מדור אקטואליה במשפחה

מאמר | נושא : כתבי טענות ודרך הגשתם בבד"ר

תקציר:
מאמר | נושא : כתבי טענות ודרך הגשתם בבד"ר
ד ניסן | 17.03.2021

בס"ד

השתלמות משולבת ללשכת עורכי הדין ולארגון הטוענים הרבניים

קורס העשרה בדיני משפחה - התמחות בבית הדין הרבני

מפגש ראשון י"ד מר חשוון תשע"ג (30.אוקטובר.2012)

תקציר הרצאה של פרופ' הרב אליאב שוחטמן

בנושא: כתבי טענות ודרך הגשתם בבד"ר

הגשת כתבי טענות יכולה להיעשות בשתי דרכים 1. בעל פה. 2. בכתב,

עצם הגשת כתבי טענות בזמן פתיחת ההליך ישנו יתרון שבכך מעמידים את נקודות המחלוקת עוד לפני שנפתח המשפט וכל צד יודע במה עליו להתמקד, להוכיח, וכן הצדדים יודעים במה אין צורך להתמקד,  מנגד גם השופט יודע מה הסוגיה העומדת לפניו, וזו השיטה הרווחת בישראל כיום.

לעומת זאת באם לא מגישים כל טענה לפני הדיון אלא פתיחת תיק שפלוני תובע את אלמוני בנושא כך וכך, יש מעלה מיוחדת מאחר והשופט בודק את המצב העומד לפניו ללא דעות קדומות, ומחוסר הידיעה על הטענות מקודם הצד שכנגד לא יוכל להכין טענות שקריות.

אכן דרך זו הינה המקובלת בהלכה היהודית, וכך גורס הדין היהודי במקורו כדי למנוע טענות שקר של אחד מן הצדדים, וכפי שנפסק בשו"ע[1] "אין כופין את האדם שיתן טענותיו בכתב ואין לדיין לקבל טענות בכתב אלא יקבל הדיין את העדות מפיהם, וזו מגזירת הכתוב מפיהם ולא מפי כתבם",

דין זה הינו בגביית עדות בבית הדין ולא לגבי כתבי טענות לפני התביעה, אולם ההלכה השוותה ביניהם על אף שבעל דין אינו עד אלא טוען.

המקור להשוואה זו הינה בתשובת הריב"ש[2], במעשה שהיה ויכוח בין שני צדדים שטענו לקבל טענות בכתב והשני סירב והכריע הריב"ש שאין להטריח את הצד השני להעלות טענותיו על הכתב ולהוציא על זה הוצאות, וכן מחוייב הדיין לשמוע את העדויות מפיהם ואת טענותיהם של הצדדים מפיהם, וסופר הדיינים מעלה את הטענות על הכתב כדי שלא יחזרו בהם הצדדים.

הסיבה לכתיבת הטענות בזמן הדיון הינה מטעם הכלל "אין בעל דין טוען וחוזר וטוען", כי אדם נתפס על טענותיו,  אולם בבית המשפט אין את הכלל שאינו חוזר וטוען,

הסבר להגיון העומד בדברי הריב"ש הנ"ל, מסביר הרדב"ז[3], כי מתוך ניסוח טענותיו של הטוען לא יכול הדיין ללמוד על המציאות העומדת לפניו כי מן הסתם נערכו על ידי עורכי דין, בנוסף ישנו אינטרס בכך לא רק לבית הדין אלא גם של בעלי הדין כדי שיוכל האדם להתגונן ללא שקר וכזב.

נותר לנו לברר האם ע"פ ההלכה היהודית ישנה אפשרות לסכם בין בעלי הדין שאת תביעתם יגישו בכתב או לא?

הרמ"א חולק על השו"ע[4] והכריע שיכולים להסכים על כך,  הרב חיים דוד הלוי זצ"ל[5]מסביר את שיטת השו"ע שאין הצדדים יכולים להסכים ביניהם אלא על דבר ממוני אבל כאן החשש הוא איסורי שלא ידון דין אמת ואין אפשרות בין הצדדים לסכם ביניהם על טיעון באמצעות כתבי טענות.

בהעדר הסכמה, בין הצדדים על איך יתנהל ההליך? על פי שיטת ספר באר שבע[6] אדם הרוצה לתבוע את חברו לדין יפנה לבית הדין על מנת לזמן את חברו לדין ולא צריך לפרש על מה ולמה, מטעם שאם יפרש על מה התביעה אולי הנתבע יתכונן ויסדר טענותיו בשקר. מנגד הש"ך בפירושו על השו"ע[7], חולק על סברת הבאר שבע ולדעתו יש חובה על התובע להסביר מה תביעתו מהנתבע, כי בצורה כזו נוכל למנוע הליך מיותר, מאחר ולא פעם הנתבע מעדיף לסיים את התביעה בהסכמה ולא להטריח את בית הדין בחינם, עשוי אדם שלא לגלות טענותיו אלא בבית דין, דהיינו, יש לאנשים אינטרס שלא לגלות את טענותיהם אלא בפני בית הדין כדי שלא ידע הצד השני מה הוא טוען, הש"ך מתמודד גם עם טענה זו וטוען כי כלל זה לא מדבר על תובע אלא על נתבע, והוא זה שעשוי שלא לגלות טענותיו אלא בבית דין, וזה כדי למנוע חזרה מהטענה, כי אם יטען שלא בפני בית הדין כבר לא יוכל לחזור בו ואולי יאמרו לו שהוא סותר את טענתו מחוץ לבית הדין, אבל התובע כאשר הוא מבקש להזמין אדם לדין יש לו לגלות על מה ולמה כדי שאולי יגיעו לפשרה ולא יצטרכו להטריח את בית הדין לחינם. ספר ערוך השולחן[8] הכריע וקבע שכיום ההלכה נוהגת כדעת הש"ך.

זהו מקור הסוגיה בגמרא והפוסקים.

כיום במדינת ישראל בבתי דינים הפועלים על פי חוק בד"ר והתקנות שתקנו הרב הרצוג והרב עוזיאל,  חובה לטעון את הטענות ולהגיש כתב תביעה לביה"ד, בתקנות הדיון בתקנה כ"ה נקבע חידוש כפול

1. החובה להגיש כתב תביעה בכתב. 2. החובה לגלות את נשוא התביעה, בזמנו החובה לגלות  לא הייתה עצמאית אלא תלויה בדרישה של הנתבע, אבל כיום התקנה היא חובה עצמאית ואינה תלויה בדרישה של הנתבע.

האם ניתן כיום לפתוח הליך בבד"ר ללא כתב תביעה לאור תקנה כ"ה? התשובה הינה שלילית ועל כן התובע חייב להגיש כתב תביעה כמו שנכתב בשו"ת הרב ישכיל עבדי[9]

בקשת צו עיכוב יציאה מהארץ, קבע ביה"ד הגדול שללא הגשת כתב תביעה מיוחד על בקשה זו ביה"ד לא יתייחס אליה.

מה כתב התביעה אמור לכלול? ראו את המכלול של הפרטים הטכניים בתקנה כ"ו, האם במסגרת כתב התביעה חייב התובע לפרט את טענותיו או לומר מהי מהות התביעה נזיקית או אחרת? בלי לכתוב את פירוט הטענות שיש לו כלפי הצד השני אלא רק משהו כוללני או רק לכתוב את התביעה בכללות? התשובה היא שלילית כפי פסק הש"ך אין התובע נזקק לפרט את טענותיו, וכך פסק ביה"ד הרבני בתל אביב[10]  כי אין בדברי הש"ך כדי להטיל חיוב על התובע לפרט טענות שמהם יוכל הנתבע לערוך את הגנתו ולהערים על בית הדין, ורק את מהות התביעה יש עליו לכתוב ותו לא.

בנוסף, זו עצה טובה כנכתב לעיל, שבעת שיטען בבית הדין לא יוכל להחליף את הטענות שטען לפני כן בכתב התביעה.

לכלל זה יש השלכה גם לגבי נושא הכריכה, לפי סעיף 3 לחוק בד"ר יכול אדם לכרוך בתביעת גירושין כל מיני טענות לרבות מזונות ילדים בדרך של כריכה ויש לבד"ר סמכות לדון בזה.

ברבות השנים נקבע בבג"ץ שלא כל כריכה מתקבלת אלא רק בהתקיים 3 תנאים (מבחן המשולש)

1. תביעה כנה, 2. שתהיה כדין, 3. הכריכה תהיה כנה. כל שלא התקיימו התנאים הרי זה עומד למבחן בג"ץ.

בנוסף, יש עניין של הרצאת פרטים, באם אדם מבקש לדון בנושא רכוש במסגרת ההליך של תביעת הגירושין, חייב לפרט את הפרטים הנוגעים לנושא הרכוש, לאור זאת אם יוגש כתב תביעה על גירושין ולא פירט בה את נושא הרכוש, אולם כתב בצורה כוללנית שהתביעה הינה גם לנושא הרכוש, והצד שכנגד טען שהתביעה אינה בתום לב מכיוון שחסר בה הרצאת פרטי הרכוש, נקבע בבית הדין הגדול שזה לא נדרש מן הדין לפרט, ולכן אי אפשר לומר שאין התביעה כנה, וא"כ הסמכות הינה לבד"ר,

ואין צורך לפרט את כל הפרטים לא הנתבעים ולא התובעים[11].

כיון שאין חובה על התובע לפרט את טענותיו אין הנתבע יכול לדרוש זאת כתנאי לחתימתו על כתבי בוררות, וזאת בעקבות המצב הנהוג כיום על פי פסק בג"ץ בפרשת סימה אמיר, שאין לבד"ר סמכות לדון בדיני ממונות מכח סמכות שיפוט אלא מכח חוק הבוררות, ובאחד מבתי הדין בארץ נקבע כי אדם שהגיש תביעה ממונית ולא כרך בה את הטענות על פי כללי ההלכה שלא מחייבים אותו, לא יכולים לחייב אותו להרצות את כל טענותיו, ואין מקום לנתבע לטעון שלא יחתום על בוררות כי התובע לא חייב לפרט יותר ממה שהוא כבר פירט בכתב התביעה[12].

פירוט הסעד המבוקש: על פי תקנה כ"ו (5) כתב התביעה צריך לכלול את הסעד המבוקש, ולפחות את הסכום בקירוב אם הסכום לא כומת עדיין.

ניתן לתבוע סעד חילופי, וכשאדם מגיש תביעה יכול לתבוע סעד מסויים ובמידה ותדחה טענתו יטען לסעד אחר, מה הדין בבית הדין במקרה שפירט את הסעד המבוקש אבל תבע פחות ממה שבאמת מגיע לו, האם ביה"ד מחוייב לתת לו יותר ממה שתבע או לא? בשו"ע[13] נקבע כי כתב התביעה זה מה שקובע, וביה"ד לא יכול לתת לו יותר ואם נתן לו יותר הדין חוזר, כי זה טעות בדין. אלא שהלכה זו נתפרשה על ידי הט"ז[14] ואחרים שזה רק כאשר התובע ידע מה מגיע לו ואעפ"כ תבע פחות, או אז נאמרה ההלכה שאין לתת לו יותר אבל אם זה מחמת טעותו של שיקול הדעת , ביה"ד רשאי להפנות את תשומת לבו לכך ולתקן את כתב התביעה כי זה מדין משיב אבידה.

יש בפסיקה מקרה בו לא ידע התובע על זה שיכול לתבוע ריבית בחזרה וביה"ד הפנו אותו לכך, ומדין פתח פיך לאילם הוא, לכאורה פתח פיך לאילם, סותר את ההלכה של אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, דהיינו לא לתת עצות לבעלי הדין, מאחר וזהו לא תפקידו של ביה"ד?

ההסבר לכך הוא בסתם אדם היודע לכאורה את זכויותיו ואעפ"כ לא תובע,  אבל כשביה"ד רואה שהעומד לפניו לא יודע מה זכויותיו כענייננו הרי שמותר וחובה על ביה"ד לעזור לו ולהעמידו על טעותו.

ומה במקום ספק של ביה"ד? האם בעל הדין טעה או שוויתר? לפי הש"ך יש להבחין בין תובע תלמיד חכם לתובע עם הארץ, כי החכם ודאי יודע מה זכויותיו, אבל עם הארץ שלא יודע חזקה עליו שאם לא תבע דבר המגיע לו שזה טעות, לשיטת המעיל צדקה גם תלמיד חכם יכול לטעות, והנפקותא הינה אם יבוא תובע תלמיד חכם ויאמר שטעה נאמן, ולכן גם אם יש חובה לפרט ואדם צריך לכתוב מה הסעד אותו הוא מבקש, אבל אין זה חוסם את דרכו לטעון שוב טעיתי וחשבתי שמגיע לי פחות.

דוגמא נוספת, מי שהשכיר נגריה עם ציוד והוסכם שהשוכר ישלם בעבור השימוש בציוד אבל לא הוסכם על סכום מסויים, וכשהשוכר לא רצה לשלם, והוא טען על סכום מסויים ואחר כך נתברר שהעלות של השימוש הרבה יותר גבוהה ממה שתבע, יכול לתקן התובע את כתב התביעה שלו, כי זו מחילה בטעות ויכול לטעון על יותר, כי רק מחילה מפורשת היא מחילה ורק אם נעשה קנין שמחייב אותו, ולכן אם עדיין לא ניתן פס"ד יכול לתקן את כתב התביעה[15].

 

אשה שתובעת מזונות: הדין משתנה וגם אם לביה"ד זה נראה סכום נמוך ממה שמגיע לה, כיון שיש מקרים שבהם האישה מתחשבת במצבו של הבעל, ועל כן תביעתה מופחתת, בידיעה והסכמה, ורק אם ביה"ד חושב שהיא טעתה יכוון אותה ביה"ד מדין פתח פיך לאילם.

שינוי סעדים בדיון: אם אדם דרש סעד א' ובדיון התברר שמגיע לו סעד ב' האם יכול ביה"ד לשנות את הסעד? התשובה חיובית, כך קבע ביה"ד הגדול[16]שיכול לתבוע את מה שהוא זכאי לו.

כשביה"ד קבע סעד שלא נתבקש לו על  יד התובע? כיון שביה"ד יכול להפנות אותו לתיקון כתב התביעה מותר.

בענייני ממונות נקבע שיש סמכות לביה"ד לתת סעד שלא נדרש, כנזכר בדברי הרב הרצוג, ופעמים שכופים על הפשרה ויכול ביה"ד לכפות על סעד זה גם אם לא נתבקש[17].

אין מניעה שבעל יעלה טענת אגב בעל פה אם היא קשורה לתביעה העיקרית או שיש לה יחס אליה, וזה על פי תקנה ל"ב (1), כגון אישה שתבעה מזונות בביה"ד ובמהלך הדיון תבעה גירושין וביה"ד קיבל את תביעתה, ובערעור על כך לביה"ד הגדול[18] נקבע כי האישה הייתה רשאית להעלות את התביעה, מאחר ומטבע הדברים סוגיה כזו יכולה להיגרר לגירושין ולכן יכולה האישה להוסיף לתביעת המזונות את נושא הגירושין גם אם תחילת התביעה היתה על נושא של מזונות.

במקרה בו היתה תביעה שאדם תבע ממון בגין שותפות עם הנתבע והמהלך התביעה העלה עוד סכומים שחייב לו ללא קשר לשותפות, וביה"ד קבע שכיון שאין זיקה בין התביעות לא יכול לצרף את שניהם[19].

תיקון כתב תביעה: בתקנות הדיון תקנה ס"ה ישנה התייחסות לתיקון בשלב שכבר התחיל הדיון אם נתברר שיש הבדל בין הטענות בכתב התביעה לבין טענות הצדדים צריך לקבל את אישור ביה"ד שיורה לצדדים לתקן את הכתב תביעה.

בשלב שלפני הדיון יכול לתקן את כתב התביעה כמו שנקבע בפסיקה אם ביה"ד אישר את התיקון הינו חל למפרע מיום הגשת הבקשה[20].

יש שאלה שלא הוכרע האם הרטרואקטיביות פועלת מזמן הגשת התביעה העיקרית עצמה או לא? ויש לשאלה זו חשיבות רבה בכריכה וכדומה, כי כל זמן שלא נפתח תיק בבימ"ש למשפחה יכול לכרוך הכל בבד"ר, ולפי הפסיקה לא חייבים לכרוך את הנושא בתחילה אלא גם במהלך הדיון גם התובע וגם הנתבע, ובתנאי שעדיין לא הוגשה בבימ"ש למשפחה באותו ענין. ז"א תתכן כריכה מאוחרת גם כן. ולכן כשמכינים כתב תביעה יש לבחון את הזכויות טוב טוב קודם הגשתה.

כתב הגנה, מתקין התקנות לא קבע חובה על הגשת כתב הגנה, על פי התקנות תקנה ל"ד יש להגיש כתב תשובה, אדם יכול להגיש כתב תשובה אבל אינו מחוייב בכך, עצתי שאם לא חייבים להגיש כתב מסויים לא להגישו כי אחר כך נוכל רק להצטער אם יש משהו לתקן.

בסוגיא של כתבי טענות ישנו ענין של תביעות מזונות שיש חובה בביהמ"ש למלא טופס של הרצאת פרטים כדי להקל על ביהמ"ש בהחלטתו לגבי מזונות, לפני כמה שנים הבד"ר אימצו את הנוהל והחילו אותו גם על תביעות המוגשות בבד"ר, בכל זאת ההבדלים בין הרשויות השופטות רבים, אחד ההבדלים שבביהמ"ש יש צורך בתצהיר המאמת את דברי הצדדים, ובבד"ר אין חובה על מסירת תצהיר, וזאת על פי דברי ביהמ"ש[21] בו נקבע כי תצהיר לא נדרש כדי להעיד על אמיתות דברי הבעל, על פי סדרי הדין בבד"ר, מהסיבה שעל פי ההלכה אין עדות מפי הכתב אלא במקרים מסויימים מאוד, וכן אין אדם מעיד על עצמו כיון שלפי ההלכה אין בעל דין נעשה עד.

ומה אם אדם לא הגיש טופס הרצאת פרטים בבד"ר? בביהמ"ש אומר השופט שוחט[22] על פי הפסיקה ניתן לנקוט נגדו בסנקציות דיוניות, ואי הרצאת הפרטים יכולה להיחשב כהתנהגות שלא בתום לב, אבל בבד"ר לא מצאתי מקום בו הטילו סנקציות על מי שלא הגיש טופס זה. וכך קבע ביה"ד בתל אביב[23] שדבר זה ניתן לתיקון ונחייב אותו לעשות כן עכשיו, גם אם כבר יש לנו את הפרטים הנחוצים מתוך כתב התביעה, אבל בביה"ד הגדול לערעורים נקבע כי אם מתברר שאי ההגשה של כתבי התביעה נעשתה שלא בתום לב יש לדחות את התביעה.

לעת עתה עדיין אין פסיקה של בימ"ש העליון בנושא.

 

[1] חושן משפט י"ג, ג,

[2] סי' רצ"ח,

[3] ח"ג, סי' תרל"א,

[4] חו"מ, י"ג, ג,

[5] דבר המשפט, ח"א עמ' 81-82

[6] חו"מ, ש"ך, י"א, א,

[7] שם,

[8] חו"מ, י"א, א,

[9] אבן העזר, ח"ו, סי' ע"ג.

[10] פד"ר י"ט, עמ' 337, 339-340,

[11] תיק (ירושלים) תשנ"ט/172 (לא פורסם).

[12] עטרת דבורה, הרב אריאל לביא, חו"מ, ח"ב, סי' ג, ג.

[13] חו"מ, י"ז, י"ב,

[14] שם,

[15] תיק תש"ן/2, פסקי בית דין לממונות קרית ארבע-הר חברון.

[16] תיק 1/9/704 אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, עריכת ז. ורהפטיג, עמ' ל"ג, ל"ו-ל"ז,

[17] שו"ת היכל יצחק, או"ח, סי' י"ד,

[18] ערעור תשט"ו/178

[19] ערעור תשכ"ו/49 (לא פורסם),

[20] תיק (תל אביב) 1350-21-1.

[21] בש"א (ת"א) 017968/99.

[22] שם,

[23] תיק 10102-21-1, ותיק 4520-21-1,

כתבות אחרות

תגובות

כל התגובות