מדור אקטואליה במשפחה

מאמר | נושא : ירושה וצוואה

תקציר:
מאמר | נושא : ירושה וצוואה
ד ניסן | 17.03.2021

בס"ד

השתלמות משולבת ללשכת עורכי הדין ולארגון הטוענים הרבניים

קורס העשרה בדיני משפחה - התמחות בבית הדין הרבני

מפגש שישי כ' כסלו תשע"ג (4.דצמבר.2012)

תקציר הרצאה של דיין בית הדין הרבני האזורי תל אביב הרב שלמה שטסמן

בנושא: ירושה וצוואה

צוואות על פי דין תורה, יורשים ע"פ דין תורה וע"פ חוק, התנגדות/תיקון לצווי ירושה, סמכות בית הדין כשיש קטינים, הדין האזרחי בצוואות וירושות,

מעמד האפוטרופוס הכללי והיועמ"ש

קיומה של מערכת המשפט בעם ישראל הוא יסוד גדול בתורת ישראל, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח) פרשת יתרו לפני מתן תורה מתחילה בתיאור הקמת מערכת המשפט וחשיבות מערכת המשפט בעם ישראל, דרשו חז"ל (מכות, ז, א) שחייבין למנות דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר,  הטור בתחילת חושן משפט כותב: לא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שבטלו את המשפט.... ובמשפט עתידה לפדות כדכתיב   ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, בית הדין בכל ההיסטוריה היהודית גם בזמן שישראל היו על אדמתם גם כשגלו וגם כשחזרו לארץ, היה הגוף השיפוטי ובנוסף גם במוסד הקהילתי המרכזי והראשי.

הבד"ר במדינת ישראל  הם ממשיכים את מסורת בתי הדין בישראל, אולם מתוך היותם בתי דין ממלכתיים פעולתם מוסדרת על פי חוק. (להלן לדוגמא שני חוקים מרכזיים)

חוק אחד זה [1]החשבד"ר שמסדיר את סמכות הבד"ר בענייני גירושין וקידושין והדברים הכורכים בהם, וחוק הירושה  (שעליו בעיקר מתבססת היום נושא ההרצאה) סעיף 22 המדבר על צוואה בפני רשות, סעיף 155 לחוק – אף על האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש לתת צו ירושה וצו קיום צוואה, לקבוע זכויות למזונות מן העזבון אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

הסעיף בעצם מסדיר שהבד"ר ידונו בתנאים מסויימים שבהם נעסוק, סעיף 155ג מדבר על הדין המהותי בבד"ר שדנים בדיני צוואות וירושות שהוא על פי דין תורה, במידה רבה זה משפר את התנאים בבד"ר לעומתבתי הדין שדנים לפי חוק רכוש מאחר שבהם שדנים לפי סעיף 13 ב שאף על האמור בחוק יחסי ממון  שם צריך לדון עפ"י החוק,  אולם באם הסכימו במפורש לדון בבד"ר הדין הינו  ע"פ דין תורה, ובהמשך נראה האם בכלל אפשר לדון שם אחרת.

לפיכך, אנו נוהגים לומר שבתי הדין פועלים שדנים בכלל הינם דנים על פי דין ובמסגרת החוק, כי הסמכות שלנו לדון בדיני ירושות וצוואות זה לא רק דין אלא תוצרים כגון צווי יוררשה צווי קיום צוואה יש להם גם משמעויות על פי החוק .

מלבד התיאור המשפטי לסמכותם של הבד"ר יש כאן ביטוי לאתגר מיוחד.

אחד האתגרים של הבד"ר היום בשונה מבתי דין פרטיים הוא ליישם את ההלכה במסגרת המשפטית הממלכתית המודרנית, אתגר זה שלקיים את ההלכה הנצחית נובע מכך שההלכה צריכה להיות מיושמת בתוך גדרי החוק שההלכה אינו החוק הכלול בה, אתגר זה הביא את הבד"ר לפתח תובנות, כלים פרקטיקה גם בעניין יחסי הממון בתוך המשפחה וגם בעניין ההסדר הרכושי לאחר המוות גם בתחום האישי ובעיקר בתחום הצוואה.

התפתחו נוסחי צוואה ייחודים העומדים בכללים ובדרישות ההלכתיות ותואמות גם את דרישת החוק.

האפשרות לדון בבד"ר ועל פי משפט התורה, להלן הסעיפים הרלוונטיים בחוק הירושה:

סעיף 148 לחוק קובע- חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מהקשר האישות, אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה.

דהיינו בסיס הירושה הינו על פי חוק זה ולא על פי הלכות נחלות בשו"ע חו"מ. (סעיף הדין)

סעיף 151 לחוק קובע - בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בימ"ש לענייני המשפחה. (דהיינו הדיין הינו בית המשפט)

בשנת תשנ"ח 1998 עבר החוק מהפכה והקימו את מוסד הרשם לענייני ירושה, גם הרשם באמצעות האפוטרופוס הינו אורגן של המשפט האזרחי,

יש סעיף נוסף 155 לחוק הקובע-  שכותרתו שיפוט בתי דין דתיים, בס"ק (א) פותח פתח לנהוג באופן שונה בתנאי שלבית הדין הדתי היה סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש, ותנאי נוסף  הסכמתם של כל הנוגעים בדבר, דהיינו מי שהבד"ר מוסמך לדון בעניינו בנישואין וגירושין יכול ליתן גם צו ירושה וצו קיום צוואה לאחר מותו, ובס"ק (ג)  מקנה לבד"ר סמכות שרשאי להחיל את הדין הדתי.

הסעיף הנ"ל קובע למרות  סעיף 151 ולמרות סעיף 66 לחוק שקובע שרשם מוסמך לתת צווי ירושה וקיום צוואה, גם לבד"ר יש סמכות א"כ  יש להם סמכות לתת צווים בתנאי שיש הסכמה של כל הצדדים הנוגעים בדבר בכתב (נעסוק בהרחבה).

על מנת להבין היטיב את הנושא יש לבדוק את ההיסטוריה, עד היום אין בישראל חוק המסדיר את דיני ממונות אזרחי, כיום מונח בכנסת בוועדת חוק ומשפט הקודקס האזרחי, ולכן כל החוקים בישראל אומצו מהשלטון העותומני ואח"כ המנדטורי. החוק הראשון למעשה שחוקק בכנסת שמהותו בנושא אזרחי ולהסדיר חוק ממוני הוא חוק הירושה משנת תשכ"ה - 1965,

בשנת 1952 הגיע הדבר לסדר היום ע"י משרד המשפטים לכנסת מכוח הצעת חוק ודברי הסבר נרחבים.

בשנת  התשי"ח - 1958 עבר החוק גלגול נוסף ובו תוספת ושינוי על ההצעה שהובאה לכנסת בשנת 1952. עד שבסופו שליום אושר החוק ב-1965.

החוק בא להחליף את המצב המשפטי שהיה במדינה חוק שבבסיסו הוא מזמן העותומניים משנת  1913 ממש מעט לפני שעזבו הטורקים את הארץ לטובת הבריטיים,  לאחר מכן התגלגל החוק בזמן הבריטיים בשנת 1923, לידיעה בתוספת השניה של החוק המנדטורי אמצו את החוק העותומני, ויש דברים שעד היום נמצא בחוק שלנו למשל סדר הירושה הוא מהעותומני שנלקח מהקודקס הגרמני. (שבמקור עסקו בסדר הירושה, וביורשים על פי דין).

מלבד המטרה שיש לחוקק חוקים עדכניים ולא לקחת שברירי דעות ועל כן החליפו בחוק הירושה את ההסדר העותומני והמנדטורי זהו מבחינת הדין, ומה בחינת הדיין? בתקופה העותומנית והמנדטורית סמכות השיפוט בענייני ירושה של יהודים היתה מקבילה לבתי המשפט האזרחיים ולבתי הדין הרבניים כפי שיש היום למשל בכריכה בילדים ומזונות.

בדברי ההסבר בשנת 1952 לחוק הירושה אמר שר המשפטים שמטרת החוק  לעשות שינוי על מנת שיהיה דין אחד ודיין אחד, שלא יהיו הסדרים שונים ועל כן יהיה חוק אזרחי אחד ובית משפט אחד ולא תהיה יותר בישראל סמכות מקבילה לבתי משפט ולבתי דין, לאור הלחצים הכבדים אז בהצעה המתוקנת לחוק בשנת 1958 שש שנים לאחר מכן, היה סעיף בחוק 148 שכיום הינו סעיף 155, שהשאיר את המצב  על כנו ולכן באם ניתנה הסכמה בתי הדין יכולים לדון,

מעניין שבדברי ההצעה לחוק משנת 1952 מצטט שר המשפטים שכל המטרה הינה להחליף את החוק העותומני מנדטורי ולהסמיך עד כמה שאפשר את החוק למשפט העברי, דהיינו המשפט העברי הינו מקור ראשי אך לא מקור מחייב או יחידי, כדלהלן: "שאפנו להסמיך את הצעתינו ככל האפשר למשפט העברי, ובכמה עניינים יסודיים כגון מזונות מן העיזבון אנו רואים בהצעותינו כמין המשך של המשפט העברי".

אולם בבדיקה של החוק למעשה מלמד שהמשפט הקונטננטלי הינו המעצב הראשון במעלה ומשנה הרבה סעיפים מהמשפט האנגלי, ורק אחריו כגון במזונות מן העיזבון מעצב החוק הינו המשפט העברי והתורני.

הזכרנו מגמת דין אחד ודיין אחד, בסופו של יום הדבר שונה בהצעת החוק משנת תשי"ח סעיף 148 כיום סעיף  155, בלשון המציעים נאמר: דיני הירושה יצטרפו לחוק הכללי של דיני ממונות, ומהו דיני ממונות? זהו קודקס אזרחי כללי ששם אין דין שונה ודיין שונה לענייני מעמד אישי אבל אכן בסופו של יום יש בחוק את סעיף 155 המאפשר לבד"ר לדון בענייני ירושה אולם הדבר תלוי בהסכמת הצדדים.

לפני שנעסוק בנושא הסכמה, נדבר על עוד שני שינויים גדולים ומרכזיים שנעשו בחוק, בשנת תשמ"א  (1981) הוכנס תיקון שמטרתו להבהיר כי סמכותו של בית הדין גם על נושא מינוי מנהל עיזבון וחלוקת נכסי העיזבון, אחד מהעניינים המרכזים שעוסקים בירושות וצוואות כי בסופו של דבר צריך ליישם את ניהול עזבונו של המנוח, עד 1975 היה לקונה בדבר האם ביה"ד יכול למנות מנהל עיזבון ואז הוסיפו בסעיף 155 ס"ק (ד) שמוסך ביה"ד למנות מנהל עזבון וגם החלו את הסעיפים הרלוונטיים בחוק הירושה (חלק שישי לחוק) שבכל מקום המופיע בית משפט הכוונה גם לבית דין דתי.

דבר נוסף שהוסף בין הצעת החוק ב-1958 לנוסח הסופי של החוק הקיים כיום עד אז היה אפשרות לדון גם בפני דיין כשיש הסכמה לגבי הדיין, ומה לגבי הדין האם הדיין ידון על פי החוק או על פי ד"ת? ואז הוסף בחוק סעיף 155 (ג) לעניין שיובא לבד"ר יכול הבד"ר לדון לפי הדין הדתי הנוהג בו, דהיינו ע"פ שו"ע הלכות נחלות והלכות מתנה עד כמה שסקי בדיני צוואות.

כעת לאחר שהבאנו את המקורות והשתלשלות העניין עלינו לנתח את לשון סעיף 155 (א) לחוק הירושה שקובע שבד"ר יכול לדון בצו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע מזונות מן העזבון אם כל הצדדים הנוגעים מכוח חוק זה הביעו את הסכמתם בכתב לכך .

יש כמה תנאים מרכזים:

1. בכתב ולא בפרוטוקול .

2. כל הצדדים הנוגעים בדבר ובדבר זה שכיח מחלוקות מי הם הנוגעים בדבר?

3. כשיש קטינים בין היורשים מה עושים? (לרוב הפעמים הבד"ר הרבה יותר פרקטי כשיש קטין מביהמ"ש בטיפול בעניין הירושה), סעיף 14 לחוק האפוטרופסות [2]הכללית קובע שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילד, ןעל כן ממילא יכול ההורה השני  להביע את הסכמתו לכך,

כשח"ו שני ההורים הסתלקו בית הדין יכול למנות  אפוטרופוס לדין, ואז האפוטרופוס מביע את הסכמתו לדון בפני הבד"ר, לאחר שהאפוטרופוס בוחן את טובת הקטין ומביע בכתב את הסכמתו לכך, הן לעצם ענין ההסכמה והן לעניין ייצוגו של הקטין בבית הדין.

לגבי השאלה שמתעוררת האם להורה שנשאר אין ניגוד אינטרסים מול טובת הקטין ?

הבד"ר הוא אינו חותמת גומי ולכן הבד"ר יכול לסרב מלדון בבקשת התיק שמונח בפניו בנושא הירושה, מה עוד צריך לזכור שלבד"ר יש סמכות לדון בענייני קטין אבל  בחוק הירושה סעיף 155 (ג) סיפא נקבע, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או פסול דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.

דהיינו בבד"ר הוא לא יכול לקבל פחות ממה שהיה מקבל בבית משפט אלא סיכוי לקבל יותר.

נחזור לשאלה מי אמור להסכים בכתב?

סוגיה מעניינת צדדים הנוגעים בדבר,  בחוק הירושה יש מונח דומה לא "נוגע" אלא "מעוניין"

בסעיף 153 לחוק הירושה ... כל מי שמעוניין בדבר, (בדבר פניה לביהמ"ש)

בסעיף 67 לחוק הירושה סיפא .... כל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לענייני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו. (התנגדות לצו ירושה או לצו קיום צוואה)

חוק הוא לא רמב"ם ולא אמורים לדקדק בו בדווקנות,  אבל אולי בכל זאת יש כאן משהו מעניין, ואכן אמנם דנו בדבר, וכן אמורים להבין היטיב מי יכול למשל להגיש התנגדות לדון בצו קיום צוואה, בדברי הצעת החוק נאמר מעוניין בדבר זהו מונח כללי וגמיש.

נקדים ונצטט לגבי מעונין בדבר שיכול להגיש התנגדות להוצאת צו ירושה בימ"ש העליון[3]  השופטים שלמה לוין וקדמי בדעת רוב מול השופט טל בדעת מיעוט המדובר באיש בעיר חיפה  היה לו אשה, אבא, וארבעה אחים, נמצאה צוואה לאחר שהלך בקיצור ימים ושנים ובצוואה הוריש את רכושו לאביו לאחר זמן נמצא צוואה שלטענתה היתה צוואה מאוחרת שבה נאמר שכל רכושו הינו מוריש לאשתו.

הסוגיה הגיע בזמנו לבימ"ש מחוזי בחיפה (לפני שהיה בימ"ש למשפחה) והבקשה היתה לבטל לקיום צו הירושה הקודם ולאחר מכן צו קיום חדש, ואז האבא שהינו המוטב של צוואה הראשונה לא היה יכול לבוא ולטעון ולכן באו הארבעה אחים ורצו להתנגד אפילו שבאמת אינם שייכים ישירות לצוואות של האח,

השופטים קדמי ולוין מעוניין בדבר זה משהו ממשי מיידי אוחז ביד  להרוויח כסף אותם אחים יש להם אב הם לא מעוניינים בדבר אין להם מצוואה זו כל שייכות של כסף אלא האחים רוצים להתנגד מאחר ולאחר שהאבא ילך לעולמו אז הם יהנו מן הכספים שהאב יקבל כעת מצוואת אחיהם המנוח. פסקו דעת הרוב "מעוניין בדבר הם אלה שאם מתקבלת גרסתם הם עצמם נהנים "מיד" מן העזבון ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם תהא ציפייתו סבירה ככל שתהא".

אפילו נניח שהאב כבר קשיש, אולי האב ייתן את כל כספו לאחר מותו לישיבה, לאגודה למען החייל.

השופט צבי טל נתן פרשנות יותר רחבה ואפשר להכניס למונח מעוניין בדבר, צאצאים של יורשים וגם אדם שיכול ליהנות באופן עקיף.

פס"ד נוסף בנידון[4] השופט אלון כתב בפסה"ד מעוניין בדבר הינו תיאור הכי מקל - סובייקטיבי מספיק שחושב שמעוניין בדבר, (יותר קל השופט טל) אדם שיש לו צפייה סבירה לדעת אלון כל מי שחושב שיש לו משהו יכול להגיש התנגדות לצוואה ולפנות לבימ"ש במקרים אחרים.

סיכוםיש שלוש דעות בנושא: (חשוב לסכם את הדעות מאחר ואין לנו פסיקה חדשה בנדון והכל פסיקה ישנה וכידוע לעוסקים בדבר כשיש פסיקה ישנה של בימ"ש עליון ויורדים היטב לשורש ההבנה אפשר לאמץ גם דעת מיעוט ולמור שדעת הרוב תסכים עם דעת המיעוט)

1. השופט אלון סובייקטיבי, כל המרגיש שיש לו עניין סובייקטיבי בדבר נכנס בגדר מעוניין בדבר.

2. השופט טל הנאה ממשית וגם הנאה עקיפה גם צפייה משהו בגדר עתיד ולא צריך עכשווית.

3. דעת הרוב צריך אינטרס אובייקטיבי וזו ההלכה לכאורה.

 מעבר לסיכום הדעות יש גם נפקותא מעשית, להתנגדויות לצווים המונח הינו  מעוניין  בדבר כשעוסקים בסמכות  של בד"ר המונח המשפטי הינו נוגע בדבר, וכעת השאלה היא האם זה חופף למעוניין בדבר? ולאיזה דעה מהדעות הנ"ל? הדעה הרווחת הינה של השופט שמגר בפס"ד משולם,

אין הבדל בין נוגע בדבר לבין מעוניין בדבר,  ומאמץ את גישת המחמירים שנוגע בדבר הינו אינטרס ממוני אובייקטיבי, באם יבוא אדם לבד"ר ויגיד אני לא מקבל את סמכות ביה"ד בגלל שהאבא נוגע בדבר, ואני עתיד לרשת אותו לא נקבל את התנגדותו כאן באמת עוסקים יותר באינטרס אובייקטיבי ממשי.  

פרופ' שילה מאמץ את הגישה הזו שלהתנגד בבד"ר צריך להיות מי שיש לו אינטרס מיידי ממשי עכשיו.

למה מקובל לאמץ את הגישה היותר מצמצמת כי גם כך סמכותו של הבד"ר די מצומצמת צריך בכתב, ואם נאמץ עוד סייגים בדבר לא נגיע לעולם לכלום.

1. מה דינו של נושה של מוריש של עזבון או של יורש, האם גם הוא נוגע בדבר להביע התנגדות לא לדון בבד"ר?

מקובל בספרי המלומדים לומר, ככל שעוסקים בנושה של עיזבון נקרא נוגע בדבר גם על פי הפרק השישי לחוק הירושה, כי לפני שמחלקים את הירושה צריך לפרוע את חובות המוריש והירושה ולכן בוודאי הנושה הינו נוגע בדבר ממשי לכסף זה.

2. האם כשיש נושה של יורש שאמור לקבל את כספי הירושה יוכל להתנגד ולמר מאחר ואני אמור לקבל את הכסף מהיורש אני לא רוצה שידונו היורשים בבד"ר אלא בבימ"ש? (אין צורך לנמק התנגדות)

מקובל שלא יוכל להתנגד, אין על כך פסקי דין משפטיים, אפשר לקחת את פסקי הדין בבד"ר ולבחון אותם וזה היופי בבקעה לא חרושה.

לסיכום: התנגדות כשהמוריש חייב יש לנושה שייכות להתנגד, כשמי שאמור לקבל ירושה חייב כסף אין לנושה אפשרות להתנגד כי מעמדו יותר עקיף, וגם כך נוטה לומר פרופסור שילה בספרו שהינו מהיותר מצמצמים בסמכות בד"ר.

3. מה הדין של אחד שבא בנעליו של היורש, האם יכול להביע כעת את התנגדותו לדון בבד"ר?

[5] נפסק אם הצד הנוגע בדבר נתן הסכמתו לא יכול מי שבא במקומו להתנגד כי כל כוחו מכוח הקודם שהוא קיבל את הסמכות.

4. האם הבד"ר מוסמך לדון בשאלת עצם סמכותו של עצמו? (כיוון שהסמכות מותנית בהסכמה)

יש בזה מחלוקת פסיקתית בפס"ד [6]משולם, השופט שמגר שהינה דעת הרוב סוברת שאינו מוסמך לדון בעצמו בסמכות עצמו,  השופט אלון הינו דעת המיעוט, נתחיל באלון שלדעת כל המלומדים במשפטים דעתו מאוד מתקבלת, ביה"ד מוסמך והטעם, דאל"כ ניתן לסכל את סעיף 155 (א) לחוק הירושה, כל פניה לבד"ר כל אדם הטוען שהוא בן או נכד או אח של המנוח יהיה בה להעביר את הדיון מביה"ד, ללא צורך אפילו באיזה דיון בבד"ר אם ממש יש בפניה זו או שמא אין היא באה  אלא להטריד את היורשים ולהכביד על הליכי חלוקת הירושה.

קובע השופט אלון באופן זה סוכל אמצעות של דיון בפני בד"ר.

השופט שמגר בדעת רוב קבע שהבד"ר לא מוסמך.

אבל האמת מי  שרואה את פסק הדין אפשר לנסות לחלק, כי שם המקרה היה באשה ידועה בציבור וע"פ ההלכה היא אינה מוכרת כיורשת, היום השאלה באמת כיצד ינהג בזה ביה"ד כי יש כבר נוהג עובדתי ומעניין מה יפסקו בדבר, ולכן הבד"ר לא מקבל סמכות במעמד של ידועה בציבור וזה היה אחד החידושים הגדולים בחוק הירושה סעיף 55, למעשה היה ראיון שלחוק מתקדם ליברלי שישמש מעין צוואה, ומכיוון  שהבד"ר לא מכירים בידועה בציבור כיצד יחליטו על שאלת הסמכות שלהם בנדון.

השאלה למעשה מה יהיה באופן שהתייחס אליו השופט אלון בפסה"ד?

אין לנו פסיקה מאורחת בדבר, צריך לדעת שיש דעת רוב ודעת מיעוט והיכן שיש לחלק בדבר יש צדדים לכאן ולכאן .

5. האם הסכמה לדון בבד"ר  תקפה בעניין בקשות שונות הקשורות לפסק הדין שניתן, או שיש צורך בהסכמה מחודשת?

השופט [7]זילברג כתב בפס"ד, לפני ששונה חוק הירושה, המוסמך הוא הטריבונל שהחליט מעיקרו סמכות זו נובעת מתוך הסמכות העיקרית, (בג"ץ חזר על כך גם בפס"ד דוד ) כך שאין צורך לבקש הסכמה לסמכות נמשכת.

6. עניין נוסף כשעוסקים לפי סעיף 155 בחוק הירושה מה הוא הדין שחל בדיונים בביה"ד?

בסעיף 155 (ג) נאמר מוסמך ביה"ד הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג על פי הדיןהדתי הנוהג בו,

ומה יקרה אם ח"ו יחליט ביה"ד כי הוא אינו פוסק על פי דין התורה ויפסוק על פי החוק האם הדין יהיה בטל?

רובם סבורים שאכן כך ואם לא דן לפי ד"ת הפסק דין בטל , נשלח לי תקציר מהרצאתו של השופט שנהב (הרצאה לפני שבועיים)כשהיה עו"ד פנה לביה"ד האזורי, ואכן ביה"ד סרב לדון בתיק הירושה וערער  לבד"ר הגדול, והבד"ר הגדול חייב את האזורי לדון בתיק הירושה על פי דין תורה, לכאורה הוא צודק (למרות שמחויב על פי ד"ת, ישנם מקרים שלא נכפה במקרה שנחשוב שקבלו את סמכות ביה"ד אולם לא הבינו את הזכויות המהותיות שהדבר כולל דיון על פי דין תורה ולא על פי החוק) למשל באה בת וחתמה על סמכות ביה"ד  ולא פעם ביה"ד גם מחלק על פי קניינים הרי על פי ד"ת בת אינה יורשת ולא תקבל כלום מנכסי אביה וכעת עומדת וצועקת האם אני לא מקבלת כלום לא הבנתי ולא התכוונתי לכך האחים רק בקשו ממני בואי ונדון במקום בבימ"ש למשפחה בבית הדין הרבני ורק לזה הסכמתי, על הדיין לעורר את דעתה של הבת לכך ולא לעשות דין רק על פי החתמתה של הבת על טופס שמסכימה לדון בבד"ר ובאופן שאכן הטעו אותה על ביה"ד לדון באופן של פשרה ולא לדון בדין שהינו כדין מרומה ואולי יצא חוטא נשכר ולהביא את הצדדים לפשרה וזה כמו ההגדרה נבל ברשות התורה , כי זה לא היה הסיכום המשתמע באמת בין הצדדים.

7. האם הבד"ר יכול ומוסמך לעשות פשרה בדיני ירושה, דהיינו כשדן בדין המהותי של הירושה?

השופט אלון[8] מומחה למשפט עברי, פשרה היא חלק מהותי ממשפט התורה סעיפים מפורשים בשו"ע ממילא יש סמכות לעשות פשרה וצריך לעשות פשרה כי פשרה היא חלק מהדין חבריו לא חלקו עליו אלא הסכימו עמו.

בפרקטיקה, כשמקבלים את סמכות הבד"ר לדון בד"ת, לעיתים רחוקות אנו ניישם את ההלכה של השו"ע כי ברוב המקרים וזה גם היופי של ביה"ד הצדדים מגיעים עקרונית לפשרה, או באים כבר עם הסדר, ביה"ד גם עושה קניינים, או סילוקים, וזה היופי של ביה"ד, ולפעמים כשיש מחלוקות אנו מגיעים לאיזה דרך של פשרה, בדרך כלל הצדדים יוצאים מרוצים מבית הדין כי אנו כמעט ולא מגיעים לצורך לפסוק על פי השו"ע כשיש התנגדות של אחד הצדדים ביה"ד דן ברגישות בכל הנושאים המשפחתיים ומסייע בידי היורשים להגיע להסדר בצורה מכובדת.

הזכרנו חריג אחד מקודם שהינו קטינים ופסולי דין, החוק קובע במפורש בסעיף 155 (ג)הדין המהותי הוא ד"ת אבל כשעוסקים בקטין או פסול דין הוא לא יקבל פחות מאשר היה מקבל על לפי החוק.

זה באמת הדבר היפה שהזכרתי מקודם על היופי של ביה"ד, ויש לנו לא מעט פסקי דין בנושאים אלו, (עקב הזמן הקצר לא אוכל להרחיב בזאת).

נקדים ונאמר למה באמת אנשים יבואו וירצו לדון בבד"ר בענייני ירושות וצוואות  על פי ד"ת?

נבוא ונחלק יש את האנשים שהינם  שמתומ"צ שהינם מעוניינים אך ורק ערכאה שנה ע"פ ד"ת ולא ע"פ החוק האזרחי , יש דבר נוסף לא רק בית דין שהוא בית דין הרי כשעוסקים בדיני ממונות בצוואות וירושות עוסקים בחלוקת ממון ע"פ ד"ת וירושה היא בהגדרת התורה היא חוקת משפט ללא צו, עצם המוות מהווה ירושה וזכות ליורשיו ולא כפי הדין האזרחי שצריך צווים, וממילא אם הולכים לבימ"ש אזרחי ומקבלים ממון שעל פי ד"ת הוא לא ממון כדין ולכן אנשים רוצים שההסדר של חלוקת הרכוש שבהלך לעולמו על פי ד"ת או בקניינים כדי שאף אחד לא ייהנה ממון שאינו כשר על פי ד"ת.

סוגיה נוספת מאוד חשובה ופרקטית תביעה למזונות מן העזבון, פרק ד' לחוק הירושה, שגם מציעי החוק טענו שהוא קרוב לדין תורה וממשיכים של המשפט העברי, מזונות מן העזבון, אדם הלך לעולמו ובעצם אולי לפני שנחלק את העזבון בין היורשים עלינו לבדוק אולי יש נשים שצריכים לקבל ממון חד פעמי או קבוע על פי הכתובה מצינו בשו"ע אבהע"ז סימנים צ"ג, צ"ד, וכן ישנם בנות שעל פי הכתובה ניזונות מן העזבון עד החתונה וגם זאת על פי הכתובה כמובא בסימן קי"ב, השאלה המעניינת היא האם גם כאן צריך הסכמת כל הנוגעים בדבר, ומי הם כל הנוגעים בדבר? למשל אדם שהלך לעולמו ויש לו ילדים מאשתו הראשונה ויש לו גם אלמנה האם הילדים מהאשה הראשונה הם נוגעים בדבר על מנת שהאלמנה תוכל לקבל מזונות מן העזבון?

אין פסק דין בנושא, אולם יש לנו את דברי השופטים החשובים שעוסקים בנדון השופט שרשבסקי[9] בספרו, והשופט אלישע שיינבוים [10]במאמר, והם אמרו שאלמנה זכאית לתבוע את בבד"ר מזונותיה מן העזבון גם ללא הסכמת כל הנוגעים בדבר.

לפני שנראה איך הם בנו את הקונסטרוקציה מאוד מעניינית יש לנו נפקותא מאוד יש לנו דבר מאוד מעשי כי פרק רביעי לחוק קובע מי זכאי לקבל מזונות מן העזבון דווקא אדם שאין לו נכסים משל עצמו אולם ככל שעוסקים בד"ת גם אם היא אשה עשירה יש לה מדור ומזונות על פי חובת הכתובה שנתן האיש לאשתו בעת החתונה, ולכן הדין המהותי מאוד שונה בין ביה"ד לביהמ"ש ויש לאשה עניין לדון בביה"ד ולבנים עדיף בערכאות  כי שם האשה לא תקבל, ואז אמרו השופטים הנ"ל  שיש לבד"ר סמכות לדון במזונות האשה מן העזבון, ולכאורה על מה ביססו את קביעתם הרי זה לא בהסכמה?

יש לנו את סעיף 155 (א) סיפא אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו את הסכמת בכתב, אולם יש לקרוא בחדא מתחא עם ס"ק (ה) סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.

[11]סעיף 4 בחשבד"ר הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני  תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אשה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין.

 זאת אומרת שס"ק (ה) בעצם אומר שרצון האלמנה לדון בפני הבד"ר מחליף את הצורך בהבעת ההסכמה של הנוגעים בדבר, ונחסמת כל טענה של מי שנוגעים בדבר, (יש להם עוד חילוקים אולם זה העיקרון) .

דבר נוסף, צו ירושה או צו לקיום צוואה מי מוסמך לדון בתיקונו או בביטולו?

סעיף 72 לחוק הירושה: כותרת, תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום,  נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט, צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפני בזמן מתן הצו,  לא מוזכר בלשון הסעיף בד"ר, באמת מה יהיה בפועל האם הבד"ר יכול לדון בכך? לכאורה על פי הסעיף לא יכול הבד"ר לדון בכך כי הוא אינו מוזכר בלשון החוק, ואם נאמר שלשון בימ"ש הוא לאו דווקא וגם בד"ר, לכאורה הדבר אינו כן מאחר ובסעיף 155 (ד) כתוב בחוק ...ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק השישי, .... ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאלו מדובר בבית דין דתי.  א"כ נאמר במפורש שרק בפרק שישי בד"ר הינו כמו בימ"ש ולא בפרק הרביעי שבו עסקינן,

אבל ברור שהבד"ר יכול לדון בעניין וזה הסברא הנכונה אפילו שלכאורה שלפי הפרשנות של החוק משתמע אחרת, מה עוד, הרי כאן בסמכות נמשכת עסקינן ובוודאי שמי שדן בו בתחילה יכול לדון בו בהמשך ולבימ"ש אין כל מקום וסמכות לדון בו , וגם מלשון הסעיף נאמר רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, והרי ביהמ"ש או הרשם לא נתנו צווים כי דנו בהם לפני כן בבד"ר, אולם כשמעיינים בתקנות בתקנה 48 לתקנות הירושה נפטרים כל הספיקות בנדון תקנה הנ"ל פותחת את הפרק על צווים בבית הדין הרבני ונקבע שם שתקנה 27 (א) המבקש תיקון או ביטול של צו ירושה או של צו קיום, תחול גם על בית הדין הרבני, למסקנה: ההיגיון המשפטי מחייב מה שכתוב בתקנות, והבד"ר יכול לדון בעניין.

בפרקטיקה כך נוהגים, ויש לי  עובדה להדגמה בנושא מהבד"ר בתל אביב בהרכב שבו אני יושב,  היה מקרה מוות טראגי מלפני חמש עשרה שנים ולא היו לו ילדים ומי שירש את המנוח היתה האמא ולאחר כמה שנים גם האמא הלכה לעולמה ואז היה צו ירושה לטובת האח של המנוח הראשון לאחר כמה שנים הגיע עו"ד מאוד מפורסם בתחום הירושה וטען שיש למנוח בת שלא היה ידוע לנו אפילו לא מידועה בציבור אלא קיימו יחסים קצרים מאוד ועשו בבימ"ש בדיקות די, אן, אי, היה הליך בביהמ"ש ויש גם פסק דין בנדון שם ולכן הבת מגיעה לבד"ר ואומרת אני נוגעת בדבר, והבדיקות הוכיחו שאכן הבת היא של המנוח ולכן מבקש לבטל את כל הצווים כי יש צד נוגע בדבר שלא קיבל מעולם את סמכותו של הבד"ר בעניין, אולם העו"ד עשה טעות קשה בעניין הוא ביקש לא לבטל את הצו  על פי סעיף 72 (אין לה טענות לבד"ר כי הבד"ר בזמנו נתן צו בתום לב) אלא ביקש לתקן את הצו כך שבעצם הוא קיבל בבקשתו את סמכות ביה"ד ולכן כעת השאלה היא כזו הרי הבת לכאורה היא הבת של המנוח כך שהיא יורשת גם את אביה וגם את הסבתא ובדין האזרחי אין ספק שהיא יורשת אותם, אולם מאחר ובבד"ר עסקינן אנו לא בטוחים בכלל שלבדיקות אלו יש תוקף לקבוע אבהות ולהוציא ממון מן המוחזק על פי ד"ת, וגם בבדיקות אלו יש כל מיני סוגים מה האחוזים שלהם כך שמה תוקף מהימנותם על פי התורה. (לכאורה גם הבדיקה נעשתה בלחץ של ביהמ"ש)

(בימים הקרובים אנו נוציא פס"ד בנושא אולם כרגע א"א להרחיב על כך)

עד כאן ההרצאה בסעיף 155 לחוק הירושה.

נושא האפוטרופוס הכללי וב"כ היועמ"ש לממשלה:

היה מהפכה גדולה בנושא, הסעיף נתקן בשנת תשנ"ח (1998) כאחד הסעיפים המרכזיים בנושא כמובן שיש לאפוטרופוס המון סמכויות וכוח מכוח החוק הכשרות המשפטית כעת הוסיפו לו גם סמכויות נוספות בחוק הירושה בסעיף 65א. להוצאת צווי ירושה וצווים לקיום צוואה כמובן שיש לו גם מ"מ וסגנים רשמים, מה הרציו העומד מאחורי מהלך זה?

א. היה לאפוטרופוס קביעת נהלי עבודה של הרשמים.

ב. דבר נוסף זה גם נוגע לבד"ר ולכן הוא ממונה על כל המרשמים, ניהול מרשם ארצי של צווי ירושה ,קיום צוואות, בקשות לצווים (הפקדות של צוואה בכתב, ברשות אצל רשם ברשות בד"ר או בימ"ש) בנוסף, יש מערכת ממחושבת גדולה יודעים כל דבר שנעשה בתחום ימנע כפילויות, ובעיות, אין צוואות כפולות אין צווים כפולים וכדו', ובעיקר מקל על העומס שקיים היום בבתי המשפט.

הבד"ר מטפל בכוחות עצמו , חייבים לומר שהבד"ר יותר יעיל כי הרשם עוסק בסוגיות פשוטות ללא התנגדויות מה שמסתבך הולך לבימ"ש לעומת זאת הבד"ר לא מעביר את הסוגיות הסבוכות לביהמ"ש הוא עוסק בזאת בעצמו.

מעמד היועץ המשפטי לממשלה:

סעיף  153 לחוק הירושה: ....כן ראשי היועמ"ש לממשלה או ב"כ אם הוא סבור שיש בדבר ענין לציבור לפתוח בכל הליך משפטי לפי חוק זה.

התנאי להתערבות היועמ"ש על פי החוק רק אם הוא סבור כי יש ענין לציבור, שיקול הדעת של היועמ"ש הינו רחב מאוד.

רואים מלשון החוק שהיועמ"ש יכול לפנות בעל עניין של ירושה הן לבימ"ש והן לבד"ר, אם הוא סבור שיש עניין לציבור.

גם אם הוא סבור,  מה זה סבור זה עניין של סברה  זה לא אובייקטיבי.

וכן ענין לציבור הוא הגדרה רחבה, במשפט פלילי רואים לפעמים הגדרת עניין לציבור וגם שם לא יודעים מה בדיוק אבל לגבי ירושה מה זה עניין לציבור.

בפועל לא בד"ר ולא בימ"ש בודקים בציציותיו של היועמ"ש ומתירים לו להתערב כמעט ללא הגבלה.

בפועל מה ההגדרה של ענין לציבור להתערבות היועמ"ש בענייני ירושה?

 יש שני פסקי דין מאוד מעניינים בנדון,

בפס"ד ע"א 686/74 נקבע, ששני אנשים פרטיים ראובן ושמעון רבים על צוואת בסכסוך אולי הצוואה מזויפת כולה או חלקה, או הופעל לחץ לא הוגן על אחד מהצדדים וכדו', והשאלה מה עניין לציבור בכך, הרי זה עניין פרטי של ראובן ושמעון וזה לא עניין לציבור?

נקבע בפס"ד שהעניין לציבור שעזבון המנוח יתנהל על פי דין, בסופו של דבר יש אבא גדול אח גדול שרוצה שענייני ירושה וצוואה יתנהלו על פי דין בתקינות ולא סומך שראובן ושמעון יסתדרו ביניהם ולכן מצריך להתערב ולהביא את הדברים לביהמ"ש ולבד"ר.

יש פסק דין נוסף, ע"א 150/77 שאומר שלפסקים שניתנים יש לא פעם עניין רוחב ולכן יש עניין לציבור ומבקש להיות צד בעניין.

לידיעה, על פי התקנות כל צוואה שבאים לאישור היועמ"ש לממשלה, ב"כ דהיינו האפוטרופוס הכללי מעיין בצוואה, בתיק,  בטפסים, הבד"ר ובימ"ש גם לא נותנים כל צו בתיק לפני הודעה מהיועמ"ש שאין לו כוונה להתערב בהליכים, כשמודיע שיש לו עניין להתערב בתיק אנו  עוצרים את כל ההליך ומזמנים אותו לדיון, הרבה פעמים אומר דברים שיש בהם טעם, אבל לא פעם מגיעים מתמחים/ות צעירים/ות ולא פעם גיליתי שהם פשוט לא בקיאים בחוק, תפקידנו לשמוע אותם בנימוס,  מי שבסופו של יום מחליט זה הרשות השופטת.

הזכרנו אתת הדין המהותי שבו דן ביה"ד, מה הם המקורות הרישומיים שבהם מופיע דין תורה בענייני ירושה ,

יש לנו שתי פרשיות בנושא, המפורסמת היא פרשת בנות צלפחד (במדבר, כז, א – יא) ששם מתפרשת סדר הנחלות וירושות בפרשה שם נאמר הפסוק החשוב המגדיר את הנושא והיתה לבני ישראל לחוקת משפט (כז, יא)  ואכן הרמב"ם בהלכות נחלות (ז, א) אומר מכאן לומדים שדיני ירושה הם לא חלק מדיני ממונות לא כפי שאמרנו בתחילה שעל פי החוק חוק הירושה הוא הסנונית הראשונה לקודקס אזרחי וממוני בבית המחוקקים, וההבדל המהותי ביניהם בדיני ממונות כל תנאי שאדם מתנה תנאו קיים בדיני ירושות א"א להתנות עליו יש פתרונות אחרים ולכן ירושה על פי תורה הוא דבר קוגנטי.

פרשה נוספת שמצינו בתורה העוסקת בדיני ירושה הינה תחילת פרשת כי תצא (דברים, כא, טז – יז) והיה ביום הנחילו את בניו (כא, טז) התורה מתייחסת בפרשת נחלת בכור לא בלשון ירושה אלא בלשון נחלה בתורה לירושה יש משמעות אחרת מלשון הורשה, גם בבנות צלפחד התורה נוקטת בלשון נחלה (במדבר, כז, ז)נתון  תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם, גם בלמוד בבלי במסכת בבא בתרא הפרק העוסק בדיני ירושה נקרא פרק יש נוחלין (פרק ח) גם הרמב"ם בספר ההלכתי מסווג את דיני ירושה תחת  השם הלכות נחלות, בשו"ע נמצאים הלכות אלה תחת השם  הלכות נחלות.

נסכם כמה כללים בסוגיה זו: צריך לדעת על פי דין תורה יש נחלה וכן יש דיני צוואה צריך לדעת שהצוואה היא אינה חלק מדיני הירושה היא משפחה אחרת ולכן דיני צוואה נמצאים בהלכות מתנה כשרוצים להוכיח את זה בודקים היכן ממוקם כל דין זה כמו הקודקס התורני, את דיני הירושה מיקם הרמב"ם בהלכות נחלות בספר משפטים ולהלכות צוואה מופיעים בדיני זכיה ומתנה, גם בשו"ע כשעוסקים בצוואות זה מופיע בדיני מתנה ולא בהלכות נחלות.

מה מעמדם של בתי דין פרטיים בנושאי צוואות וירושות?

על פי ד"ת הירושה חלה מאליה ותפקידו של ביה"ד לברר מי אמור לקבל את הירושה  על פי דין, על פי החוק האזרחי כל הירושה, הצוואה, חלה מכוח חוק בלבד,  שהיום עוסק בזה הרשם, או בימ"ש, או הבד"ר לפי סעיף 155, בבית דין פרטי דהיינו ללכת לבוררות  ומכוחו להוציא צווים הדבר בלתי אפשרי, מה שכן אפשר זה לדון אצל בורר על כל סכסוך כספי שיש ביניהם ואח"כ אפשר  לקבל תוקף לפסק הדין, להגיש בקשה מוסכמת לבית דין או לבית משפט לעשות הסכם לחלוקת עזבון, ומבקשים לתת צו ירושה בצורה זאת, אבל על פי בוררות גרידא א"א להוציא צוו לירושה או לקיום צוואה.

כמה כללים פרקטיים בדיני צוואות:

צוואה היא שייכת לדיני מתנה, מה זה צוואה? זה אדם שרוצה שדיני הירושה האזרחי על פי חוק או על פי דין תורה לא יחול על עזבונו.

לידיעה,  על פי ד"ת צוואה היא בדיעבד, ישנה הלכה מפורשת בשו"ע שכל הנותן נכסיו לאחרים והניח יורשים אף על פי שלא נוהגים על פי דין  (לא מתנהגים יפה אל האבא, לא מכבדים אותו, או שהבן לא מתנהג על פי החינוך כמו שצריך) זה נקרא אעבורי אחסנתא, כך התורה רוצה, אולי הבן באמת לא מתנהג יפה, אבל הנכד כן יכבד אותך,

הרמ"א מביא באם אדם ציווה  לעסוק בנכסיו הטוב שאפשר, הלכה היא לפעול על פי הלכות הירושה מאחר וזה הטוב ביותר.

חריג, יש צוואות על מנת להגן על זכויות הבנות, הן ע ל ידי כתובה, או מזונות מן העזבון, או כפי שמצאנו לתת לבנות שטר חצי זכר.

רבי מתתיה גאון מביא מושג של כתובת בנין דכרין שהיה במטרה להגן על הבנים כדי שהאבות של נשים יתנו להם נדוניה גדולה ולא ילך הכסף למשפחות אחרות, אומר על כך רבי מתתיה גאון בתקופתנו לא צריך לתת כתובת בנין דכרין מאחר ונותנים לבנות כהנה וכהנה והבנים הולכים בלא כלום.

היו הרבה תקופות בעם ישראל שהנשים היו מוגנות מצויין למשל עישור נכסים המובא בשו"ע אבהע"ז סימן קי"ג, נשים היו מקבלות נדוניה, אבל בשל תנאים חברתיים מאחר ועל פי ד"ת בנים יורשים ולא בנות יורשות יש להם הגנות אחרות, אלמנות גם קבלו הגנה בהלכה כדלעיל, בסופו של יום בגין נסיבות חברתיות ושינוי הזמנים חשבו הנשים שלא יהיו מוגנות, וזו אחת הסיבות שהיו צריכים לתקן צוואה. (יש סיבות נוספות)

צוואה בסופו של דבר צריכה להיות בה כמה מאפיינים מאוד מרכזיים:

1. יסוד ההדירות – דהיינו שיוכל לחזור בו.

2. שיוכל ליהנות מרכושו כי הרי כל המטרה שהמוטב יהיה מהרכוש לאחר מותו ולא בחייו.

אדם רוצה לקבוע הסדר עם הדירה, או רכושו לאחר שימות, וגם רוצה אפשרות שיוכל לחזור בו אולי משהו ירגיז אותו, וכן רוצה ליהנות מרכושו כל שזמן שחי, כל זה על פי החוק האזרח שמצווה מה יקרה לאחר מותו, אולם על פי דין תורה כלשרות להורות מה לעשות ברכושו "אין שלטון ביום המוות", הקניינים אמורים להיעשות מחיים ולמעשה הדבר הינו מדיני מתנה, ויש שני מנגנונים שקבעו חז"ל: 1. מתנת שכיב מרע, למעשה גם בחוק האזרחי מופיע בדיני צוואות צוואת שכיב מרע (סעיף 23 לחוק הירושה) אולם החוק אינו דומה באמת לדוגמה של צוואת שכיב מרע בדין תורה,  במתנה זו לא צריך לעשות כל קניין כי על פי חז"ל דברי שכבי מרע ככתובין ומסורין דמי כי הוא הולך למות וכ"כ מודאג נתנו תוקף לדברים שלו כאילו היו כל הקניינים הנצרכים, וזו הדוגמה הפחות שכיחה.

2. מתנת בריא, וכאן צריך לעשות קניין ועוד מתנה מחיים, וכיצד מגינים על הנותן שיוכל לחזור בו ויוכל ליהנות מנכסיו?

הוא נותן כבר מעכשיו אבל הוא מותנה אם אני לא אחזור בי עד שעת מיתה או שעה אחת לפני מיתתי, ולכן יכול לחזור בו, אולם אם הלך לעולמו ולא הוכח שחזר בו יש בעצם מתנה למוטב, וכן צריך לעשות קניין בדבר, זה לא מכסה את כל הדברים זה טוב רק לגבי קרקעות, מעות, מטלטלין, 

אבל בעולם המודרני היום יש המון דברים שעדיין לא באו לעולם וכיצד יוכל להקנות אותם במתנה מחיים, למשל אופציות, מניות, שעכשיו לא קיימים בכלל ויתבשלו רק יותר מאוחר, או למשל אדם כתב צוואה בגיל שבעים וב"ה חי עוד שלושים שנה וקנה עוד קרקעות בתים וכדו'  שבזמן כתיבת הצוואה דבר שלא בא לעולם, האם כל דבר שקונה יכתוב עליו צוואה חדשה זה לא פרקטי, ולכן מה שעושים משתמשים בדין שטר חצי זכר,   

שטר חצי זכר נמצא גם בביה"ד עצמו,  מבוסס עלפי מנגנון הלכתי המבוסס על פי אודיתא, אדם יכול בד"ת להתחייב וכל התחייבות שעושה האדם הוא חייב, וכמובן יש קניין על כך.

שטר צוואה מהבוקר, מודה שהתחייבתי על סך גדול של כסף  למשל  סכום של 500 אלף דולר וזה סכום יותר ממה שמצפה שיהיה לו בזמן שימות, וזמן ההתחייבות שעה לפני שימות, כלומר  זה הדיר, יש לו שלושה ילדים שני בנים ובת וכל אחד יקבל שליש, אם הם יקבלו יותר מזה הצוואה מבוטלת ואם לאו יתחלקו שווה בשווה, ולכן הוא מתחייב לתת לכל אחד מהילדים דבר שעדיין לא בעולם סכום גדול של כסף והדבר הזה מכסה את הדבר הזה וממילא בסופו של דבר הוא מביא לקיומה של התחייבות הזאת.

כיום קיים בביה"ד שתי האופציות או מתנה המותנת שאדם לא יחזור בו, וגם ההתחייבות הזאת וזה פתר את כל הבעיות  צם המבנה של הצוואה הלכתית.

לגבי חוק יחסי ממון סעיף 8 לחוק:

חוק הירושה קובע בסעיף 8 שא"א לעשות עסקאות, מה קורה לפי חוק יחסי ממון אנשים עשו הסכם ממון וזה דבר מאוד שכיח גם בבית הדין וגם בבית המשפט  ועושים ביניהם עסקאות שגם תקפים לאחר המוות ואם עשו הסכם יחסי ממון ונוגע גם לאחר המוות האם תקף או לא תקף? אין פסיקה, יש מחלוקת, רוב המלומדים פרופסור פישמן, חוק יחסי ממון סעיף 2 שמאפשר לעשות הסכם גובר על חוק הירושה סעיף 8 שאינו מתיר לעשות עסקאות לאחר המוות, והטעם:

1.חוק מאוחר יחסי ממון משנת 1973 גובר על חוק מוקדם. (הפרש של 8 שנים)

2.  הסדר ספציפי בסופו של דבר גובר על כל דבר אחר.

3.  חוק יחסי ממון הסכם ממון,יש בו צדדים צורניים כמו צוואה, מצריכים שהבד"ר או בימ"ש ידעו שהצדדים עשו את הדבר לאחר שהבינו את משמעויותיו ותוצאותיו, דרך אגב דרישות שלא כתובות אפילו בענייני צוואות ממילא הדבר הזה גובר.

ממילא בסופו של דבר שני המנגנונים האלו (שהמרצה לא יכול להרחיב בהם)  הם יצרו צו צוואה שמכסים את הכל.

כעת יש לעבור לשאלה הבאה מדוע צריך את כל זה?

יש שופטים וגם שופטים דתיים כמו השופט בן ציון גרינברגר הסבורים שלא צריך בכלל לעשות צוואות הם מסתמכים על פסיקה של הגאון רבי משה פיינשטיין מארצות הברית שכתב מה תוקף צוואות אזרחיות בערכאות שלא עשויות על פי ד"ת עם המנגנונים שהזכרנו האם יש להם תוקף או אין להם תוקף?

צריך לומר שהצוואות האלו הם בעיתיות מאוד, אבל צריך לומר שהגאון בעל האחיעזר (מגדולי הדור הקודם) וכן הגאון רבי משה פיינשטייין אמרו שאפשר להכשיר אותם בצורה זו או אחרת (אני מוכרח לומר שגם אם יבוא צוואה כזו לפני אני לא בטוח שתמיד אפסול אותה) אבל בוודאי שבסופו של דבר עדיף לעשות צוואה שעשויה גם בצורה הלכתית וגם תקף על פי חוק הירושה, ויש כיום המון וורסיות שאפשר להכשיר גם על פי חוק וגם על פי הלכה.

 

 

[1] חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953.

[2] חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.

[3] רע"א  3154/94 עאסי נ' עאסי, פ"ד מט (2) 250 (1995).

[4] בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול. פ"ד מה (5) 594.

[5] ע"א 513/98 דוד נ' גביש. פ"ד נג (2) 385, 394.

[6] מ"מ מס' 4.

[7] בג"ץ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין הרבני האיזורי חיפה. פ"ד יג (1490).

[8] ע"א 807/77 סובול נ' גולדמן. פ"ד לג (1) 789.

[9] דיני משפחה מהדורה ד, עמוד 242.

[10] בעיות בדיני מזונות דיני ישראל כרך ז, תשל"ו, עמוד רכ"א.

[11] הרב הזכיר שבסעיף זה עושים הרבה שימוש להתרת עגונות כי לא צריך להיות בסמכות טריטוריאלית.

כתבות אחרות

תגובות

כל התגובות