מדור אקטואליה במשפחה

פסק -דין :נושא -גדרי פסילת דיין

תקציר:
פסק -דין :נושא -גדרי פסילת דיין
כג אלול | 31.08.2021

בפני כב' הדיינים :

הרב יעקב זמיר

הרב אברהם שינדלר

הרב ציון לוז-אילוז

בפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי מתאריך כ"ד בסיון תש"פ (16.6.2020) ומתאריך ל' בסיון תש"פ (22.6.2020), הדוחות את בקשת הפסילה שהוגשה על ידי המערער.

המערער שב ומעלה בפנינו את הטיעונים לפסלות, אותם העלה בפני בית הדין האזורי שאותו הוא מבקש לפסול.

המערער מצביע על מספר החלטות שנתנו על ידי בית הדין האזורי, שלטענתו, מצביעות על הטיית הדין של בית הדין לטובת המשיבה ולרעת המערער.

לטענת המערער ההחלטות המוטות נבעו מ'משוא פנים' ממשי, שרחש בית הדין כלפי המשיבה, מה שמהווה עילה לפסלות לפי סעיף 19(א) לחוק הדיינים.

לטענת המערער, המקור והסיבה למשוא הפנים הנ"ל הוא שיחה ששוחח אב"ד עם גורם חיצוני בטרם הדיון, על טיבם של הצדדים, כשבעקבות אותה שיחה, לטענת המערער, גיבש ביה"ד את עמדתו השלילית ביחס למערער, ו'המשחק מכור' מראש.

כך גם ביחס למכתב שכתב אותו גורם שלישי שהוכנס לתיק שבו התייחסות שלילית למערער, ונשאר חסוי בפני המערער.

בית הדין מבהיר, שהעילה שעליה מצביע המערער לפסלות, שאב"ד שוחח עם גורם חיצוני המקורב למשיבה (רבו של אביה של המשיבה), שהכפיש את שמו הטוב של המערער ושלא במסגרת של ההליך המשפטי, יכולה לשמש כעילה להגשת ערעור ככל שנתנה החלטה שלטענת המערער היא מוטעית, אבל לא כעילה לפסלות, אלא אם כן יצביע המערער, על כך שיש בשיחה חיצונית שכזו כדי לגרום לחשש ממשי למשוא פנים, ועל כך, שעוד בטרם החל ההליך המשפטי התגבשה אצל הדיין הכרעת הדין הסופית, לאור הדברים שהושמעו לו. לא די בכך שיצביע ששיחה שכזו יכולה להשפיע על הכרעת הדין במודע או שלא במודע כדי להוביל לפסלותו של הדיין. אמנם, גם התנהלות לא תקינה יכולה להוביל לעיוות הדין ולהכרעה משובשת, אבל היא אינה מובילה למשוא פנים של הדיין כלפי אחד מבעלי הדין, וממילא לא לפסלותו של הדיין.

א- נקדים ונאמר שבדחיית הבקשה לפסלות שנתנה על ידי בית הדין האזורי, היא שוללת לחלוטין את הטענה שהתקיימה שיחה שכזאת (על אף שייתכן שהתקיימה שיחה אלא שעניינה היה מכתב שביקש הצד השלישי להעביר לבית הדין), וכל דברנו להלן הם סביב העקרונות שבבקשת פסלות.

דיין פסול שנתן החלטות, כל החלטותיו בטלות מאליהם; אין צורך לערער על תוכנם, ואין להם ערך כל שהוא של החלטה שיפוטית. הם אינם ניתנות לאכיפה, גם אם הם היו צודקות לחלוטין ולא נמצאה בהם טעות או שגיאה כל שהיא, שכן אין זו החלטה של דיין/שופט.

לעומת זאת, פגם בהליך שלטענת המבקש יכולה להטות את הדין, אינה בהכרח מובילה לפסלות הדיין, וממילא לא ניתן לקבוע מראש שכל ההחלטות שלאחריו בטלות וכל ההליך אין לו תוקף של הליך שיפוטי. הדרך לתקוף אותו זה דרך תקיפת ההחלטות עצמן לגופן.

כך למשל, מי שדן את קרובו או את אוהבו (שזו יכולה להיות עילת פסלות מובהקת) יכול להטות את הדין במודע ושלא במודע, מבלי שהוא פגע בהליכי משפט תקינים (ויכול גם לפגוע בתקינות ההליכים בגלל הקרבה והאהבה), אבל זה נכנס לקטגוריה של פסלות ושל משוא פנים כלפי אוהבו שיכולה להוביל לפסילתו של הדיין. משנפסל הדיין כל ההחלטות שניתנו על ידו בהליך בטלות מאליהם.

לעומת זאת, דיין ששמע טענות של צד אחד ללא נוכחות הצד השני או מבלי לקבל את תגובתו (מה שבהחלט יכול לייצר עוות דין), אי אפשר לטעון, שיש כאן חשש ממשי למשוא פנים ולטעון לפסלותו של הדיין. יש כאן פגם משמעותי ביותר בהליך השיפוטי, שיכול להוביל לעיוות הדין, אבל לא למשוא פנים. הדרך לתקוף התנהלות שכזו היא בשתיים. דרך הגשת ערעור. דהיינו, ככל שההחלטה שנתנה בסופו של ההליך המדובר, לטענת הנפגע, היא שגויה, הוא מגיש עליה ערעור, כשעילתו שבערעור היא הפגם בהליך שהוביל לטעות. נוסף לזה היא הדרך של הגשת תלונה על התנהלות שיפוטית לא תקינה, גם אם הטוען לא נפגע כלל מהחלטה שגויה, וכאמור אין זה המקרה שבפנינו, שברור לנו, שתלונה שכזו תידחה על הסף. כך גם אם לטענת המבקש נתקבלה ראיה לא תקינה, זה לא מוביל לפסילה, אלא זוהי עילה מוצדקת לבקשה להוצאתה מתיק, ולערעור על ההחלטות שנתנו בעקבותיה, אם לטענות המבקש הינם שגויות.

תפקידו של דיין ושופט בישראל היא להתעלות מעל כל השפעות חיצוניות שאינם רלוונטיות בבואו להכריע בסכסוך שבא לפתחו ולשפוט צדק.

כך גם ביחס להליך שיפוטי שיכול להוביל להסתתמות טענותיו של בעל דין צריך להימנע מכל אפשרות שכזו, אבל כל זה אינו מוביל לפסילת הדיין, וההחלטות שניתנו לאחר מכן ניתנות לתקיפה על ידי ערעור או בר"ע אבל הם אינם בטלות מאליהם, כמו בהחלטות שנתנו על ידי דיין פסול.

ב- דיין ששמע מבעוד מועד טענות בעל דין שלא בפני הצד השני, האם זה כשלעצמו פוסל אותו מלדון בדינו, והאם ראוי שיימנע מלדון, ואם לאחר שדן ופסק את שפסק, האם בדיעבד דינו פסול, יבואר להלן.

בשו"ע חו"מ (סימן יז סעיף ה), נפסק:
 

"אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו [...] וכן הבעל דין מוזהר על כך."


בש"ך שם (ס"ק ט) כתב, שאם כבר שמע שלא בפני בע"ד, מותר לו לדון את הדין, ואינו צריך להסתלק מן הדין, ומקורו בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סימן צג) ושו"ת מהרשד"ם (סימן ב)1. ובפת"ש שם (ס"ק ח) הביא שכן כתב כנה"ג (אות יד) בשמם, ושכן מוכח מהסמ"ע (ס"ק יא) שכתב "ואז לא ישמע לכתחילה".

במבט שטחי, היה נראה לומר, שהסיבה לכך היא, שאין זה אלא איסור בעלמא המוטל על הדיין שאולי מקורו במראית פני הצדק, אבל אין זה מהווה פגם בהליך השיפוטי שיכול לייצר עוות דין, ולכן אין זו סיבה לפסול את הדיין לשיטות הנ"ל.

אבל לאחר העיון נראה פשוט, שהאיסור הזה, אכן נובע מזה ששמיעת בעל דין שלא בפני חברו יכולה לייצר הטיית דין בסופו של דבר, ואעפ"כ אין זה פוסל את הדיין, וכלהלן.

מקור הדין הוא מהגמ' בשבועות (דף לא ע"א), שכך איתא:

"מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל: מדבר שקר תרחק. מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל: מדבר שקר תרחק."


ובהמשך: "רב כהנא מתני, מלא תשא - לא תשיא", וברש"י מבואר שהיינו לומר, שהאיסור הוא גם על בעל הדין ולא רק על הדיין.

ונראה פשוט שמזה שהדין נלמד מהכתוב: "מדבר שקר תרחק", זה מראה שהחשש הוא מפני עיוות הדין, שהרי בפסוק לא נאמר האיסור המפורש לשמוע בע"ד שלא בפני חבירו אלא שחכמים פרשו, שהאיסור בפסוק הוא על כל דבר שיכול להוביל לשקר כל שהוא, גם אם האפשרות היא רחוקה, ובלשון הכתוב "תרחק".

ואכן מבואר ברש"י שם, והובא בבית יוסף ובסמ"ע (שם), שהטעם הוא שכיוון שטוען שלא בפני חבירו אינו בוש מלשקר.

ובסנהדרין (דף ז ע"ב) איתא:

"שמוע בין אחיכם ושפטתם [צדק] - אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, קרי ביה נמי שמע בין אחיכם."


ושם הוסיף רש"י, שכיוון שהראשון שמטעים דבריו עשה זאת בטרם הופיע בעל הדין השני, הדיין נוטה לקבע את דבריו בליבו, מה שיקשה על השני לפרוך אותם. וגם זה נלמד מהדרישה לשפוט צדק, ופגם שכזה יכול להוביל לפגיעה בשפיטת צדק.

וזה לשון הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה, רפא):

"שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו [...] שברוב אמנם יהיו דברי הבעל דין שלא בפני בעל דינו שוא, והזהיר השופט משמוע אותם הדברים כדי שלא תכנס לנפשו צורה אין יושר לה ולא אמתות."


ובספר החינוך (מצוה עד), כתב בזה הלשון:

"שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר [שמות כ"ג, א'] לא תשא שמע שוא, והטעם לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצווה הדיין על זה כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם."


והנה נחלקו אחרונים, האם האיסור האמור הוא מדאורייתא, וכפי שמשתמע מפשטות לשון הראשונים, ובפרט למי שמנה את האיסור מכלל מצוות לא תעשה המוטלים על הדיינים (רמב"ם ספר המצוות שם, ספר החינוך שם, ועוד), או שמא אין זה אלא איסור מדרבנן, והפסוקים אינם אלא אסמכתא בעלמא. יעויין בשו"ת הרד"ך (בית כב חדר ה ד"ה והנה), בשו"ת הראנ"ח (סימן ד) ובכנה"ג (הגה"ט חו"מ אות יג), הסבורים שהוא מן התורה, ומאידך, ארעא דרבנן (מערכת ד סימן קפג) ושו"ת בית יצחק (חו"מ סימן ד סעיף א), הסבורים שיש מקום לומר שהוא מדרבנן בעלמא.

ויעויין בפת"ש (שם) שרצה לתלות את דינו של הש"ך, שדיין ששמע בע"ד שלא בפני חבירו, שמותר לו לדון אותם בדיעבד, בשאלה, אם האיסור הוא מן התורה או דרבנן, אך דחה אפשרות זו, ומסיק שגם למי שלומד שהאיסור הוא מן התורה, מותר לדיין לדון בדיעבד, ואין האיסור אלא לכתחילה. ונראה לומר בביאור הדברים כלהלן.

מתחילה היה נראה, שאם האיסור הוא רק מדרבנן, משמעו של האיסור הוא רק החשש מפני מראית הצדק ולא הפגיעה בצדק עצמו. ולכן, אף שראוי לכתחילה להתרחק מכל דבר שיכול להיראות בפגיעה במראית הצדק, אבל בדיעבד חשש זה לא יגרום לפסלותו של הדיין לדון. אבל אם האיסור הוא מן התורה, משמעו של האיסור, הוא החשש מפני הפגיעה בצדק עצמו ולא רק במראיתו, וזהו חלק מהדרישות הנדרשות מהדיין המכשירות אותו לדון, ולכן, גם בדיעבד יהיה אסור לאותו הדיין לדון, ודינו יבוטל. כאמור, כל זה הוא רק בהוה אמינא, אבל למסקנה (גם בפת"ש שם) על אף שזה איסור מן התורה, למאן דאית ליה הכי, וזה אמנם יכול לפגוע בצדק הסופי, מכל מקום, אין זה פוסל את הדיין מלדון בדיעבד.

הטעם לכך, לענ"ד, הוא בכך, שדרישת היסוד מכל דיין היא לשפוט צדק. דרישה זו מתייחסת לא רק לידיעותיו וחכמתו של הדיין אלא תובעת ממנו להתעלות מעל כל דבר שיכול להטותו את דעתו, ולהתעלם מהשפעות חיצוניות שאינם נוגעות לדין עצמו ולנסיבותיו. בכלל זה, גם ההשפעה שיכולה להיות עליו מכך שהוא שמע (בטעות) דברי בעל דין אחד שלא בפני חבירו. אמנם, לכתחילה הדיין אמור להגיע להכרעת הדין, ללא שנוצרו נסיבות כל שהם שיכולות להשפיע עליו ולהטות את דעתו, ולכן, הוא ינהל הליך שיפוטי תקין בשיא תקינותו, אבל אם קרה והיה פגם בהליך (שאינו יורד בהכרח לשורשה של הכרעה, כמו הישענות על עדות שקר), אין זה פוסל אותו מלדון ואז הוא נדרש להתעלות מעל ההשפעות שיכולות להיווצר מאותו הליך פגום שנקרה בדרכו.

האיסור האמור של שמיעת דברי בע"ד שלא בפני חבירו, יש שכתבו, שהוא נכון גם אם לא מדובר בבע"ד אלא בשלוחו או במישהו אחר שמציג את טענות אותו בע"ד שלא בפני הבעל דין השני, וכפי הנטען בתיק שבפנינו, שלטענת המערער (שכאמור הטענה כפי שהיא מוכחשת על ידי בית הדין), רבו של אבי האישה שטח טענות בפני הדיין לטובת האישה וכנגד הבעל, והציג אותו באורח שלילי ביותר, שלא בפניו ושלא במסגרת ההליך השיפוטי.

כך כתב באורח משפט (משדליץ) (סימן יז שם), ובערך שי (טאבאק) (סימן יז שם), ובשו"ת זכרון יוסף (סימן ב), ובחשק שלמה (הגהות הטור אות ב). ואמנם, יעויין בכסף הקדשים (סימן יז) שהשאיר דין זה בצריך עיון.

אבל מכל מקום, אף שאין זה ראוי כלל, בדיעבד אין זה פוסל את הדיין מלדון בדין זה.

הן אמת, שבנוגע למי ששמע דברי בע"ד שלא בפני חבירו מצאנו הנהגות של כמה מחכמי ישראל שפסלו את עצמם מלדון, אבל אין זה אלא ממידת חסידות ולא מעיקר הדין. יעויין שו"ת מהרי"ל (סימן קצה) בשם מקצת מרבותיו2, הובא בב"ח (חו"מ סימן יז). ואמנם, יש שכתבו שגם בדיעבד אינו רשאי להמשיך לדון בדין אלא אם כן הצד השני נתן את הסכמתו להמשך הדיון, אבל נראה שלא נפסקה הלכה כמותם, ומכל מקום, העיקרון הנ"ל שככל והפגם אינו מבטל את ההחלטות שיבואו לאחר מכן אין זה פסול בעצם, עיקרון זה מוסכם על הכל.

לדיין בבתי הדין הרבניים שמקבל משכורת על עבודתו, ומחוייב בעבודתו השיפוטית, אין את הפריווילגיה לנהוג עצמו במידת חסידות בכל מקום של חשש כל שהוא, ולפסול את עצמו במקום שאינו חייב לעשות זאת, ובכך לפעמים לגרום לעינוי הדין3, רק גם בגלל חשש רחוק שמא הוא הושפע מבלי יכולת להתעלות מעל גבי אותה ההשפעה. אדרבה, עליו להתעלות מעל כל השפעה אפשרית ולעשות מלאכתו נאמנה4, אלא אם כן שני הצדדים מסכימים להעברת התיק להרכב אחר.

ג- פגמים בהליך, שאף שהם נועדו למנוע אפשרות להטיית דין, מכל מקום, אינם פוסלים את הדיין מלדון באותו דין, מצאנו בעוד דינים.

כחלק מהליך שיפוטי תקין הוא השווית בעלי הדין בפני בית הדין בבואם לדון, ומתן יחס שווה לשני בעלי הדין הניצבים לפני הדיין. המקור לדין זה הוא הכתוב, "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו), שנדרש על ידי חז"ל, שלא רק שהתוצאה תהיה של משפט צדק אלא גם ההליך צריך להיות צודק, דהיינו, 'באופן של צדק תשפוט את עמיתך'. לכן איתא בשבועות (דף ל ע"א): "תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך, שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומרים לו קצר דבריך". ופירש רש"י: "שלא יהא אחד יושב ואחד עומד – שלא יראה חבירו שמכבדים אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו". גם דין זה אינו נשען רק על הצורך שמשפט הצדק יהיה גם למראית עין. הטעם לדרישה זו היא למנוע אפשרות שיסתתמו טענותיו של אותו בעל הדין שהיה מעמדו נחות בפני האחר, וכתוצאה מכך לא יציג טענותיו כראוי, או שיתבלבל בלשונו וכדומה, מה שיכול לגרום לעיוות הדין בסופו.

דרישה זו מעוגנת אף בכללי האתיקה, ה'תשס"ח, וכך נאמר שם (סעיף 6):

"דיין ינהג בבעלי הדין בשוויון, לא יישא פני דל ולא יהדר פני גדול, לא יסביר פניו לאחד וירע פניו לאחר, ישפוט בדעה נקייה ולא יגלה דעה קדומה או משוא פנים."


על אף הדרישה עם הרף הגבוה הזה, ועל אף שהנימוק לדין הוא החשש מהטיית הדין בסופו של דבר, מכל מקום, אם קרה ובית הדין טעה ולא השווה את בעלי הדין כפי הנדרש, אין זו סיבה לפסלות הדיין מלדון. והטעם הוא שבית הדין נדרש להתעלות מכל השפעה אפשרית להטיית הדין. וחזקה על כל דיין מישראל שאכן כך הוא פעל.

כך גם לגבי השווית בעלי הדין במלבושם. מעיקר הדין, בית הדין צריכים לדאוג שבעלי הדין יהיו שווים במלבושם, כמבואר בשבועות (שם):

"מנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, תלמוד לומר (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק."


ופירש רש"י:

"לבוש כמותו - שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ויאמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה.

"מדבר שקר תרחק" - וכיון שאיש מריבו מסותם מעמיד זה את שקרו."


ונפסק כן להלכה ברמב"ם (הלכות סנהדרין פכ"א הלכות א-ג), וכן פסק מרן השו"ע (חו"מ סי יז סעי' א), והוסיפו לבאר שזוהי כוונת התורה בכתוב "בצדק תשפוט", "שאיזהו צדק המשפט? זו השווית שני בעלי הדין". הלימוד מהדרישה "בצדק תשפוט", מבציעה על כך שלא מדובר רק על מראית הצדק אלא הפגיעה האפשרית (הרחוקה) בצדק עצמו. וברור, שאין זה פוסל את הדיין שלא השווה את בעלי הדין מלדון ואין דינו בטל בדיעבד.

בכל דין זה של השוויית במלבושים כתבו הפוסקים שהאידנא לא נוהגים בזה, וכפי שהביאו הבאה"ג והב"ח מהמהרש"ל, וכן הוא בש"ך (שם ס"ק ב) בשם הראב"ן, אלא שהוסיפו לכתוב שאעפ"כ, אמרינן לצד השני, שלא יירא מפני דלותו או אי-התהדרותו, שהרי עומד הוא לפני בית דין שלא ישא פנים לשום אדם, כי זוהי דרישה מכל דיין להתעלות מכל השפעות חיצוניות בהכרעת הדין. אילו העדר השווית בעלי הדין מעיקר הדין היה פוסל את הדיין מלדון בהמשך הדין, לא מסתבר שהיו מוותרים על דרישה זו בזמן הזה, ולהכשיר פסלות.

ד- לעומת הפגמים בהליך שאינם מוסדרים כלל בסעיף 19א לחוק הדיינים שהוא סעיף הפסלות, קבע המחוקק בסעיף הנ"ל שעילה לפסלות יכולה להיות "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". משוא פנים הוא לא החשש מהטיית הדין כתוצאה מפגם בהליך אלא מהעדפה מראש של אחד מבעלי הדין על פני משנהו. אמנם, החוק האזרחי סתם את דבריו, ולא הגדיר בהגדרות אובייקטיביות כיצד נבחן את החשש הממשי למשוא פנים, אבל ההלכה היא מפורשת, ויש בה הבחנה בין פסלות של הדיין מחשש זה של משוא פנים, לבין מקרים שזהו רק פגם בהליך שיכול לגרום להטיית הדין אבל אינו פוסל את הדיין. לדעתי, החשש הממשי למשוא פנים קיים בעיקר במה שמוגדר בהלכה 'אוהבו' או 'שונאו' של בעל דין (שיכול להיות מורחב למי שיש לו דעה שלילית קיצונית מוקדמת על מי מבעלי הדין, שהוקבעה בנפשו של הדיין), שיש והוא פסול מלדון אותו, וכל החלטותיו בטלות מאליהם, ויש שזהו רק דין בלכתחילה, והדיון שלהלן יכול להוות אינדיקציות לאבחנה מתי מתקיים ה"חשש הממשי למשוא פנים", שהוזכר בסעיף הנ"ל.

בשו"ע חו"מ (סימן ז הלכה ז) נפסק:

"אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו, אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו, ולא למי ששונאו, אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו, אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוים בעיני הדיינים ובלבם. ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו, אין לך דיין צדיק כמוהו5."


ומקורו ולשונו מדברי הרמב"ם (פכ"ג מהל' סנהדרין ה"ו).

מקורה של הלכה זו היא מהדיון בסנהדרין (דף כט ע"א) שמשם עולה ההבחנה, שאמנם, עדים אוהבים או שונאים למי מבעלי הדין, לדעת חכמים, שהלכה כמותם, הם כשרים למסור עדות, שאינם אלא מוסרים מידע ועובדות ואין חשש שהאהבה או השנאה תגרום לאדם שהוא בחזקת כשרות למסור עדות שקר, ו"לא נחשדו ישראל על כך". אבל דיין, שאינו מעיד ומוסר מידע אלא מכריע בין הצדדים, יש חשש שהאהבה או שהשנאה תטה את דעתו מבלי משים, ולכן הוא מנוע מלדון, ולמדו זאת מהמקראות ומסברא, עיי"ש.

ובכתובות (דף קה ע"ב) איתא:

"אמר רב פפא לא לידון איניש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה."


ה- ברור שהלכה זו, היא הדרישה הבסיסית, שהיחס לבעלי הדין יהיה שווה לחלוטין כדי למנוע אפשרות של משוא פנים כל שהוא מצד הדיין, אבל בשאלה, האם זה פוסל את הדיין מלדון וכל דיניו כלפי אותו בע"ד יהיו בטלים, ומתי זוהי רק דרישה של לכתחילה מחשש להטיה, בזה נחלקו הפוסקים, ראשונים ואחרונים.

יש שכתבו שכל שרגשי אהבה ושנאה כלשהם באו לידי ביטוי אצל הדיין לפני הדיון כלפי מי מבעלי הדין פוסלים את הדיין מלדון אותן. כך סבורים מאירי (כתובות שם) ושו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן קס) בדעת הרמב"ם, ועוד.

מאידך, יש שכתבו שכל רגשי אהבה ושנאה מכל סוג שהוא, אינם פוסלים את הדיין מלדון, וכשם שאינם פוסלים במתן עדות כך אינם פוסלים בכשרות לדון. ואף שאין זה ראוי לכתחילה, מכל מקום, הדיין נדרש להתעלות מעל לכל השפעה רגשית שיכולה להטות את דעתו, ואין אנו חוששים שהדיין יטה את הדין במזיד לטובת אוהבו או לרעת שונאו. כך סבורים הגהות אשר"י מא"ז (סנהדרין פ"א סימן ו), חידוש הר"ן (שם כט ע"א בשם יש מתרצין), בית יוסף (חו"מ שם) בדעת הרמב"ם, ברכי יוסף (שו"ע חו"מ שם, אות יח), שו"ת מהראנ"ח (ח"ב סימן נב), שו"ת עבודת הגרשוני (סימן לג), ועוד.

ויש שכתבו, שאוהב ושונא כפי שהם באים לידי ביטוי בהלכה בהגדרה האובייקטיבית הם פסולים לדון, וכמו הגדרת אוהב – חברו ורעהו אשר כנפשו או שושבינו ביום ראשון לחתונתו או שותפו בעסקיו תמיד, וכדומה; וכמו הגדרת שונא – אויב לו ומבקש רעתו או שלא דיבר עימו שלשה ימים מחמת איבה. כל הדוגמאות הללו (המובאות בפוסקים) פוסלים אותו מלדון וכל דיניו והחלטותיו בטלות מאליהם.

לעומת זאת, 'אהבה' ו'שנאה' שלא באים לידי ביטוי בתצורות הנ"ל הקיצוניות אינם פוסלים את הדיין אף שאין זה ראוי לכתחילה שידון אותם. לענ"ד הסיבה היא, כאמור, שהדיין נדרש להתעלות מעל לכל השפעה רגשית שהוא יכול לשלוט עליה. כך סבורים הרמב"ם בפירוש המשניות (נדה פ"ו מ"ד) (כך למד בדבריו המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סימן מט) וביד החזקה (פט"ז מהלכות עדות ה"ו) (וכמבואר בלח"מ שם), תוספות כתובות (קה ע"ב ד"ה לא), הרא"ש (פ"ג מסנהדרין סימן כג, ובתשובותיו כלל נו סימן ט), ובטור (חו"מ שם) פסק כדברי אביו הרא"ש, שו"ת התשב"ץ (ח"א ענין קס), וכך נראה שפסקו הרמ"א בשו"ע (חו"מ שם), הלבוש (בשו"ע שם ס"ז), מהריט"ץ (סימן רלו ורלח), שו"ת מהר"א ששון (סימן צו), ושו"ת מהר"ם מלובלין (סימן סג), ועיין באור שמח ברמב"ם שם, ועוד.

כדעה האחרונה כך היא ההלכה.

בהתאם לאמור לעיל, במקום שאנו פוסלים את הדיין מחמת אהבה או שנאה, המשמעות היא שכל החלטותיו בטלות וכל ההליך השיפוטי שנערך על ידו מבוטל. איננו בוחנים כל החלטה, והחלטה, האם היא הייתה מוטית אלא כולם בהעדר סמכות שיפוט בטלות מאליהם.

חשש ממשי למשוא פנים יכול להתקיים גם כאשר לדיין יש נגיעה ממונית (או אחרת) בדין שהובא לפתחו, גם אז מדובר על פסלות שהגדרותיה מוגדרות היטב בהלכה, איזו נגיעה פוסלת ומתי מדובר במשהו עקיף ורחוק שאינו פוסל, ויעויין בשו"ע חו"מ (סימן לז) ובנושאי כלים על אתר, (ומוסדר בסעיף 19א.(ב)(2) לחוק הדיינים הנ"ל). גם ביחס לזה לא פגם בהליך מוביל לפסלות, אלא הנגיעה שיש לדיין בהליך ובתוצאותיו.

וראוי לציין, שבניגוד לפסלות מחמת קורבה או מחמת שהדיין נוגע בדין, שהמבדק הוא אובייקטיבי ודי בכך שהמבקש לפוסלו יצביע על הקורבה או על הנגיעה הפוסלת, הרי שפסלות מחמת חשש ממשי למשוא פנים שמקורו באהבה או בשנאה וכדומה, מאחר ומדובר במשהו רגשי שאין בו מדדים חיצוניים אובייקטיבים, נטל ההוכחה לקיומו של החשש הממשי הוא קיצוני ביותר, ועל המבקש את הפסלות להצביע על אינדיקציות רבות שמובילות למסקנה שיש משוא פנים. וכמובן, לא די בטענות בעלמא שכך מרגיש בעל הדין שהוא שנוא על הדיין או שבעל הדין השני אהוב על הדיין. ובכל זה יעויין בפסק דינו המפורט של ידידי הרה"ג שלמה שפירא שליט"א, בשבתו כאב"ד בבית הדין בנתניה (בתיק מס' 1074631/1) מיום י"ט אלול תשע"ה (3.9.2015).

ובכן, יש פסלות בגופו של דיין ויש פגמים בהליך הדיון. ובעוד שפסלות של דיין מבטלת את כל ההליך כהליך שיפוטי וכל החלטותיו בטלות מאליהם, הרי שפגמים בהליך אינו מובילות לפסלות של הדיין ולא לבטלותם של החלטותיו.

העילות שאותם הציג המערער בפנינו לפסלות מתייחסות לפגמים בהליך שלטענתו יכולות להטות את הדין, שכאמור, גם אם היינו מקבלים אותם הם אינם מובילות לפסלות, והדרך לערער (או בר"ע) על ההחלטות ועל פסקי הדין שיינתנו בהמשך ההליך פתוחה לפני המבקש בהתאם לנהלים ולהסתברות קבלת הערעור.

אשר על כן, לדעתי יש לדחות את הערעור.

בהתאם להבחנה האמורה לעיל, ניתן לעמוד על שורשה של ההוראה שבסעיף 19א סעיפי משנה (ה) ו-(ח), שלפיה משהוגשה בקשה לפסלות, יש לעצור את כל ההליכים עד למתן החלטה בבקשת הפסלות, ומתוך כך לצמצם אותה למקרים בודדים, ובניגוד לתופעה הרווחת לאחרונה שכל מי שמבקש לעצור הליכים מחפש עילות פסלות מהגורן והיקב ומגיש בקשה לפסלות. תופעה זו משבשת הליכים, יוצרת לעיתים עינוי הדין ומעגנת בעלי דין ללא הצדקה. ונבהיר.

סעיף משנה (ה) קובע:

"נטענה טענת פסלות נגד דיין, יחליט בה אותו דיין לאלתר ולפני שייתן כל החלטה אחרת."


וסעיף משנה (ח) קובע:

"בעל דין שבדעתו לערער על החלטת דיין או בית דין לפי סעיף זה יודיע על כך לבית הדין, ומשהודיע כך, יופסק הדיון עד להחלטה בערעור, זולת אם החליט הדיין או בית הדין, לפי הענין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך בהליך."


לדעתי, ההיגיון שעומד מאחורי ההוראה הגורפת הזו לעיכוב ההליכים הוא, שמאחר ומדובר בפסלות של הדיין, שככל והיא תתקבל הרי שכל ההליך השיפוטי בטל ומבוטל, ולהחלטותיו של הדיין אין ערך שיפוטי כל שהוא, הרי שאין שום משמעות אופרטיבית להמשך ההליך כל זמן שלא הוכרעה שאלת הפסלות. כך, לדוגמא, כשמתבררת שאלת קורבתו של דיין לבעל דין או לנשוא הדיון (נוגע) יש לעצור את ההליך, כי לא הפסלות של הדיין בלבד מתבררת, אלא כל ההחלטות שבעתיד וכל ההליך השיפוטי שבהמשך עומד לבירור. במסגרת זו נכלל החשש הממשי למשוא פנים, שכאמור יכול להיות מורחב לכל גורם שיכול להוביל למשוא פנים, וכמו ביטויי אהבה או שנאה קיצוניים, כמפורט לעיל.

משכך, יש להחיל את ההוראה לעיכוב הליכים רק כאשר מדובר בבקשה לפסלות של הדיין ושל כל ההליך שבעקבותיו. זו מטרת ההוראה המדוברת, הא ותו לא.

לעומת זאת, כאשר מדובר בבקשה ל'פסלות' מלאכותית, מחשש להטיית הדין בהמשך או לטעות שתהיה בהכרעת הדין, אין סיבה לעצור את המשך ההליכים. כל החלטה שתינתן גם לאחר הגשת הבקשה המלאכותית הזו יש לה תוקף משפטי, כל זמן שהיא לא בוטלה. הדרך לבטלה היא רק דרך הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור.

בקטגוריה האחרונה נמצאים כל הבקשות ל'פסלות' שמקורם בפגם בהליך. הצבעה על הפגם יכולה להוביל רק לחשש שמא ההכרעה תהיה מוטית, אבל לא פסולה מעיקרה.

כאמור, השימוש הרב שנעשה לאחרונה בבקשת פסלות כדי לעכב הליכים פוגע בסדרי הדין, ויש לצמצמו למינימום ההכרחי.

המעטפת של הבקשה כבקשת 'פסלות' דרך פתיחת תיק פסלות, איננה גוררת את הפעלת ההוראה לעיכוב הליכים באופן אוטומטי. שיתוף הלשון לא יוצר את שיתוף הענין והמהות. דחיית (או קבלה) בקשת פסלות כהגדרתה שלעיל תתעסק באינדיקציות לפסלות שאותם העלה המבקש ותדון בהם, וכל זמן שלא נתנה החלטה לדחייה ההליך יופסק.

דחיית בקשת 'פסלות' שבה מצביע המבקש על פגם בהליך, לא צריכה בהכרח להתייחס לפגם בהליך שהציג המבקש אם הוא התקיים אם לאו, אלא לכך שזו לא סיבה לפסלות כלל, ומשכך אין עילה לעכב את ההליכים כלל.


כאמור, בתיק שבפנינו הועלו שתי עילות ל'פסלות', ושניהם נוגעים להליך השיפוטי ולא לפסלותו של הדיין, ואין מקום, ולא היה מקום, לעכב את ההליכים.

האחת, שמיעת גורם שלישי 'מטעם' בעל דין אחד, שלא במהלך הדיון ושלא בפני הבע"ד, שכאמור, לדעתנו אינו עילה לפסלות אף שזהו ללא ספק פגם בהליך השיפוטי.

השניה, הכנסת מסמך או מידע אחר לתיק כשהוא חסוי ושלא הוצג לפני בעל הדין.

אמנם, גם עילה זו נוגעת לפגם בהליך ולא לפסלותו של הדיין, ונדגיש שלדעתנו, גם ענין זה היה צריך להופיע כבקשת רשות ערעור ולא כבקשת לפסלות, שאינו קשור לפסלות הדיין, וככל המבואר לעיל.

מכל מקום, בניגוד לעילה הקודמת, הפגם הזה ניתן לתיקון בטרם שתתקבל ההכרעה בדין, ולדעתנו, יש לתקנו ולהורות על הצגת המסמך החסוי לפני שני בעלי הדין, ולא די בהוצאתו מהתיק. מסמך שנמצא רק לעיני הדיין, היה לפניו ונקרא על ידו, ללא שניתנת האפשרות לבעל הדין להתגונן בפניו זהו פגם מהותי בהליך הדיוני, ומה שיכול להוביל לטעות בהכרעה.

השימוש בחיסיון של מסמך/ראיה/עדות/חוות דעת, יהיה רק במקרים קיצוניים שיש בהם חשש של פגיעה של ממש במאן דהוא. עדות או חוות דעת לבית הדין שמבוקש על ידי המוסר אותה שתישאר עלומה וחסויה בפני בעלי הדין או שהמידע/חוות הדעת שבה לא תוצג בפני מי מבעלי הדין, רק כי לא נעים למוסר אותה לבעלי הדין כי הוא שכן שלו או חברו, רבו של הבע"ד, וכדומה (שכנראה שכך היה התיק שבפנינו), לא תתקבל כלל בבית הדין, ואין לה מקום.

במידה והתקבלה כבר על ידי המזכירות והוכנסה לתיק ונקראה על ידי הדיינים, לדעתי, מחובתו של בית הדין להציג אותה בפני הצדדים לדיון, ולא די בהוצאתה מהתיק, אלא אם כן, לפי שיקול דעתו של הדיין רב הנזק שיווצר מזה על התועלת מהצגתה לפני בעל הדין.

בתיק שבפנינו הוכנס לתיק על ידי המזכירות מסמך (מכתב לבית הדין), מרבו של אביה של המשיבה, שיש בו כדי להשפיע על הכרעת הדין. לדעתי בכהאי גוונא על בית הדין לאפשר למערער לעיין במסמך המדובר, ורק לאחר מכן יוכל בית הדין לפי שיקול דעתו להורות על הוצאתו מהתיק.

בית הדין שב ומדגיש את המובן מאליו, שבין אם מדובר בפסלות ובין אם לאו, שמיעת בע"ד או גורם אחר מטעמו שלא בפני האחר ושלא במסגרת ההליך השיפוטי, וכך גם חיסיון של מידע בפני בע"ד ללא נימוק כבד משקל, אלו הם פגמים מהותיים בהליך השיפוטי, שיש להימנע מהם בצורה גורפת ביותר, בין ברצון ובין בשוגג.

בהתאם לכל האמור, לדעתי יש לדחות את הערעור ומאידך להורות לבית הדין לאפשר למערער לעיין במכתב שהוכנס לתיק.
 

הרב ציון לוז-אילוז – דיין


מצטרף למסקנה לדחיית הערעור בתיק זה.

כלפי אב"ד בבית הדין האזורי הועלתה טענה משמעותית כנימוק לפסילה. והיא שלדברי ב"כ המערער, אב"ד שוחח עם אדם שהכיר, ואותו אדם אמר לומר לו דברים כנגד צד בתיק. קודם לכן, אדם זה אף הגיש מכתב שנותר חסוי בתיק.

מפרוטוקול הדיון מיום כ"ה בטבת תשע"ט (2.1.2019) של ביה"ד האזורי, עולה שאב"ד עצמו מיוזמתו העלה בפני הצדדים את נושא השיחה עם אותו אדם.

לדברי אב"ד השיחה היתה עניינית בלבד והתייחסה למכתב שהכניס אותו אדם לתיק. עוד משתמע מהפרוטוקולים, שההכרות של אב"ד עם אותו אדם היתה שטחית בלבד, והפגישה היתה מקרית. אב"ד אף הוסיף בפרוטוקול שהוא לא יתייחס בעתיד לתוכן המכתב, ואף הורה להוציאו מהתיק.

לענ"ד, מדובר בטעות ממשית של הדיין שכלל דיבר עם אדם שלישי מחוץ לכותלי ביה"ד בענין תיק המונח בפניו. אולם בנסיבות שתוארו לעיל ושענין זה הועלה בדיון ביוזמת אב"ד עצמו, הדברים אינם מגיעים לכדי ההגדרה של חשש ממשי למשוא פנים הכתובה בחוק הדיינים. משכך, אין בזה משום סיבה מספקת לפסלות.

די בזה בכדי לדחות את הערעור.

למותר לציין, שהדיינים מצווים הן עפ"י ההלכה והן עפ"י החוק להקפיד מאד מאד, שלא לדבר עם צד מהצדדים ולא עם שלוחיהם בתיקים המתנהלים בפניהם. וכפי שעמיתי ציטט לעיל בהרחבה, מקורות רבים להוראה זו.

בענין הנטען להוכחה למשוא פנים שהתבטאה במתן צו לעיכוב יציאה ביום 17.11.2019 למשך חצי שנה, כנגד המערער, במעמד צד אחד ומבלי לשמוע את תגובת הצד שכנגד, כאשר אין חשש לעיגון, שהרי הצדדים כבר גרושים היו באותו המועד – הצו ניתן מסיבה כלכלית.

אכן עפ"י חוק בתי דין דתיים התשט"ז 1956 7ב(1) וכן עפ"י תקנות הדיון ניתן להוציא צו במעמד צד אחד, גם מסיבה כלכלית. אולם בתקנה קז(א)(3) נכתב שאם קיימת התנגדות למתן הצו, יש לקיים דיון תוך שבעה ימים מיום מתן הצו .

כאשר ב"כ המערער פנה בענין לביה"ד האזורי, ביה"ד כתב לו שענין זה ידון בדיון. אכן בסוף הדיון שהתקיים ביום 16/12/19 היתה התייחסות של ביה"ד לענין הצו והיתה אף הסכמה מצד ביה"ד לבטלו בהתניה מסוימת. משכך, אין בזה הוכחה למשוא פנים ממשי.

בענין הנטען להוכחה למשוא פנים שהתבטאה באמירות מצד אב"ד במהלך הדיונים, שענינם שיש חומרים חסויים בתיק הגורמים לתוצאה שהאב יפגוש את בנותיו בפיקוח מרכז קשר בלבד.

אולם, ביה"ד האזורי הבהיר שהחומרים הם מגופים ממלכתיים והמערער ידע עליהם תוך ימים ספורים. לא מדובר היה במכתב שמאן דהו הפקיד בתיק.

אכן אמירות מסוג זה מצד ביה"ד עלולות ליצור תחושת חוסר אונים אצל הצד הנפגע בדיון. שהרי כיצד יוכל להתגונן מפני מידע חסוי. על כן ברור שאין להשתמש בזה אלא לעיתים רחוקות ממש, ובתנאי שגילוי מידע זה עשוי להפריע ולחבל בחקירת משטרה וכדומה. כאשר במקביל לאחר זמן יש להציגם בפני אותו הצד שנפגע, בכדי שיוכל להתגונן . אולם בנסיבות התיק (כאשר עלתה טענה שהמערער משך 50,000 ₪ מחשבון הבנק המשותף ללא ידיעת המשיבה במסגרת העברת סמים מאדם לאדם, וכמו"כ תלונה על חשש לפגיעה מינית) גם בזה אין עדיין הוכחה ממשית למשוא פנים מצד ביה"ד.

כאמור, הערעור נדחה.
 

הרב אברהם שינדלר – דיין


מצטרף למסקנה לדחיית הערעור.
 

הרב יעקב זמיר – דיין


אשר על כן, בית הדין קובע:
א. הערעור נדחה.
ב. בית הדין מאפשר למערער לעיין במכתב שהוכנס לתיק ושנכתב על ידי הרב... ושהופנה לכבוד בית הדין.
ג. דמי הערבות שהופקדו על ידי המערער יוחזרו לו במלואם, ובהתאם לנהלים.
ד. בית הדין סוגר את התיק.

ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ח בכסלו התשפ"א (04/12/2020).

 
הרב יעקב זמיר הרב אברהם שינדלר הרב ציון לוז-אילוז


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
 

כתבות אחרות

תגובות

כל התגובות