מדור אקטואליה במשפחה

מאמר | נושא : הסכמים בבית הדין הרבני, אישור הסכם ומתן תוקף של פסק דין להסכם, סמכות ביה"ד לדון במחלוקות לעניין ביטול הסכם, שינויו, אכיפתו ופרשנותו

תקציר:
מאמר | נושא : הסכמים בבית הדין הרבני, אישור הסכם ומתן תוקף של פסק דין להסכם, סמכות ביה"ד לדון במחלוקות לעניין ביטול הסכם, שינויו, אכיפתו ופרשנותו
ד ניסן | 17.03.2021

בס"ד

השתלמות משולבת ללשכת עורכי הדין ולארגון הטוענים הרבניים

קורס העשרה בדיני משפחה - התמחות בבית הדין הרבני

מפגש חמישי י"ג כסלו תשע"ג (27.נובמבר.2012)

תקציר הרצאה של יועמ"ש לשיפוט הרבני הרב שמעון יעקבי

בנושא: הסכמים בבית הדין הרבני, אישור הסכם ומתן תוקף של פסק דין להסכם, סמכות ביה"ד לדון במחלוקות לעניין ביטול הסכם, שינויו, אכיפתו ופרשנותו

עוסקים היום בסוגיית ההסכמים בבד"ר: (בדף המקורות שהעברנו טרום ההרצאה יש 63 מראי מקומות)

מרוץ הסמכויות: בשנים האחרונות תש כוחו של מרוץ הסמכויות כבר כעשר שנים שיש החלטת בסוגיית הסמכויות וכך במרוץ ההחלטות, כיום אולי יש מצעד הסמכויות, מאחר "ומרוץ הסמכויות" כבר אינו רלוואנטי כי זה כבר אינו קיים בפועל.

ביקשו ביה"ד ליישב בשלווה וקפץ עליהם רוגזו של בג"ץ של שלושה פסקי דין שעוסקים בסמכות נמשכת בעילה כללית לשוב ולדון בעניין שנידון בפניו לפני הגירושין כשיש כרגע סכסוך חדש שמתחדש אחרי הגירושין

פסק הדין הראשון שעסק בכך בצורה אינטנסיבית הינו [1]בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4)591 (1994).

בני זוג ערכו הסכם גירושין וקבעו תנאי לשיפוי הבעל באם יופר הסכם הגירושין ובאם תוגש תביעה לביהמ"ש או בגין תביעת ילדים, אכן הוגש תביעה בביהמ"ש האזרחי (בזמנו המחוזי), נידונה וניתן פסק דין ומאוחר יותר הגיש הבעל תביעה בגין הסכם השיפוי לבית הדין הרבני, ואז השופט חשין כתב פסק דין ארוך ומנומק סקר פסקי דין רבים קודמים וקבע שהתביעה לשיפוי איננה בדבר נישואין וגירושין או בגדר דבר הכרוך בתביעת גירושין אלא בהסכם חוזי בהסכם מיוחד בדבר חדש לאחר חיפוש רב הוא אינו מוצא מקור שלפיו יכול ביה"ד הרבני לפסוק בו ולכן פסק הדין שלו הרציו שלו הינו שתביעה בגין הפרה של הסכם גירושין אינינו בסמכות העניינית  של הבד"ר.

לפני שאמשיך אני יומר לכם שלושה כלי עבודה שהמשפטן אמור לעשות שימוש בעבודתו כאשר הוא כשבא לבדוק לחקור ולהתמודד עם פסקי דין בסוגיה שעניינה נמצא לפניו.

1. הכלי הראשון הוא ההיסטוריה החקיקתית, מה אומרת החקיקה לאורך זמן כיצד התפתחה החקיקה.

2. הכלי השני הוא ההיסטוריה השיפוטית, כיצד פסק ביהמ"ש העליון לאורך השנים באותה סוגיה באותה מטריה.

3. הכלי השלישי הוא בדיקת פסק הדין, הבחנה בין הרציו של פס"ד לבין האוביטור בפסק הדין, (אמרות אגב) מה העיקר, מה הטפל, מה האגבי.

פסק הדין הראשון בסוגיה סימה לוי כולל בתוכו אמרות מאמרות אגב שונות רובו ככולו הוא אמרות אגב, הסוגיא שנידונה היא סמכות ביה"ד לעסוק האכיפה התנית שיפוי בהסכם גירושין, זה הרציו של פסק הדין.

פסק הדין השני, דומה לפס"ד הקודם, דיון ארוך עמוק ממצה בפס"ד [2]בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, סא (1) 259 (2006), אותה סוגיה הפרטים שונים.

בבג"ץ סימה אמיר הפרטים מעט שונים נידונה גם סמכות הבד"ר לבוררות, אבל לא זה הרציו של פסה"ד כי בקביעת העובדות נאמר שלא היה הסכם בוררות בין הצדדים אלא הסכם שיפוט ואומרת השופטת פרוקצ'יה כפי שהקדימה השופט חשין, אין סמכות לביה"ד לאכוף תנית שיפוי, אין כל חידוש בתחום סמכות ביה"ד לשיפוט בנידון של סמכות בהסכם שיפוי שבין הצדדים, בשינוי מבוררות.

פסק הדין השלישי שקפץ עלינו רוגזו, [3]בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני (פורסם באתרים משפטיים) (2008), (יכונה להלן "פס"ד אדמון לוי") השופט אדמון לוי עסק בסמכותו הנמשכת של בד"ר לדון בשל שינוי בהחזקת ילדים בשונה מההסכם, בהסכם היה המשמורת בידיה של האם, כעבור זמן האם נטשה את הילדים, נסעה לרוסיה והשאירה אותם בידי האב, האב פנה לבד"ר בבקשה לשנות את ההסכם ולקבוע שמקום הילדים אצלו, בינתיים האשה חזרה מרוסיה ועו"ד טען בשמה שאין לבד"ר סמכות נמשכת לחזור ולעסוק בסוגיית החזקת הילדים בשינוי ההסכם, וציין את  פס"ד סימה לוי, סימה אמיר, בי"ד סבר שיש לו אכן סמכות לדון בשינוי ההסכם, והנה בבג"ץ בא השופט אדמון לוי וקבע  הלכה חדשה שהיא התפתחות של הלכות קודמות כפי שהוא הבין אותם, היות וביה"ד לא דן ופסק אלא רק אישר את ההסכם אין הדבר מקנה לביה"ד סמכות נמשית לעסוק באותו עניין עקב סכסוך חדש שנתעורר לאחר הגירושין,

השופט אדמון לוי מכנה את הדרך האם יש סמכות או לא כאשר הליך הגירושין תם ונשלם ובו הוא קובע שני מבחנים לקבוע לבדר סמכות נמשכת:

1. יסוד אחד החלטה המקורית נתנה לאחר ברור ושקילה בדיון שבמהלכו הוגשו והושמעו דברי הצדדים נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות, אישור פורמלי שהונח של הסכם בפני ערכאה משפטית אך לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה כלל דבר לגביו לא יוכל כלל לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת.

2. היסוד השני, שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזאת המקורית עד כי נשמר צביון מתמשך של העניין שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה שעסקה בה לראשונה.

נשמר צביון א. צריך  שקילה ונתינה, דיון בסוגיה, ואופי מתמשך, ולכן קובע השופט אדמון לוי היות ובני הזוג רק הניחו את ההסכם בפני הבד"ר, אין בכך כדי לאפשר לביה"ד סמכות נמשכת אפילו שלסוגיית החזקת הילדים יש אופי מתמשך, אבל זה לא מספיק מאחר ויש תנאי נוסף  שבד"ר דן בעניין וזה לא היה.

בהרצאה היום אני רוצה להראות לכם, שאם כל הכבוד לפסקי הדין הללו, יש פסקי דין הפוכים ולכן הם אינם יכולים לשמש הלכה, הלכה מחייבת בכל עניין לאותו עניין, וארצה להתחיל דווקא בנושא האחרון מנושאי ההרצאה, אכיפת ופרשנות הסכם.

פסקי הדין הללו מאזכירים הלכות ישנות פסקי דין ישנים מהעליון שלפיהם אין לביה"ד סמכות נמשכת לעסוק באכיפת הסכם ובפרשנות ההסכם.

נתחיל בפרשנות הסכם, השופט אדמון לוי מתלבט בשאלת הפרשנות האם יש סמכות או אין סמכות ונשאר בצ"ע מזכיר את פס"ד [4]בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה פ"ד נו(5) 634,

שמאוזכר בהרבה פסקי דין מאז שניתן משנת 2001 ושם קובעת השופטת ביניש על פי ההלכה שנקבעה בבית משפט זה ערכאה שאשרה הסכם ממוני בין בני זוג בפסק דין אינה רוכשת סמכות לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה מתיקון לשינוי או ביטול פסק דין שאושר כפסק דין שתוגש לערכאה שאשרה את ההסכם) פסק הדין מפנה להפניה [5]ע"א 71 / 164 צפורה צפניה נ' יצחק צפניה כו (1) 515, 517,

בדקתי מה קורה שם הוא הרי המקור הראשוני היחיד לטיעון שאין לבד"ר סמכות נמשכת לפרש פסק דין שנתנה, בצפניה קבע ביה"ד קבע על פי הסכמת הצדדים שהדירה בידי הבעל לימים היה סכסוך בין בני הזוג היה כל מיני התפתחויות לא היה עדיין העברה בטאבו ע"ש הבעל נוצרה ויכוח האם ההסכם כולל גם את כל החצרים והביתנים שמשמשים את המשק החקלאי או רק את דירת המגורים, פנה הבעל למחוזי לפסק דין הצהרתי שיש לרשום את הדירה על שמו, האשה התנגדה וטענה ראשית יש ויכוח עקרוני בנינו מה כולל הסכם, ושנית עוד אין מקום ליישם את ההסכם בגלל סיבות שהיא מנתה, אומר השופט חיים כהן והסכים לכך השופט וויתקון אין אני מוכן להסכים כי שאלת הפרשנות היא יכולה להפטר רק ע"י אותו בית הדין יחודית ובלעדית לפרש מה שניתן על ידו,

המרצה הנכבד מסכים לכך שאין סמכות בלעדית יחודית לבית הדין הרבני, מאחר ובכל הכבוד הראוי בתי הדין ובתי המשפט עוסקים כל היום בפרשנות מסמכים, חוזים, מכתבים, וכל בית משפט צריך לפרש ויכול לפרש כשנוגע לפרשנות פסק דין, אומר השופט כהן הסוגיה שמונחת בפתחו של ביהמ"ש אינה סוגית הפרשנות בלבד הבעל רוצה פסק דין הצהרתי שהדירה היא שלו ויוכל לרשום על שמו ברשויות לשם כך אין צורך לפנות לבד"ר כדי לפרש את ההסכם, מכיוון שיש לביהמ"ש סמכות העניינית לעסוק שבעניין שלפניו, השופט לנדוי במיעוט רואה אחרת את הדברים אבל לפני שאצטט את השופט לנדוי אני רוצה לצטט את השופטת ביניש,

השופטת ביניש בחליווה :ההבחנה בין פרשנות אכיפה, שינוי, או ביטול הסכם, היא אינה תמיד חדה ויכולה להשפיע על ידי הטוען סמכות הדיון באופי ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד הדומננטי במשקפים מהותיות,

השופט לנדוי: המשיב  מבקש לפרש את פסק הדין המקורי ולא רק פסק דין הצהרתי דבר זה נתון לסמכותו היחודית של ביה"ד כי הוא נתן את פסק הדין ולא יוצא מסמכותו בגלל טענות נוספות של המשיב, זו דעת מיעוט.

לימים בפסק דין [6]בג"ץ 578/82 משה נעים נ' בית הדין הרבני האזורי, ירושלים לז (2) 701, 707, אומר ביהמ"ש העליון לא מצאנו איזה סמכות יש לבימ"ש אחד לפרש בימ"ש החלטותיו של בימ"ש או ביה"ד אחר, בדיוק הפוך, לידיעה באם תחפשו בכל פסק דין שלבי"ד אין סמכות לפרש את פסק דינו  תמיד מוזכר פסק דין צפניה, אין שום פסק דין שלילי האומר שאין לביה"ד סמכות לפרש פסקי דין שנתן בעבר.

[7]בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (2007) (הוא מקור חשוב מאוד) הסוגיה היתה בנידון ביה"ד נתן מספר החלטות להברת פסקי דין קודמים, אומרת השופטת ברלינר, להבהרה מעמד מוכר בגדר החלטותיו של ביה"ד הרבני ביה"ד שלא כמו בית המשפט מוסמך לדון מחדש לדון בתיק שדן בו כבר ונתן פסקי דין להבהרת פסקי דין שלו, עקרון סופיות הדיון כפוף לסייגים הקבועים בתקנות הדיון..... נראה מהתקנות שביה"ד רשאי לשנות פסק דין שנתן  ובכלל זה גם להבהירו.

 מעתה ואילך, אם יאמרו לכם שביה"ד לא מוסמך לפרש פסק דין הנה יש לכם בג"ץ משנת 2006 ודן בצורה ישירה ולא אכיפה על התקיפה בנידון סמכות ביה"ד להבהיר פסקי דין שלו ויש פסיקה חד משמעית של העליון בנדון.

מעניין הדבר "השופט אדמון לוי" (מ"מ מס' 3) נשאר בשאלת הפרשנות בצ"ע ואמר מאוחר יותר בשנת 2009 [8]בבג"ץ 5097/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2009), ובאשר להחלטות הנוספות הרי דבר אינו מונע מביה"ד לאחר שניתן פסק דין להיעתר לבקשה של הצדדים להבהיר לפרש את דבריו וזאת עשה הדיין הנכבד בלא שיצוק תוכן חדש ומהותי לפסק הדין כי אם רק חידד את אשר קבע פסק הדין, ומקור לדבריו הינם דברי השופטת ברלינר.

דומני כיום שיש הלכה מפורשת ופסק דין סופי שלבד"ר יש סמכות לפרש את דבריו, איני אומר שרק לבד"ר לבדו יש את הסמכות היחודית, למשל כשפנו לבית משפט למשפחה ויש שאלה בהבנת פסק הדין של הבד"ר בית המשפט אינו צריך לעצור על מנת לפנות לבד"ר לפרש את דבריו לכל בית משפט יש סמכות אגבית, למשל פסק דין הצהרתי תושבות או אזרחות של אדם בישראל שאלה עובדתית, חד משמעית התשובה הינה שלילית אבל כשעוסק בנושא נישואין וגירושין ויש שאלה אגבית להכריע בשאלת האזרחות או התושבות של האדם, ברור שיש לבד"ר סמכות לתת את הסעד המבוקש.

סוגית אכיפת פסקי דין:

האמירה השניה שחוזרת ונשנית בפסקי דין וגם בפסקי דין בתקופה האחרונה, שלבד"ר אין סמכות לדון באכיפת פסקי דין, מה מקור לטענה הזאת, להלכה הזאת (בעבר היה הלכה) וכאן נכנסים להיסטוריה החיקקתית, סימן 66 בדבר המלך ובמועצתו, קובע,  פסקי דין של בד"ר יוצאו לפועל ע"פ מנהגם בתי המשפט האזרחיים וע"י משרדיהם, בד"ר מוסמך לעסוק בענייני המעמד האישי בסימן 53 נישואין וגירושין, אולם להוציא לפועל את החלטותיו זה כבר לא ע"י ביה"ד, יוצא ע"י ביהמ"ש וע"י משרדיהם, נוצרה תופעה מעניינת הוזמנו לדין וצד לא היה מופיע רצה ביה"ד להוציא צו מעצר לאכיפת התייצבות לא היתה המשטרה מכבדת, רצה ביה"ד להביא עדים ולא הופיעו לא יכול לכפות התייצבות, מה היו עושים היו פונים לבימ"ש המחוזי מביא בפניהם את ההזמנה, ביהמ"ש היה בודק ונותן הוראה להוצל"פ שעל ידו להפעיל את פסק הדין והיה נותן סעדים לבית הדין אבל ההליך היה מסורבל מאוד, באחד המקרים בשנת 1955 יצא צו נגד הכשרת הישוב בישראל להמציא מסמכים שעסקו במחלוקת בין איש ואשתו ששניהם היו עובדים בחברה משפחת שדמון, חברת הכשרת הישוב לא רצתה לתת את המסמכים והמחוזי אילץ אותם למסור את המסמכים, הסוגיה הזאת נידונה בהליך: [9]המ' 10/55 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' יוסף שדמון, ט 646), אומר השופט זוסמן, אין חולק על כך כי לבתי הדין הדתיים לא ניתן לכפות עדים בדרך כלל לא ניתן כל כח לבצוע החלטותיהם אלא ניתן לבתי המשפט אזרחים בסימן 55, מוסיף ביהמ"ש ואמר אפילו שהצדדים לא העלו את הטענה הזאת אבל אומר השופט שאלת סמכות אני מעלה טוענה זאת מיוזמתי אבל אין זו הסמכות של ביהמ"ש המחוזי מאחר וזה לא סכסוך אלא רק בקשה ולפי הניתוח המשפטי הסמכות בידי בג"ץ, ואז שוד ושבר אם מקודם היו לנו כעשרה בתי דין והיו לנו שמונה בתי משפט מחוזים שאנשים יכלו לפנות לאכוף את הזמנת העדים, בעלי דין, והחלטות, עכשיו צריך לפנות בכל בקשה כזו לבג"ץ הדבר בלתי אפשרי, לכן עוד באותה שנה הוגשה הצעת חוק ע"י הממשלה ואושרה מיד הצעת חוק[10] בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין), תשט"ו-1955, ה"ח תשט"ו 152, כיום זה חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון)  העוסקת בהזמנה לבית הדין ובדברי ההסבר להצעה, מאחר ונוצר מצב בלתי אפשרי שביה"ד לא יכול לאכוף אנשים לבוא בפניו, החוק כיום מעניק כוח לבד"ר לאכוף החלטותיו להבאת עדים, בעלי דין, והמצאת מסמכים.

גם לאחר התיקון לחוק בשנת 1955 סימן 56 בדבר המלך תקף, מה יקרה כשבד"ר מטיל עיקול מי יאכוף את העיקול, למשל צו לבנק לעקל חשבון פלוני האם האו יכובד? תשובה חד משמעית הצו לא יכובד, על מנת שהבנק יכבד את הצו צריך לעבור את משוכת ביהמ"ש המחוזי והוצל"פ דשם,  [11]בג"ץ 17/51 שטינהרדט ואח' נ' יו"ר וחברי בי"ד הרבנות, חיפה, ואח', פ"ד ה 661, 664, אומר ביהמ"ש באופן עקרוני ביה"ד מוסמך להטיל עיקולים כי עיקול או מינוי מנהל עסקים או מסירת דוחות, הינו סעד שטפל לסעד הראשי שנתבע בביה"ד (זה היה הדיון שם), וכך [12]בג"ץ 127/64 רייצ'ק נ' אב בית-הדין וחברי בית-הדין הרבני האזורי, פתח-תקוה ואח', פ"ד יח(3) 337,

אומר ביהמ"ש אין ספק שביה"ד  להטיל עיקול ומשרד ההוצל"פ יבצע את העיקול על פי סימן 55 דבר המלך במועצה.

המצב המשפטי הזה השתנה בשנת 67 שנחקק [13]חוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967, בסעיף מספר 1 נקבע כי חוק זה מבטל את סעיף 56 לדבר המלך, וקבע ביהמ"ש לרבות בית דין דתי כלומר מכאן ואיך אין יותר צורך לפנות לבימ"ש מחוזי אלא כל החלטה תבוצע ע"י הוצל"פ, ואז היה רק צורך לעבור דרך ההוצל"פ, (מצב משפטי זה שרר עוד שנים רבות),  
ולמשל מה יקרה עם פסק דין של בד"ר שנקבע להעביר יפוי כח בלתי חוזר להעביר את הדירה, או תוקף פסק דין להסכם שנקבע בו דבר זה, או תוקף פסק דין שהבעל יעביר את הדירה בגוש, חלקה, תת חלקה לחזקת האשה ? סעיף 63 לחוק ההוצל"פ אומר, אין לבצע חיוב אישי בהוצל"פ, מה זה חיוב אישי למשל מחייב לתת גט זה חיוב אישי (אין לבצע ע"י שליח אלא בפרוצדורה מיוחדת המסודרת במעמד הגט) ולכן ראש ההוצל"פ לא יוכל לבצע את פסק הדין לחיוב הגט, בשנות ה-90 הוסיפו עוד מספר סעיפים לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) מסעיף 7א ואילך, סעיף 7א קובע כי יש לבד"ר סמכויות של פקודת בזיון בית המשפט כלומר יכול לאכוף בקנס או במעצר לבצע את פסק דינו.

סעיף 7ב עיכוב יציאה מן הארץ.

סעיף  7ג עניינו של עיקול זמני לפני פסק הדין.

ואז סעיף 7ד עוסק במינוי כונס נכסים. ואני שואל היכן ניתן  למצוא מקור יותר מובהק באכיפת פסק דין עם לא באמצעות כונס נכסים? הוחלט שתימכר הדירה ולא מבוצעת אומר סעיף 7א נותן כח למנות כונס נכסים, בכל פסקי הדין שציינתי ועוד פסקי דין רבים, נפקד נבצר החוק של בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) המסמיכה את הבד"ר לאכוף את פסק דינו הרי סעיף ראשי המחוקק מזכירו שניים מתוכם מרכזיים או באפשרות קנס או מאסר או ע"י בכונס נכסים ואיך אפשר לומר שביה"ד לא מוסמך לדון באכיפה?

[14]בתיק (רבני ת"א) 30641-64-1 (מספר חדש 361838/1) פלונית נ' פלוני (תשס"ט, 2009), זוג אישר הסכם בבד"ר וניתן לו תוקף, לימים טענה האשה בבימ"ש למשפחה שיש לבטל את פסק הדין מאחר והבעל לא גילה שיש לו עוד נכסים ואלה לא הוזכרו בהסכם, בעילה שהדבר זה יורד לשורש ההסכם ודינו להתבטל, במקביל פנה הבעל לבד"ר בתביעה לאכוף את ההסכם באמצעות קנס או מאסר או באמצעות כונס נכסים, ביהמ"ש למשפחה קבע בעתירה כי הסמכות לדון בתוקפו של ההסכם לערכאה שנתנה וזה ביה"ד בלבד (יש שם מקורות שמראה מדוע התוקף לבד"ר בלבד שנתן את פסק הדין) זו הלכה מושרשת לבטל או לשנות כולל הסכם שיש לו תוקף שניתן ע"י ביה"ד הוא לבד"ר בלבד.

אומר שם ביה"ד לאחר שדן בשאלת האכיפה האשה אומנם קבלה את הכרעת ביהמ"ש שהסמכות לדון בביטול הוא בבד"ר, אולם המשיכה וטענה בבד"ר הביטול כאן אולם האכיפה אין סמכות לבד"ר, ואז הבד"ר לאחר דיון משפטי מפורט  השיב פס"ד סימה אמיר אינו עוסק בסוגיה לפי חוק בתי הדין, ולכן כיום יש לאדם כמה אפשרויות של אכיפה והינו חופשי לבחור לו את אפשרות האכיפה, אם רוצה לאכוף ע"י חוק ההולצ"פ ילך ויפעל בהוצל"פ, יש גם אפשרות תביעה  על פי עילת  הפסק ולאו דווקא בבד"ר,  אבל מי שבחר לפנות לבד"ר על פי חוק בתי הדין ציות וכפיה ברור שיש לו את האפשרות מאחר ולביה"ד יש סמכות אכיפה מכוח החוק.

לאחרונה ממש לפני ימים אחדים ניתן פסק דין [15]תיק (רבני חיפה) 531026/9 פלונית נ' פלוני (אתרים משפטיים) (תשע"ג, 2012), ושוב ביה"ד פוסק שם בסוגית האכיפה, יש לי סמכות לאכוף ודן בכל המטריה המשפטית ומבחינתו אין לנו בעיה לעסוק בכל דבר שכתוב במפורש בחוק אכיפה בתי דין דתיים.

פסק דין המאשר הסכם גירושין:

מהותו של פסק דין המאשר פסק דין בתי המשפט מציינים בפסקי דין רבים, [16]בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550 (2004),

מהותו של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין

[17]ע"א 556/75 לוקה (אברהם) צביק נ' דינה צביק לא (1) 7, עמוד 10-12,

[18]ע"א 442/83 קם נ' קם, פד"י לח(1) 767, 771,

[19]ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732,

[20]י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 549: "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין."

השופט זוסמן [21] פסק הדין שבהסכמה ממוזגות בו שתי בחינות של הסכם ושל פסק דין   (לשונו הציורית בלשונו של השופט חשין בפס"ד סימה לוי, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין הינו יצור כלאים ראשו פסק הדין וגופו ההסכם, ברור לכל וזוהי הלכה מושרשת היטב של בית המשפט  לאו דווקא בבד"ר שיש הסכם שקיבל תוקף הוא הופך להיות פסק דין לכל דבר ולכן הוא מבוצע בצורה ישירה בהוצל"פ),

בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד, יש לו יחוד נוסף, [22]ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי טו (2) 1457, פסק הדין מסביר שבני זוג מתגרשים יש צורך להגדיר בבת אחת לפני הגירושין את כל הדברים העומדים והתלויים בין בני הזוג מדוע עושים הסכם בין בני הזוג הגט צריך לתת ולהתקבל מרצון טוב ולא תמיד ניתן פס"ד לחיוב גירושין, וגם כשנותן הבד"ר פסק לחיוב לא קלה הדרך לביצוע ולכן אומר ביהמ"ש אין להשחית מילים על כך שבשעה שבני הזו ג מסדירים את ענייניהם לא שורר אמון ביניהם האשה לא תסכים לקבל את הגט, בלתי חוקיות תוקף של נושא החזקת הילדים, הבעל לא יתן את הגט אם לא יקבל תוקף משפטי לדרישותיו השונות, התוצאה המעשית לכל אלה כי כל הדברים שבין בני הזוג מוכרחים להסתדר ברגע אחד ואת המטרה יש להשיג בדרך זו הרבנים יאשרו ויתנו להסכם תוקף חוקי,  לכן קבע המחוקק שביה"ד יהיה מוסמך לדון ולהכריע בכל עניין הכרוך בענייני הגירושין ולא יצטרכו לפני הגט או אחרי הגט להזדקק לערכאות אחרות ודבר זה מחייב  ככורח המציאות כי בהי"ד יהיה המוסמך לדון בהחזקת ילדי בני הזוג ומזונותיהם הכרעה זו תחייב לא רק את בני הזוג אלא גם יחייב את הילד גופו כי אם לא תאמר כן תישאר מעל ראשם החרב  המתהפכת והגט לא יכרות את כל הסכסוכים שביניהם.

והנה למרבה ההפתעה למרות ההכרעה החד משמעית הפרקטיקה שונה ילדים מגישים תביעות, ביד"מ וינטר עוסק ביחסים שבין ביני הזוג בינם לבין עצמם וכאן הילד עוסק בזכויות עצמו ולא כבול להורים ולכן יכול להגיש תביעה לביהמ"ש האזרחי אלא בהסתייגות אחת  אם ביה"ד דן ופסק בדיון מהותי בסוגיית המזונות ולא אישר בהסכם גרידא אז הילד כבול להחלטות בהי"ד,

יש להדגיש שהדרישה לקיום דיון מהותי בטרם אישר ביה"ד את ההסכם כתנאי לתת לביה"ד סמכות נמשכת לעסוק בעניין מזונות הילדים זה רק בין יחסי הילדים וההורים אבל במישור בין ההורים לבין עצמם ההסכם מחייב בכל מקרה ולא צריך לפי פסק דין וינטר ופסקי דין רבים אחריו לקיים מתן תוקף ודיון מהותי בעניין פסק הדין, עד לבג"ץ "השופט אדמון לוי" וזה מעורר לנו את שאלת הסמכות הנמשכת האם צודק השופט אדמון לוי בכך שדורש תנאי לסמכות נמשכת שביה"ד יקיים דיון מהותי? הנ"ל מסתמך בפסק דינו על  פס"ד חליווה, אם כל הכבוד יש התעלמות מוחלטת של ביהמ"ש משני פסקי דין חשובים (טרם נאזכר אותם  נדבר על ההבדל שבין אישור לבין מתן תוקף) הלשון הרווחת בפרקטיקה המשפטית היא לאשר ולתת לו מתן תוקף האם זה כפל, אותו דבר או לא, מהיכן הביטוי לאשר הסכם? אנו מוצאים זאת במספר חוקים בראש וראשונה בחוק  יחסי ממון סעיף 2, אם הצדדים רוצים לאשר הסכם ממון צריך להביאו  בפני ערכאה מוסמכת  ביה"ד הרבני או ביהמ"ש האזרחי, לפני הנישואין יכול להיות ע"י נוטריון, ובעת או בסמוך לנישואין יכול להיות גם ע"י רושם הנישואין, לא מדובר שם על פסק דין אלא על מתן תוקף להסכם.

קחו למשל הסכם ממון בין בני זוג שאושר ע"י נוטריון בלבד האם אפשר לגשת אתו ללשכת ההוצל"פ על מנת לבצעו חד משמעי לא מאחר ומדובר על הסכם ממון הסכם חוזי שתנאי מוקדם זה האישור, נניח שבד"ר או ביהמ"ש אישרו ולא נאמרו שם המילים תוקף של פסק דין , התשובה שלילית , פס"ד  רע"א 359/85 טרזה קוך נ' ברוך קוך, פ"ד לט (3) 421,  נטען הוגשה לביהמ"ש המחוזי לבטל הסכם ממון שאושר בערכאה אחרת ונטען שיש לגשת לאותה ערכאה, אומרת בן פורת אישור ההסכם הוא אישור גרידא ביהמ"ש לא נכנס אלא מאשר פורמלית את גמירות הדעת של הצדדים זה אישור חשוב, נצרך, ולכן אפשר לבקש בכל ערכאה  את ביטול ההסכם, למשל בד"ר יבטל הסכם שאושר בביהמ"ש (אין נפקותא האם כעת בני הזוג נישואים או התגרשו השאלה האם ערכאה מוסמכת לבטל הסכם שאושר בערכאה שניה) והתשובה כן.

[23]ע"א 3203/91 צ' א' טל אזולאי ליאורה נ' אזולאי יצחק (1995), בראש הפרק שכתבתי שם האם יש להבחין בין אישור הסכם לבין מתן תוקף לפסק דין שם פנתה האשה למחוזי לבטל הסכם שבד"ר אישר ונתן לו תוקף פסק דין ואסמכתא לערעור מפס"ד קוך וטוענת אישור ההסכם הוא טכני בלבד ואומרת השופטת בן פורת לכל ערכאה יש סמכות ולמה פסק ביהמ"ש המחוזי לחזור דווקא לביה"ד הרבני, אומר שם השופט שמגר יש הבדל בין אישור לבין תוקף של פסק דין אישור נכון כל ערכאה יכולה לבטל כי רק ניתן תוקף משפטי שללא זאת אין לנו הסכם,  פסק דין זה מימד אחר רק ערכאה שנתנה את פסק הדין היא זו שמוסמכת לחזור ולעסוק באותו ענין.

פס"ד חליווה אומרת השופטת ביניש יש להבחין בין מקרה שבית הדין או ביהמ"ש דן ופסק לבין רק אישור פורמלי שהערכאה לא היה חלק מתוכן ההסכם ולא ערכה אותו היא עורכת קפיצה מחשבתית מתעלמת מפס"ד אזולאי וטוענת בפס"ד קוך כתוב כך וכך וממילא וזה הפרשנות לחוק בית המשפט למשפחה שביהמ"ש מוסמך לאשר הסכם שמונח בפניו אישור זה אישור גרידא המסקנה היא ממילא מה שאושר וקבל תוקף של פסק דין לא יוצר סמכות נמשכת.

אם כל הכבוד פס"ד אזולאי הוא פסק דין שונה ולכן אי אפשר לומר שחליווה מחייב ולא אזולאי ברור שיש רשות לבג"ץ לבטל פסק דין קודם ולשנות את ההלכה הבג"ץ מחייב בהלכה חדשה רק לאחר שהוא דן בפסק דין קודם וטוען שמחליט לשנות אבל כשלא דן בפרוש בהלכה הקודמת יש לנו לכל היותר רק מחלוקת בין ההלכות,  והשקפת המרצה שפס"ד אזולאי הינה ההשקפה הנכונה לחילוק בין אישור גדירא לבין פסק דין לאחר דיון ולכן אין מקום לשקול אם ביה"ד דן בסוגיה המשפטית שהובאה בפניו לפני שנתן מתן תוקף להסכם שבא לפניו אלא מספיק שנותן תוקף פסק דין על מנת שיהיה לבד"ר סמכות נמשכת לעסוק בגלגולים שיבואו בגין ההסכם בהמשך הדרך ולא משנה באם יהיה מזונות ילדים, או כל תביעה רכושית, ואתמוך זאת בפסקי דין של העליון שסותרים את ההלכות של ההקדמה, ביד"מ וינטר עסק בהסכם שאושר ע"י בד"ר ואין מילה וחצי מילה ולא רמז שביה"ד דן בסוגית החזקת הילדים הוא רק אישר הסכם והיה די בכך על מנת לעסוק יקנה בכך סמכות לדון  בסוגית המזונות, פסק דין נוסף בעניין [24]בג"ץ 59/53 הויזמן נ' יו"ר ההוצל"פ, ביהמ"ש המחוזי ירושלים ואח' (1953), פ"ד ז 1142.

אפילו היה תחילת שיפוטו של ביה"ד נעוצה בהסכמה נובע המשך הסמכות ממתן החלטה הראשונה ומן הצורך אשר הדיין לגבי אותה השאלה שנתן את ההחלטה הראשונה נובע לשינוי בנסיבות לגבי אותה השאלה נושא ההחלטה הראשונה, כפירת בעל הדין בעניין אינה מועילה כי כמוה ככפירה בכוחות הטבועים בסמכותו של ביה"ד ואלה השאובים מן החוק הם הנותנים ביד ביה"ד גם כשסכום המקורי נקבע בהסכמה בין הצדדים, אין שום בקשה שום דרישה לשינוי גובה המזונות בביה"ד.

פסק דין נוסף, [25]ע"א 174/83 נוצי סוחר נ' פיקו סוחר לח (2) 77, 82, אומר ביהמ"ש בצורה מפורשת מה שזכאית האשה לתבוע אינה מחוייבת רק לאחר התדיינות אלא זכותה להסכים ולקבל פסק דין בהסכמה ואכן עולה הן מהתדיינות והן מפסק הדין... אחת השאלות העולה מפסק הדין יחול בנידון כלל ההמשכיות בעתיד לצורך שינוי בחבות או בגובה המזונות על למנוע את הצורך להתרוצצות בין הערכאות השונות.

פסק דין נוסף, [26]ע"א 511/78 י' מ' דלהרוזה נ' ל' דלהרוזה, לג (1) 449, ביהמ"ש אישר את ההסכם ואחר כך פנו לבד"ר בעניין גובה המזונות משנת 1975, היה שריר וקיים כשניגשו לבד"ר ולא יכלה לתבוע בבד"ר ולכן ממשיך הפסק של ביהמ"ש להיות תקף והדרך לשנותו היתה לפנות לביהמ"ש.

רואים אנו שדן ופסק איננו מבוסס בפסקי דין בעליון לפני פס"ד חליווה והוא איננו  תנאי כשפסק הדין של בד"ר ימשיך לדון בו גם לאחר מכן.

האם יהיה כך הדין בשאלת החזקת הילדים?  מקובל היה במשך עשרות בשנים שקיימת הבחנה בין האישיות הנפרדת שבין ההורים לבין הילד, הן בין מצב מזונות לבין מצב שעוסקים בו בהחזקת  הילדים אוכל עניין אחר של אפוטרופסות, פסק הדין הראשון שעסק בכך הינו בג"ץ 86/55 דרעי נ' יו"ר ההוצל"פ,  פ"ד ט 1944, 1938, מאוזכר בפס"ד [27]בד"מ 1/81 יחיאל נגר נ' אורה נגר לח (1) 365,

השופט היה האב חשין, בפס"ד דרעי בבוא המבקשת לדון עם בעלה לשעבר לפני הרבנים לא על הזכות הבעל עליה להגן שהרי גם לה אין זכויות משלה אלא על זכויות הבת היא באה להגן כאפוטרופא...נמצא היא יצגה את הקטינה והקטינה דברה מתוך גרונה בהכרח איפה לומר כי בהסכימה לשיפוט בפני הבד"ר  .. מכאן היה לבד"ר זכות לפסוק כאשר פסק, בתי הדין חותמים עליה בשתי ידים, לבסוף אנו מבקשים להעיר כי מכל מקום אין לחלק את מעמדה הכפול גם אם נאמר שיש לה מעמד כפול כנתבעת אישית הסכימה כאפוטרופא לא הסכימה זה מלאכותי ביותר ולא מתקבל על הדעת, חשין האב.

פסק הדין ביד"מ נגר שם השאלה הינה על סמכות נמשכת של הבד"ר מחלוקת בין הורים בעניין חינוך השופט אלון שכתב את פסק הדין המרכזי מפרט את גישת ההלכות של ביהמ"ש העליון מזכיר פס"ד וינטר את הסטייה מפס"ד וינטר בשאלת האישיות נפרדת ההבחנה בין האישות הנפרדת להפרדה מלאכותית,  אולי ההפרדה נכונה בשאלת מזונות שיכולה לעורר ניגודי עניינים בין ההורים לבין אינטרס הילד לפעמים בשל כסף יכול אחד ההורים לוותר על כסף על מנת להגיע להסכם גירושין אבל בשאלת ההחזקה החינוך אפוטרופסות אין ניגוד עניינים ולכן יש לבד"ר סמכות נמשכת לעסוק בשאלת החזקת הילד ואין לקבל את ההפרדה המלאכותית הזאת בין ההורים לבין הילדים.

 מתוך פס"ד נגר אפשר לחלץ שתי הלכות:  1. הסכמה מפורשת מכללא לבד"ר בהחזקת הילדים ובכל ענייני האפוטרופסות היא ניתנת גם בשם הילדים עצמם.

2. שאין צורך בקיום הליך נפרד כל שהוא "דן ופסק" לצורך מתן הסכמה בשם  הילדים על שיפוט בד"ר באפוטרופסות שאינן מזונות.

יש לנו את פס"ד נגר באפוטרופסות, פס"ד וינטר שעוסק באפוטרופסות ושמזכיר אגב אורחא  גם את המזונות, בנושא המזונות אמרנו שאח"כ נעשתה איזה שהיא הבחנה, בשני המקרים  מדובר רק בהסכם שאושר בביה"ד בלא דיון קודם, לא דן ופסק,

מדוע פסקי הדין הללו לא מאוזכרים לא בפס"ד סימה לוי לא בפס"ד סימה אמיר וגם לא בפס"ד של  "השופט אדמון לוי", בפרט תמיהתי בפסק הדין של" השופט אדמון לוי" בעוד שני פסקי הדין הראשונים עסקו באכיפת תנית שיפוט ושיפוי עסק פס"ד של "השופט אדמון לוי" בסוגיית החזקת הילדים.

אני מבקש לחדד את השאלה האם לביד"מ יש יתר תוקף מבג"ץ כשיש סתירה בין ההלכות מי גובר ?

התשובה לכך הינה[28]בע"א 262/62 לאה קינס (מקודם אנגלשטיין) לבית קצבמן נ' יוסף אנגלשטיין יז 2637 (1963), השופט אגרנט בהרכב מורחב של ביהמ"ש בעליון עסק בשאלה הזו (בזמנו הדבר היה נדיר שהרחיבו את ההרכב לחמשה שופטים) ובשנת 1962 נקבע שם שהלכת ביד"מ מחייבות אף את בימ"ש העליון וגוברות על תקדימי בימ"ש העליון, ובאם מגיעים למסקנה שהרכב הביד"מ טעה בפסק הדין? אומר השופט אגרנט להחזיר לביד"מ על מנת שישקול וידון מחדש.

יש לנו  הלכות ביד"מ שקובעות במפורש שהסכם שאושר גרידא יש לבד"ר סמכות נמשכת לעסוק בהחזקת ילדים ומזונות, במזונות הסתייגות במישור שבין ההורים, בהחזקת הילדים ללא שום הסתייגות, כיצד קרה הדבר בשנים האחרונות שמועלות טענות שיש לעשות אותה הבחנה בין האישיות הנפרדת גם בנושא החזקת הילדים?

הנושא עלה לראשונה בשנת 2003[29]בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550 (2004), השופטת ביניש דנה בנושא בתביעה נגד בד"ר נתניה שאישר הסכם ונתן לו תוקף של פסק דין במסגרת הגירושין, לימים בקשה האם להגר לקנדה ופנתה לבימ"ש למשפחה לאשר הגירה פנה האיש לבד"ר להעביר אליו את החזקת הילדים על פי ההסכם,  יש סמכות במפורש בהסכם לדון בשינויים בהחזקת הילדים לבד"ר ונושא ההגירה לא אוזכר במפורש, ובד"ר סבר שנושא זה הוא  חלק בלתי נפרד מהחזקת הילדות וע"י ההגירה מופר האיזון והאבא לא יוכל לראות אותם.

אומרת השופטת ביניש מה שנעשה בעניין המזונות למה שלא יעשה גם כאן הרי ההסכם הינו במישור שבין ההורים לבין עצמם, הילדים לא מחויבים להסכם, ומה גם שביה"ד לא דן ופסק אלא רק אישר ונתן מתן תוקף פס"ד ואין לו סמכות נמשכת במישור שבין הורים לילדים אלא רק בין ההורים לבין עצמם והיא מציינת זאת במישור שבין ההורים לילדים, הגישו ההורים תביעה להגירה והיא עוד הוגשה לפני שהוגשה עתירה לביה"ד לדון בהסכם הגירושין, הילדים לא היו צריכים להגיש תביעה דווקא לביה"ד על מנת להגר מן הארץ ולכן במסגרת כיבוד הערכאות אני קובעת שביהמ"ש קנה סמכות לדון בבקשה עוד לפני ביה"ד.

אין כל איזכור להלכת וינטר, להלכת נגר ביד"מ מתעלם מעיניו של העליון כפי שהתעלם הביד"מ

בזמנו מעיניו של "השופט אדמון לוי" כשעסק בענייני המזונות, ומכאן המבוכה והמבולקה בעניין הזה ונראה שהעניין הזה מחייב שינוי.

פסק דין שכרגע תלוי ועומד בבג"ץ [30] תיק (רבני גדול) 810948/2 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים) (2010), שהוא נשוא עניין פס"ד [31] בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', בני זוג חתמו על הסכם בבד"ר וניתן לו תוקף פס"ד והוסכם על 2,200 ₪  לחודש לילד אחד מוכבד וסביר, כעבור תקופת מה פנה הבעל לבד"ר להפחית את דמי המזונות מאחר ופוטר מעבודתו לאחר גלגולים שונים מספר מהדורות החליט הבד"ר הגדול שהבד"ר מוסמך לדון בנדון ולו מטעם מישור היחסים שבין ההורים בינם לבין עצמם, האשה לא אמרה נואש ופנתה בעתירה לבג"ץ[32] והסוגיה תלויה ועומדת התקיימו מספר דיונים באחד הדינים שהתקיימו פרסתי בפני בימ"ש העליון את טענותי לעניין התעלמות מוחלטת שנתעלמה ההלכה של ביד"מ מבג"ץ בכל עשר השנים האחרונות שזו הלכה מחייבת, ולשמחתי נפלו טענותי על אזנים קשובות והוחלט להרחיב את ההרכב, קבוע לדיון לפני הרכב מורחב של שבעה שופטים בראשות הנשיא ביום 8. ינואר. 2013, לסוגיה הזאת האם יש צורך בדן ופסק על מנת שתהיה לבד"ר סמכות נמשכת.

מאז היו מספר פעמים שהסוגיה של סמכות נמשכת וסמכות ביה"ד לאכיפה עלה בפני ביהמ"ש העליון, בחלק מהפעמים אמר בימ"ש העליון אני לא נזקק להמתין להכרעה לאחר ינואר כי מתוך פסק הדין ברור כי בד"ר טרם סיים את תפקידו, למשל [33] בג"ץ 7706/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (2012).

עלה בפניו הסכם שנעשה [34]בתיק רבני ת"א 313373/3 פלונית נ' פלוני (התשע"א,2011), ובו הוסכם שהדירה תעבור על האשה והיא זו שתשלם את המשכנתא, באם לא תבצע את האמור תוך חצי שנה בד"ר ימנה  כונס נכסים והדירה תימכר ותחולק, אומר בד"ר יש לי סמכות לדון,

א. ההסכם קבל תוקף של פסק דין ויש פסק דין לפרוק השיתוף ויש מנגנון ואין הבדל בין מנגנון הזה לבין כל הסכם אחר שיקבע בימ"ש וכשחלק מתקלקל עוברים למנגנון השני שהוא הכונס נכסים.

ב. ביה"ד מוסמך אף אם לא הסכימו בני הזוג על מינוי כונס נכסים מוסמך ביה"ד לפעול כך מתוקף החוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), סעיף 7ד, שהינו חוק ראשי סמכות ראשונית שבא ואומר שיש סמכות לביה"ד ק"ו כשבני הזוג את המנגנון הזה בהסכמה.

אומר השופט רובינשטיין בפס"ד נראים לי הנימוקים של הבד"ר בכל מה שקשור לכך שמדובר כאן בפסק דין חלקי ולא נזקק לדון בסוגיית סמכות הראשונית לפי בסעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים.

סיכום: הניסיונות לצמצום סמכויות הבד"ר בסכסוכים לאחר הגירושין הם קיימים, אבל אני חושב שניתנים פסקי דין מנומקים של הבד"ר ומוסמכים מבחינה משפטית ומבססים עוד ועוד את סמכות בד"ר, לרוב אנו לא מוצאים התערבות של ביהמ"ש העליון, סטטיסטית מאוד מנורית בשנת 2011 מכחמישים עתירות שהוגשו לבימ"ש העליון לא התקבלה אפילו עתירה אחת, השנה עוד לא הספקתי לבדוק, בשנים קודמות עדים לירידה של חמשה עד ששה אחוזים, גם סוגיה ישנה שבעבר שנידונה בבימ"ש העליון והיו שליליות מבחינת הבד"ר, אני מקווה שידונו מחדש בבימ"ש העליון אני אופטימי עדיין עם זהירות אם אני מנסה לשקול  איך יתמודד בימ"ש העליון עם הטיעון מאחר ויש ביד"מ  שמחייב אף את בג"ץ שע"פ הלכת קינס שהזכרנו, אמנם יש דרך בימ"ש העליון בהרכב מורחב יכול לבטל את הלכת קינס ואז נהיה בפני שוקת שבורה, אני מקווה שלא זו הדרך מאחר כי ביד"מ שהיא דרך שבימ"ש לא נוקט אותה בשנים האחרונות שהיא דרך חשובה שצריך לחזור אליה אני חושב שצריך לחזור אליה, צריך לבסס את סמכויות הבד"ר שהיא חלק בלתי נפרד ממערכת השפיטה וראוי לקדם ככל האפשר את כלי הביטוי והתדיינות בבית הדין הרבני.

שאלה: דן ופסק שנדון כמה שנים בנושא הגירושין ומגיעים להסכם שכולל גם את ענייני המשמורת האם זה דן ופסק או שענייני משמורת נקרא דן ופסק רק עם ידונו בהרחבה במזונות הילד חוו"ד של עו"ס ?

אין תשובה בפסיקה יש שקולים לכאן ולכאן, אני מציע  לא לאשר בבד"ר את ההסכם בלנקו אלא לקיים דיון מפורט, טוב שיש פרוטוקול מפורט עם שקלא טריא וכך יש סיכוי שיפורש כדן ופסק

 

[1] מראה מקום מס' 1

[2] מ"מ מס' 2

[3] מ"מ מס' 3

[4] מ"מ מס' 60

[5] מ"מ מס' 61

[6] מ"מ מס' 62

[7] מ"מ מס' 63

[8] מ"מ מס' 64

[9] מ"מ מס' 51

[10] מ"מ מס' 53

[11] מ"מ מס' 55

[12] מ"מ מס' 52

[13] מ"מ מס' 54

[14] מ"מ מס' 58

[15] מ"מ מס' 59

[16] מ"מ מס' 11

[17] מ"מ מס' 12

[18] מ"מ מס' 13

[19] מ"מ מס' 14

[20] מ"מ מס' 15

[21] שם,

[22] מ"מ מס' 16

[23] מ"מ מס' 9

[24] מ"מ מס' 19

[25] מ"מ מס' 22

[26] מ"מ מס' 23

[27] מ"מ מס' 29

[28] מ"מ מס' 41

[29] מ"מ מס' 34

[30] מ"מ מס' 24

[31] מ"מ מס' 25, (טרם נפסק; קבוע לדיון לפני הרכב מורחב של שבעה שופטים ביום 8/01/2013 שעה 8:30).

[32] שם,

[33] מ"מ מס' 47

[34] מ"מ מס' 46

כתבות אחרות

תגובות

כל התגובות