת", להבדיל מ"ציפייה" לזכות בעתיד... "נוגע בדבר" ו"מעונין בדבר" הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גירסתם – הם עצמם נהנים "מיד" מן העיזבון, ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא "ציפייתו" סבירה ככל שתהא"

    מסיים בית הדין את פסק דינו כך :

    "המסקנה העולה מכלל הדברים היא, כי המתנגדת רשאית להגיש את התנגדותה אל בית הדין לקיום צוואה, אך אינה נחשבת ל"צד הנוגע בדבר" אשר צריך את הסכמת בכתב לסמכות בית הדין לדון בעניין."

    דהינו יורש ע"פ דין צאצא או ב"ז ע"פ חוק הירושה למרות שישנה צוואה והוא מנושל ממנה לא ידון בית הדין ללא הסכמתו מפני שהוא נוגע בדבר. אולם מי שירוויח אפילו באופן ישיר מכך שתבוטל הצוואה ואינו בן משפחה מדרגה ראשונה הינו מעוניין בדבר כהגדרת בית המשפט ואינו יכול להתנגד לסמכות בית הדין.

    להשלמת עניין הסמכות חשוב להבהיר פרט נוסף, יתכן שבית הדין ייתן צו ירושה גם אם צו קיום צוואה ניתן בבית המשפט וכן להיפך ואע"פ שבית המשפט כבר דן במה שדן, הירושה והצוואה אינם תלויים זה בזה כפי שהוסבר. הדברים נכתבו בפירוש בפסק דין בבית הדין בנתניה בהרכב האב"ד הרב זמיר בתיק מספר 342841/1  כתב כך : "כיון שלצורך העברת העזבון ליורשים השונים, יש צורך בשתי פעולות משפטיות שונות המצריכות פתיחת תיקים נפרדים ומצריכות הוצאת שתי צווים, אין מניעה שהמעוניינים בהוצאת הצו יבחרו בערכאה המקובלת עליהם להוצאת הצו המבוקש, ואף אם שני ערכאות נפרדות מוציאות צווים אלו. "

    כשיש זוכה אחד בלבד בצוואה

    חוזר ובו הנחיה של היעוהמ"ש של בית הדין הרבני הרב יעקובי מצוטט בתיק מספר 926685/2 בבית הדין האזורי בנתניה, הרב יעקובי יוצר מצב חדש והוא קובע שבכדי להקנות לבית הדין סמכות לאשר את הצוואה אין צורך שכל הנוגעים בדבר יביעו את הסכמתם אלא אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי הצוואה שבידי המבקשים הינה כשרה, לכן לא ידרשו להסכמתם של הצדדים שאינם זוכים בחלק מין הירושה ומספיק שרק הזוכים ע"פ הצוואה יקנו סמכות לבית הדין, אם תוגש התנגדות של אחד הנוגעים שאינו זוכה יוכל גם להתנגד לסמכות (החשש שהצדדים האחרים לא ידעו קלוש כיוון שבית הדין מחייב פרסום). כך מצטט בית הדין:

    "אמנם בצוואה שביה"ד הוציא עליה צו קיום צוואה נכתב שם כי היורש היחיד הזוכה הוא מר [אלמוני], ומשכך ע"פ החוק אין צורך בהסכמתם של אחים אחרים. והדברים מבוארים בחוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, עו"ד הרב שמעון יעקבי (חוזר תשסג/6), כדלהלן:

    1.‏ ע"פ סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה–1965, 'היורשים הם יורשים על־פי דין או ‏זוכים על־פי ‏צוואה; הירושה היא על־פי דין זולת במידה שהיא על־פי צוואה'.‏

    2.‏ בעת הגשת בקשה למתן צו קיום לצוואה, יוצאים מנקודת מוצא לכאורית, שמדובר ‏בצוואה ‏כשרה. בהנחה שהצוואה אכן כשרה, אין היורשים על פי דין "נוגעים בדבר", שהרי ‏זכות ‏ירושתם התאיינה, הלכה למעשה, ע"י המוריש. ‏

    3.‏ לפיכך, די בהסכמת הזוכים ע"פ הצוואה, כדי להקנות סמכות לביה"ד ליתן צו ‏קיום צוואה, ‏ואין צורך בהסכמת היורשים ע"פ דין (=ע"פ חוק).‏

    ‏4.‏ אם מי מהיורשים ע"פ דין, יגיש התנגדות לקיום הצוואה, או אם תוך כדי דיון, ‏מתקשה ביה"ד ‏ליתן צו קיום, עקב ספקות לגבי תוקף הצוואה, כי אז הופכים היורשים להיות ‏‏"נוגעים בדבר", ‏והסכמתם נדרשת כדי להמשיך ולקיים את סמכות השיפוט של ביה"ד.‏

    5.‏ גישה זו נתמכת גם בכך, שע"פ סעיף 14(ב)(4) לתקנות הירושה, התשנ"ח־1998, ‏כאשר מוגשת ‏בקשה לצו קיום צוואה לרשם לענייני ירושה, אין צורך ליתן הודעה על כך ‏ליורשים על ‏פי דין, כי אם לזוכים ע"פ הצוואה. ע"פ סעיף 48(א) לתקנות אלו, חל האמור ‏בתקנה 14 הנ"ל ‏על בית הדין הרבני, בשינויים המחוייבים.‏

    6.‏ זאת הסיבה, בין היתר, שיש צורך בפרסום של בקשות למתן צווי ירושה או קיום ‏צוואה. ‏הפרסום אמור להסב את תשומת לבו של כל מעוניין בדבר לזכותו להגיש התנגדות ‏לקיום ‏הצוואה. לענייננו, אם מי מן היורשים ע"פ דין, מעוניין לתקוף את תקפות הצוואה, ‏יכול הוא ‏להגיש לבית הדין התנגדות למתן צו הקיום. כאמור, בכך הופך הוא להיות נוגע ‏בדבר. בהקשר ‏זה ראוי לצטט את סעיף 50 לתקנות הירושה הנ"ל:‏

    (א')‏ הוגשה התנגדות לבקשה לצו ירושה או לצו קיום ואין בה הסכמה לסמכות ‏השיפוט ‏של בית הדין – ימחק בית הדין את הבקשה.‏

    (ב')‏ לא הוגשה התנגדות בתוך המועדים הקבועים בתקנה 17 או 49, לפי המאוחר ‏‏מביניהם, רשאי בית הדין ליתן את הצו המבוקש.


    לאור האמור לא היה צורך בקבלת הסכמתם של שאר האחים שאינם זוכים על פי הצוואה."

    ההנחיה מחייבת ומקובלת בכל בתי הדין הרבניים.

    סיכום: על פי ההנחיה בבקשה לקיום צוואה לא צריך להביא את כל היורשים ע"פ דין ומספיק להביא את הזוכים בצוואה. הנוגעים בדבר אע"פ שאינם זוכים יכולים להתנגד לסמכות בכל מקרה. צד ג' כגון נושים אינם יכולים להתנגד לסמכות אלא רק למהות.

     

    ידועים בציבור

    במקרה בו המתנגדת לצוואה היא ידועה בציבור בית הדין מאבד את סמכותו לדון בעיזבון המנוח כיוון שאין לבית הדין סמכות לדון בדין האישי של הידועה בציבור ובמקרה כזה יעבור התיק לידון בבית המשפט לענייני משפחה.

    פסק דין חדשני שניתן ע"י בית הדין בחיפה בתיק 835722/2 מתאריך 16/03/2011 קובע כי במקרה והידוע בציבור הינו מאותו המין של המנוח לא שלל המחוקק את סמכותו של בית הדין לדון בעזבונו של המנוח ומשכך מסמכותו של בית הדין לדון בעיזבון. להלן יבואו הדברים כפי שנכתבו ע"י בית הדין:

    "בפנינו התנגדות לבקשה למתן צו ירושה על עיזבון המנוח פלוני (להלן - המנוח).

    המנוח נפטר ביום כ"ט כסלו תשע"א (5.12.2010) כשהוא רווק, ללא ילדים, והותיר אחריו את אמו האלמנה, אשר הגישה בפנינו בקשה למתן צו ירושה על עזבון המנוח (להלן - המבקשת).

    ביום 28/01/2011 הגיש מר אלמוני התנגדות למתן צו הירושה (להלן - המתנגד), וביקש להעביר את הדיון בהתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה.

    לטענת המתנגד, הוא והמנוח הכירו לפני כתשע שנים באתר הכרויות באינטרנט. לאחר שניהלו קשר רומנטי במשך חמש שנים, הם עברו להתגורר יחדיו בדירה שכורה במשך כשנתיים וחצי. הם חיו כזוג לכל דבר ועניין, קיימו משק בית משותף, רכשו ביחד ריהוט וציוד אחר לבית ובילו יחד בחופשות בארץ ובחו"ל.

    לדבריו, לפני כחצי שנה עברו בני הזוג להתגורר בדירה הרשומה ע"ש המנוח. במשך התקופה שבה התגוררו המנוח והמתנגד בדירה שכורה, עמדה דירת המנוח ריקה, לאור העובדה שהדירה נמצאת בקרבה רבה לדירות של בני משפחה קרובים של המנוח, ומתוך שהמנוח והמתנגד העדיפו לשמור על פרטיותם ולהתגורר במרחק מהם.

    לטענת המתנגד, מתקיימים במנוח ובו כל התנאים המנויים בסעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לפיהם ניתן להכיר בבני זוג כ"ידועים בציבור" לענין חוק הירושה. המתנגד מפנה ל-ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין(מאגר נבו) וכן אל ע"א 1717/98 בלאו נ' פוזש (מאגר נבו) . באשר ל"ידועים בציבור" בני אותו מין, מפנה המתנגד אל ע"א (נצרת) 3245/03 ירושת המנוח ש.ר ז"ל נ' היועמ"ש לממשלה ואח' (מאגר נבו) וכן אל תמ"ש 6960/09 (מאגר משפטי  Law data).

    לאור אלו, מבקש המתנגד, שבית הדין יקבע כי אין בסמכותו ליתן צו ירושה בעניין המנוח, וכן מבקש הוא להעביר את הדיון בהתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה."

    בית הדין כאמור דוחה את ההתנגדות וקובע כי בסמכותו לדון בעיזבון כך נכתב בהמשך פסק הדין:

    " על פי סעיף 55 לחוק הירושה -

    מעין צוואה

    55.       איש ואשה החיים חיי-משפחה במשק-בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש." ....

    ....מסכימים אנו, כי לשונה של הוראת סעיף 55 לחוק היא ברורה וחד-משמעית, ולא ניתן לקרוא לתוכה כל תכלית אחרת מלבד התכלית הסובייקטיבית המתייחסת לאיש ואישה. לשון החוק אינה סובלת את הפירוש שלפיו עניינה גם ב"איש ואיש" או גם ב"אשה ואשה". הסמכות לשנות את הוראת סעיף 55 לחוק ומשמעותה מסורה למחוקק ובית-המשפט אינו בן חורין לתת לה פירוש הסותר את הכתוב בה."

    האם פסק הדין יעמוד במבחן בג"ץ ? ימים יגידו.

    בוררות

    דיני הירושות ניתנים לדון בבורות, חוק הבוררות קובע כי אי אפשר להעביר לבוררות דברים שאין עניין בהסכמת הצדדים עליהם כגון משמורת הילדים שאינו תלוי בדעת ובטענות המידיינים אלא בגורמים חיצוניים כגון תסקירים וחוו"ד אין עניין בדעת הצדדים כלל בעת ההכרעה העניין היחיד הקובע הוא טובת הילד. ענייני עיזבונות אינם כך ולכן ניתנים לדון בבורות, לפעמים הצדדים מעדיפים להעביר את הדיון לבוררות מסיבות שונות ויתכן שעדיף כך, עם זאת חשוב לקחת בחשבון כמה דברים טרם ניגש לבוררות.

    לאחר שהוסמך בית הדין הרבני לדון בעיזבון לא רק שקיבל סמכות להחליט בעניין העיזבון, אלא אף קנה סמכות לדון לפי הדין הדתי. סמכות זו היא רק לבית הדין הממלכתי בשונה מבוררות שדבר זה אינו, הבורר מחויב לעקרונות שיוויון הזכויות של החוק שלא לקפח נשים ולפי כך אם ינשל אישה מהירושה מכח דין תורה יבטל בית המשפט את פסק דינו של הבורר.

    חשוב להבהיר כי במקרה בו התיק מועבר מבית המשפט לבוררות בבית דין שאינו ממלכתי אין צורך בחתימה על שטר בוררות כיוון שעצם ההסכמה בבית המשפט כפי שנכתב בפרוטוקול מאצילה סמכות לבורר לדון, מכאן הסמכות לבורר לתת את פסק דינו בעניין הנדון, חתימה על שטר בוררות נדרשת רק במקרה בו הצדדים לא הופיעו מעולם בערכאה ממלכתית ומעוניינים לסגור את ענייניהם בבוררות במקרה כזה אין לבורר כלל סמכות ונדרש לכך שהצדדים יחתמו ויקבלו את סמכותו. כהמחשה לסמכותו של בורר מכח העברת תיק מבית המשפט, יאמר כי במקרה בו הועבר תיק לבוררות ואחד הצדדים החליט להתחמק ולא להופיע לדיונים רשאי הבורר לדון ללא נוכחותו.

    בתוספת הראשונה לחוק הבוררות נקבע כי הבורר אמנם אינו כפוף לדין המהותי, אך הבורר מחוייב לפסוק לפי הצדק. הצדק בתפיסה החוקית אינה עולה בקנה אחד עם קביעת ההלכה לפיה בנות מנושלות מן הירושה, כך שגם תיק שהועבר לבוררות בבית דין צדק יהיה מחוייב לפסוק ע"פ הצדק כפי שנתפס לפי הדין האזרחי ולא ע"פ דין תורה. רק במקרה בו הצהירו הצדדים בפירוש בבית המשפט בעת העברת התיק לבוררות כי הם מעוניינים שהבורר ידון לפי דין תורה יהיה לבורר סמכות לדון לפי דין תורה.

    רע"א מס' 5061/11 פסק דין שניתן ע"י השופט אליקים רובינשטיין במקרה בו הבורר נישל את הבנות מהירושה כפי דין תורה, נכתב כי: "במקרים בהם לא ניתנה הסכמה ברורה, חופשית ומפורשת, להחיל על הבוררות דין תורה; ובהקשר זה, אין די בעובדה שהצדדים הסכימו להביא את עניינם להתברר בפני רב, שכן נדרשת הסכמה עצמאית גם להחלת הדין הדתי (השוו בג"צ  9734/03  פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד נט (2) 259, 302-301)  וכמובן שאלה נכבדה היא - ואין להקל בה ראש - מהי הסכמה חופשית. מכל מקום, בתי דין רבים לענייני ממונות פוסקים על פי דין תורה (ראו אדם חפרי-וינוגרדוב "התעצמות הפלורליזם המשפטי בישראל: עלייתם של בתי-הדין ההלכתיים לדיני ממונות במגזר הציוני-דתי" עיוני משפט לד 47 (2011) ובהקשר לענייננו ראו הערת שוליים 58 והטקסט הסמוך לה: ראו גם:Ayelet Shachar “Privatizing Diversity: A Cautionary  Tale from Religious Arbitration in Family Law” 9 Theoretical Inquiries in Law 573 (2008))  פלורליזם זה טוב וראוי הוא, ואולם יש להישמר מפני קיפוח זכויות יסוד של המתדיינים בפני בתי דין אלה, ובהן זכותן של נשים לשויון בדיני משפחה, אשר הושגה בעמל רב לאחר שנות דור של מאבק."

    בדידי הווי עובדא שייצגתי בתיק בו הייתה אלמנה מנישואין שניים שבניה של בעלה רצו לנשלה מהירושה, היא הסכימה לבוא לבוררות והסכימה לדון ע"פ דין תורה כנראה משום שחשבה שלא תקופח, ברגע שהבינה כי גורלה עומד להיחרץ ועומדת להפסיד בדין החלה לעשות ניסיונות לחזור לבית המשפט, אך אז בית המשפט המחוזי כתב שמרגע שהסכימה לדון בבורות לפי דין תורה הדרך היא דרך אל חזור ורק הבורר יפסוק את דינה.

    המסקנה מכל האמור כי אם מעוניינים לדון בבוררות ע"פ דין תורה יש להוסיף בהסכמה שמסכימים בפרוטוקול, לדון בבורות "ע"פ הדין הדתי" בהוספת מילים אלו פסק הדין של הבורר יהיה כשר לכל הדעות ויעמוד בכל מבחני החוק.

    מי יורש

    דיני הירושה בדין התורה שונה מהדין האזרחי, סדר הירושה ע"פ דין נקבע בתורה בפרשת בנות צלפחד (במדבר כ"ז,ח') "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם נחלתו לבתו". העיקרון הוא כי בנים זכרים, יורשים ראשונים ואם אין בנים אזי הבנות יורשות, במקרה ואין בנות אזי האב ירש וכן הלאה כך שאין אדם מישראל שאין לו יורשים ע"פ דין תורה (חוץ מגר). כך הדברים גם מפורשים ברמב"ם הלכות נחלאות פ"א ה"א ואילך.

    לפי החוק האזרחי יש שלוש דרגות בירושה א. צאצאים  ב. הורים ג. אחיינים או בני דודים ואם אין קרובי משפחה בדרגת קרבה הזו המדינה יורשת.

    צוואות כשרות

    הדרך הבטוחה ביותר לאדם להבטיח שרכושו יגיע ליעד שחפץ הינה לערוך צוואה, ישנם 5 דרכים לערוך צוואה בצורה שתהיה קבילה משפטית ע"פ החוק:

    1. צוואה בפני שני עדים – עריכת צוואה בפני שני עדים גברים שחותמים על הצוואה.
    2. צוואה בפני הרשות – היא הצוואה המועדפת, כיוון שמאוד קשה לערער עליה, היא צוואה שנעשית בבית הדין או בבית משפט ומאושרת ע"י השופט או הדיין לאחר שמוודא כי אכן הצוואה כשרה לפי כל דין.
    3. צוואה בפני נוטריון.
    4. צוואה בכתב ידו של המוריש לא מודפסת אך צריכה לשאת חתימה ותאריך.
    5. צוואת שכיב מרע הנאמרת בע"פ בפני שני עדים ופחות מ30 יום קודם פטירת המנוח העדים צריכים לרשום על דף נייר את מה שהם שמעו.

    מקרה מעניין שאליו נדרש בית המשפט העליון, ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' ציפורה דוידי, אדם שהיה חבר בקהילה בה הרב היה אב"ד בבית הדין הרבני, האדם ניגש לרב וביקש ממנו לערוך לו צוואה, הרב ערך את הצוואה בביתו כשלאחר פטירתו של האדם נדרש בית המשפט לשאלה האם צוואה שנערכת ע"י שופט או דיין שלא בבית המשפט/הדין נחשבת כצוואה בפני הרשות. בית המשפט לא מחשיב את הצוואה כצוואה בפני הרשות, למקום ולטקס עריכת הצוואה במקום רשמי יש משמעות רבה, להלן ציטוט מפסק הדין:

    "בעצם המעמד בפני הרשות יש מדה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה ואת גמירות הדעת הדרושים לצוואה (ראה ע"א 851/79 בנדל נ. בנדל פד"י ל"ה(3) 107 ,101) מאשר בצואה בפני עדים, כשם שברישום על ידי הרשות יש ערובה לכך שהוא נאמן לדברי המצוה שנאמרו בעל פה, ולכך שאשור הרשות שהצוואה נקראה ושהמצווה הצהיר כי זו צואתו, הוא אמין. "

    צוואה הלכתית אינה צוואה חוקית צוואה חוקית מנוסחת בלשון מה יעשה ברכושי לאחר מותי בהלכה אין אפשרות להעביר את הכסף לאחר מיתה אלא הצוואה צריכה להיות מנוסחת בלשון מתנה לפני מיתתי וכד'.